כותרות TheMarker >
    ';

    כתבות מאת שלומית טנא

    רכבת העמק חוזרת !

    2 תגובות   יום רביעי, 19/10/16, 00:06

    רכבת העמק חוזרת! 

    ורכבת העמק של ילדותי-ההיית או חלמתי חלום?

     

    הקדמה:

    רכבת העמק חוזרת! ואני עדיין תוהה: למה זה כל-כך מרגש? ספק אם ראיתי אותה אי פעם חוצה את שדות העמק. אני מנסה לחזור אל זיכרונות הילדות הראשוניים, לדלות מראות וקולות מהזיכרונות הכי מוקדמים. נשאר רק זיכרון אחד וודאי:הצפירות שנשמעו כאשר הרכבת הייתה זזה מהתחנה הסמוכה, בבית-שאן, מהלך כשני קילומטרים מזרחית מהקיבוץ. הצפירות, נוקבות ולפרקים מצמררות, פילחו את העמק הלילי, חלחלו לחלומות הלילה שלי, לפעמים גם לסיוטים.

    כנראה שלא זכיתי לראות במו עיני את הרכבת האגדית. אבל הזיכרון הקולקטיבי מתערבב כמעט ללא הפרד בזיכרון האישי. הרכבת יצאה לראשונה מחיפה בואך בית-שאן וצמח לפני 111 שנים, חדלה לנוע לפני יותר משישים שנה, והותירה אחריה שובל של אגדות וגם שרידים מוחשיים. המבנים הטמפלרים ששימשו תחנות רכבת בבית-שאן השכנה וב"עיר הפלך"  שלנו עפולה הציתו את הדמיון הילדותי. הפולקלור שהצמיחה הרכבת מתייחס בעיקר לאיטיותה. רכבת העמק התקבעה בזיכרון הקולקטיבי כחלק מהתפאורה ומהמיתוס של ארץ-ישראל החלוצית וכן כמשל למשהו איטי שאפשר לנצחו בהליכה. כך סופר על נשים שקפצו לקטוף פרחים וחזרו לרכבת, להמשיך בנסיעה.

    ויש,כנראה, סיבה נוספת שעשתה את רכבת העמק למיתולוגיה ולמושג כל-כך טעון. על-כך כתב בבלוג שלו הסופר דרור בורשטיין: "הרכבת שנהייתה משל לאיטיות יכלה להפוך גם משל למרחב הפתוח המשתרע מול קצה אפנו שנחסם בגלל הסכסוך...מסילת הברזל חוצת הגבולות הייתה יכולה להוביל אותך הישר לדמשק...זה לא כל הסיפור. בתחנת אדרעי (העיר הסורית דרעא של ימינו _ש.ט} היה אפשר אז להחליף רכבת לעמאן ומשם להדרים לאורך חצי האי ערב עד למדינה, או צפונה דרך לבנון לתורכיה או בולגריה...פתאום אתה קולט שבולגריה היא השכונה".

    בשנים שבהן סיקרתי את נושא הקיבוצים ב"ידיעות אחרונות" חזרתי אל רכבת-העמק בנגיעות אחדות, מרפרפות. למשל, בדיווח על תערוכת צילומים של שרידי הרכבת שהציג הצלם הנק נווה-עוז מקיבוץ מסילות, ובכתבה שלהלן על קיבוצים כאתרי צילומים של סרטי קולנוע. הכתבה פורסמה בקיץ 1989.

     

     

    במודעה היתולית שפורסמה פעם בעלון של קיבוץ דליה הוזמנו מפיקים וקולנוענים לשכור את חצר הקיבוץ כאתר צילומים. הזמר דודו זכאי, שהיה אז מזכיר הקיבוץ, הציע לשוכרים מרחבי דשא פסטורליים, ילדים יפים והרבה ניצבים- קיבוצניקים ב"בגדי עבודה". נוסח המודעה צוטט כלשונו באחד מעיתוני הערב. הסתבר שהמפיקים לא הבחינו באירוניה ולקחו את המודעה ברצינות. אנשי דליה הוצפו בהזמנות

    הקיבוץ נתפס כבר מזמן כאתר הסרטה רומנטי. יונתן פז,יליד קיבוץ מזרע שבעמק יזרעאל, צילם לאחרונה במחוזות ילדותו את "רכבת העמק", סרטו הראשון באורך מלא. פז נהנה במזרע מסיוע לוגיסטי נדיב. קיבוצי האזור-מזרע, שריד, מרחביה, גניגר-גם סיפקו סטטיסטים בשפע למעמדים כמו טקס העומר, ועוד תמונות קלאסיות מהקיבוץ של שנות החמישים. הילדות של גיבורי הסרט שזורה בקולות של רכבת-העמק הנודעת שנסעה על קו חיפה-צמח בימי טרום המדינה. סביב לשחזורה המתוכנן של הרכבת ניטשים מאבקי כוח בין שני הגיבורים. פז {44} נפרד,כנראה, בסרטו מעברו הקיבוצי ומנעוריו.

     

    הפסטורליה הקיבוצית והמושבית הונצחה כבר בסרטים העבריים הראשונים. הבמאי הפולני אלכסנדר פורד היה הראשון ש"עשה סרט" מההתישבות העובדת. בשנות השלושים .הןא שהה זמן קצר בישראל וביים פה שני סרטים באורך מלא. הסרט "עודד הנודד", לפי ספרו של צבי ליברמן, מוותיקי נהלל, אכן צולם בנהלל.הוא מגולל סיפור של ילד מושבניק שהלך לאיבוד. הסרט השני, "צבר", צולם בקיבוץ במרכז הארץ וסיפר על מאבקים בין יהודים בדואים בימי טרום המדינה.

    ההתנערות מהצגתו האידילית של הקיבוץ, בקולנוע וגם בספרות, החלה בשנות החמישים. דרור יזהר, איש המכון לקולנוע, מזכיר את הסרט "סלאח שבאתי" כנקודת מפנה. אפרים קישון, מחבר התסריט והבמאי, יצר לראשונה עיצוב אמנותי של העימות בין הקיבוץ לבין עיירות הפיתוח והניכור שאפיין את התייחסות הקיבוץ לעלייה הגדולה של שנות החמישים.

    סופרים וקולנוענים מדגישים כיום, על דרך ההגזמה האמנותית, את המחנק, הדחיסות, הקלאוסטרופוביה, שבחיי הקיבוץ, ואת האיום על ייחודו של הפרט. יוצרים נוטים לשים תחת זכוכית מגדלת אותן תופעות בלתי נמנעות בחברה קטנה וסגורה. פיטר פריי היה הראשון שהבליט זאת בסרטו "אשת הגיבור". גיבורת הסרט {בגילומה של בתיה לנצט} היא אלמנת מלחמה חברת קיבוץ. החברים בקיבוץ מצפים ממנה להיות אנדרטה הירואית לשכול, ומתקשים לעכל את אהבתה החדשה לאיש סוער ויצרי {שמואל אומני בתפקיד המאהב}.

    דרור יזהר מזכיר שבעבר קיבוצניקים נרתעו מפתיחת חצרם בפני מצלמות הקולנוע. הם התבצרו מאחורי הנימוקים המוכרים: הקיבוץ הוא כולו בית, תנו לנו לשמור על הפרטיות. ואם הרשו בכל-זאת לצלם במקומות ציבוריים, הקפידו לחסום בפני המצלמות את רשות הפרט של החבר: דירות המגורים {שכונו אז "חדרים"}. ובכלל, בימי בן-גוריון רווחה בארץ התפיסה ש"סינימה זה ביזבוז". הקיבוצניקים אף הם נאחזו בתפיסה הזאת.

       

    מאז גם הם עשו דרך ארוכה. על הפתיחות היחסית שהם מגלים בשנות השמונים מעיד הסיפור של הסרט "עתליה".הבמאי עקיבא טבת, יוצא ניר-דוד {תל-עמל} צילם  בקיבוץ יקום את סרטו שעובד לפי סיפור של יצחק בן-נר. בעייתו הנצחית של החריג בקיבוץ מוצגת באור אכזרי. הקיבוצניקים מקיאים מתוכם ומוקיעים את עתליה {בגילומה של מיכל בת-אדם}, אישה חופשיה ופראית שמעזה לממש את תשוקותיה. הופעתם של החברים בסרט סטריאוטיפית ודוחה במיוחד: הם נוקשים,מרושעים,מרובעים. הנשים כלבתות רכלניות עם  תלבושת כמעט אחידה:חולצות פלנל מגושמות. וכולם נכנעים ללחצה המאסיבי של הוד מעלתה דעת-הקהל.

             בפגישה עם יוצרי הסרט ביקום, אחרי הקרנת הבכורה, אמר בן-נר שהקיבוץ שבסרט אינו אלא משל למחנק ולקונפורמיות של החברה הישראלית כולה.

    במהלך הצילומים אנשי יקום שיתפו פעולה עם הצוות, סיפקו בנדיבות אביזרים ושירותים, ואף הופיעו בסרט כניצבים. אבל היו חברים שחלקו על שיתוף הפעולה הזה. טענו שמזכירות הקיבוץ היתה צריכה לבדוק תחילה "איך הסרט מציג את הקיבוץ". הובע גם חשש פן הצופים ייתפסו,חלילה, את סיפור "עתליה" כמעשה שאירע ביקום.

    המסתייגים מבית טרחו להוסיף ש"אצלנו זה לא היה קורה!". אבל בפגישה עם יוצרי הסרט, לאחר הקרנת הבכורה, הקיבוצניקים דווקא גילו ליברליות ופתיחות די מפתיעה. אחדים מחו, כצפוי, על "העיוותים שבהצגת הקיבוץ". אבל רבים אחרים הזכירו אמת נושנה:האמנות מקצינה ומחדדת תופעות, ואין לחפש ביצירה קולנועית השתקפות שלימה של המציאות.

    "צילומי קולנוע בחצר כבר אינם אטרקציה בעיני החברים" אומר הבמאי נדב לויתן, יליד כפר-מסריק. לויתן צילם שני סרטים בקיבוצים: הסרט "סיפור אינטימי" צולם ב-1980, בעינת. בניר-אליהו צולם הסרט "ילדי סטאלין", על הימים שסטאלין נחשב בשומר-הצעיר ל"שמש העמים,.

    לויתן מצא בשני הקיבוצים פתיחות יחסית ו...אדישות. והוא סיפר:"אתה יכול להסתובב שבועיים בחצר ובקושי מישהו ניגש אליך. אתה נכנס לאתר עם אישור מהמזכיר, מישהו מתמנה כמקשר בין הצוות לקיבוץ, לא נוצר שום קשר עם האוכלוסיה. ובכלל-כיום הקיבוץ מלא עוברים ושבים. מתנדבים, תלמידי אולפן לעברית. לגיון זרים גדול. קיבוצניקים כבר מצלמים בעצמם סרטי ווידיאו משלהם. אז מי בכלל שם לב אליך ואל צוות ההסרטה"...

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/10/16 07:18:
      קרונות עמוסי זכרונות סיפורים וסרטים שצרובים בזכרון בראשית המדינה שלנו...תודה שהבאת!

      ארכיון

      פרופיל

      שלומית טנא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין