קשה. קשה, לסחוב תמיד את המטען הזה על הגב.

בא לך להפסיק להיות פרנואיד.

לעזוב את הקודים של חישובי נוסחאות ומילוי טפסי לוטו.

שהכול ייעלם ותוכל לנשום כרגיל

בלי שהתוספת הזו תהיה על הגב.

כמו עוד אדם או תינוק על הגב.

הילד הקטן שהיית כילד מסתתר על גבך.

אתה מנטרל אותו, כמו פצצה, אבל הוא חוזר

חופר חפירות של דינוזאורים בדשא ישן, עם מגרפה, דשא שמישהו הפסיק לגזום אותו.

מכסחת דשא בצבע פרת משה  מכסחת לירוק את הצורה.

זהו דשא בצורת חומה! אפשר להיכנס בחומה הזו, דרך מפתח מרובע, לעשות סיבוב בכל הטירה. לעבור בין כל הנקודות להיכנס בה כמו פתירת קוד סודי.

"עדיף שלא", אתה אומר לעצמך, עדיף למלא לוטו מאשר להיות במקום כזה קשה.

אתה מחליט לחיות עם הילד על הגב, מקבל אותו ולפתע הוא נעלם

לך נותר מחסור של שנים,צריך רק להתאבל על אובדן, אובדן המטען הפרנוידאלי.

מה עושים כעת? אוכלים ושותים, ונחים, כמו חתול. ושוב נחים. והולכים לשירותים ומטילים קוביות, כי המטען ירד.