כותרות TheMarker >
    ';

    בימים ההם, בזמן הזה - רסיסי חיים בסתיו

    16 תגובות   יום רביעי, 19/10/16, 20:26

    התחשק לי לצאת מהבית, אבל לא היה כלכך לאן ללכת, וגם לא היה עם מי, וכך התגלגלתי לי אל המפלט האחרון, מפלטם של הנואשים ביותר – אל המועדון שלי, מועדון "אנוש", והנה אני יושבת לי פה, במועדון, ומבינה שהחלטתי לבוא לכאן היתה טעות מרה.

    אני לבושה בשמלה פרחונית קצרה וצמודה ונועלת כפכפים של "ניין ווסט" שצורתם צורת פרח שקניתי לא מזמן ב-200 ש"ח במקום ב-400, וכל הופעתי הגנדרנית והקוקטית עומדת בזרות משוועת להופעה המרושלת והמוזנחת של כל השאר, ומעידה כאלף עדים על העובדה העצובה שלא רק הופעתי היא שזרה כאן. גם אני עצמי כבר די זרה כאן, במקום הזה שפעם, בזמנו, היה לי כבית.

    השעה הזו זו השעה הראשונה, השעה החופשית, לפני שמתחילה הפעילות הקבוצתית, ואנחנו יושבים במעגל ומנשנשים רצועות גמבה עם גבינה לבנה. מבטי נודד בין האנשים ומתעכב ומשתהה על ר., איש הכיפה והכרס. אני ו-ר. היינו בזמנו חברים טובים, חברי נפש, אלא שלפני כשנה ר. הפסיק לגמרי לדבר איתי משום שהבין שאין כל סיכוי שאי פעם אענה לחיזוריו, עובדה שכנראה לא היה מסוגל לחיות עמה. ואני חושבת לעצמי במרירות שעם ר., האשה ש-ר. מזיין ללא שום רגש, ואפילו ביותר משמץ של תיעוב, למרות שהיא מבחינתה מאוהבת בו עד כדי אובססיה, אין לו שום בעיה לדבר, למרות שבזמנו הוא היה מספר לכל מי שמוכן היה לשמוע עד כמה היא מציקה לו. כנראה שבדיוק לדברים כאלה מתכוונים כשאומרים את המילה צביעות.

    וכמו כדי להדגיש את מה שעובר לי בראש לאחר פרק זמן קצר ר. עולה עם ר., ועם חברתה הטובה של ר., גם היא ר., למפלס המחשבים ושלושתם עושים שם שישו ושמחו. ואילו אני חושבת לעצמי שאחר כך ר. החברה תשב עם ר. ותשפוך באזניה קיתונות של זבל על ר. . אין מה להגיד, שלישיה של ריישים מרושעים.

    חשבתי לעצמי שהייתי ל-ר. חברה טובה, נאמנה ותומכת, כמו אחות, ואילו הוא מצדו היה מארח אותי בדירתו הביתית ומפנק אותי באוכל ושתיה, דברים שקיבלתי בהמון תודה משום שבמקרים רבים לא היו לי כוחות על מנת להכין לעצמי אוכל. מדי פעם הוא היה מזמין אותי על מנת שאנקה את ביתו בתשלום כי היה טוען שהבית זקוק ליד נשית. והוא באמת צדק. הוא והשותף שלו אף פעם לא היו מצליחים לנקות את הבית כלכך טוב כפי שאני הייתי עושה. ובזמן שהייתי מנקה ר. היה שם מוזיקה עברית, ולאחר שהייתי מסיימת הייתי מחליפה בגדים והיינו אוכלים ושותים ביחד. ביתו של ר. היה לי מקום מפלט, מקום שאפשר היה לנוח ולהירגע בו, ושיחותינו היו עמוקות ומלאות עניין, שיחות הנוגעות ברבדים העמוקים ביותר של הנפש. נראה שהאווירה המיוחדת שהייתה נסוכה על הערבים הללו שלנו יחד לא תתנדף במהרה מהמוח בעל הנטיה העזה לנוסטלגיה.

    ואף על פי כן אינני יודעת האם אני מצטערת במיוחד על כך שקשר זה נגמר, כי באיזשהו מקום נוח לי יותר ללא המתח הזה שכל הזמן שרר בינינו, מתח שלא ניתן היה להתכחש אליו, שניזון ממשיכתו המינית ומאהבתו הנכזבת של ר. אלי ומכך שאני מצידי, למרות חיבתי והערכתי ל-ר. הייתי לא פעם ולא פעמיים מגיבה אליו כפי ששור מגיב על צבע אדום – בטינה כבושה ובעצבים, וחיזוריו המרומזים והמרומזים פחות היו "מחממים" אותי עוד יותר. וחוץ מזה, נדמה לי שהקשר שלי עם ר. שייך לאיזו תקופה פרה-היסטורית, רחוקה רחוקה, ואילו עכשיו זו תקופה חדשה ושונה לחלוטין.

    ואז מתחילה שיחה עם המדריכים, שיחה בה "מככבים" ר. ו-ר. החברה. ר. אומר שמבחינתו השיחות האינסופיות על המחלה כבר מיצו את עצמן, ואילו ר. החברה טוענת בקול מתלהב ובהמון רגש שהקטע בדיבורים על המחלה אינו לדבר על המחלה אלא לדבר על רגשות. אין ספק, רגשותיה של ר. החברה שוצפים, גואים ועולים על גדותיהם. אני מסתכלת בה, כיצד היא נסחפת עם השיחה, נהנית ומתלהבת מכל מילה שיוצאת לה מהפה וחשה שאני מקנאה בה, על כך שכלכך מעניין לה כאן, בדיוק כפי שלי היה מעניין ומרתק כאן פעם, ולא עוד. מבחינתי עצם השיחה הזו על האם השיחות על המחלה מיצו את עצמן או לא, שיחה שכל הזמן חוזרת על עצמה, גם היא כבר מיצתה את עצמה ויוצאת לי מכל החורים. משעמם לי כאן, זר לי כאן ומתחשק לי לצאת ולחקור אופקים חדשים, מרתקים, כאלו שעדיין לא ידעתי, או שמא כאלו שידעתי מזמן מזמן, בזמנים שנדמה שכבר השתכחו ממני. אבל לאן בדיוק אצא? ומה ומי בדיוק מחכים לי שם בחוץ? קר, קר שם בחוץ. כאן אני חריגה ושונה ביותר ממובן אחד, אבל האם "ביניהם", בין "הבריאים" אינני שונה וחריגה הרבה יותר?

     

    *   *   *

     

       אני יושבת על כיסא פלסטיק, סמוך לכניסה האחורית לבית הורי ושומעת מוזיקה בנגן שלי. השעה הזו היא השעה בה השמש כבר מתחילה לשקוע, והחום יורד. רוח קרירה מנשבת ומסביב הכל שקט ומופז, צבוע באור הרך הזה של תחילת השקיעה. לא רחוק ממני אמי גורפת לערמה עלים יבשים שנשרו על הדשא מעץ הערבה ופאנפאן, החתול השחור-לבן כל הזמן מפריע לה ומתחפר בערמת העלים, ואני ואמי נהנות וצוחקות למשובותיו. זוהי שעה של רוגע ושל חסד, והשקט החיצוני משתווה אל זה הפנימי. טוב לי, פשוט טוב לי, עם עצמי ועם העולם. "כי הכל, כי הכל הוא זמני", שר שלמה ארצי. אני מסתכלת סביבי וחושבת לעצמי שקרוב לוודאי שעוד כמה שנים כלל לא נהיה כאן, ואף על פי כן עובדה זו אינה גורעת משלוותי, כי כלל לא חשוב לי עכשיו מה יהיה בעתיד, מספיק לי מה שיש בהווה. אני יודעת שעוד יהיה רע מאוד, רע לתפארת, אבל הטוב הנוכחי הזה הוא כלכך טוב שאני רוצה להתמקד רק בו. עמוק בלב אני יודעת שגם תחושת המלאות הפנימית הזו, האושר העמוק הזה שבא מבפנים ואינו תלוי בשום דבר, גם הם לא לגמרי בריאים ונורמלים, אבל ממש לא אכפת לי. אני תוהה כמה עוד נשים חוץ ממני יכולות בגיל 40 לחיות כפי שאני חיה עכשיו, חיים של נערה מתבגרת, עם בית מלא הורים ואחים, ומקרר מלא באוכל, כאילו עשרים השנה האחרונות לא עברו להן כלל ועיקר? בנגן מתנגנת המוזיקה של להקת "הדור האחרון" – "אבל קיימת עוד תקווה, שנתקן את הכוונה, נחזור לחיות באהבה בינינו, אם נאמר כולנו יחד אאאאאאאאאמן, נחזור להיות כולנו חלקים של השלם. הההההההההיום, נעיר את הנשמה ונתעורר מהחלום". והרגשות שלי נסחפים עם המילים ועם המנגינה והעתיד הזה שהם שרים עליו נראה לפתע אפשרי, גם אם רחוק, ומבטיח גם אושר אישי, לא רק כללי, ואני מתחילה להאמין בו, והפסימיות הטבעית שלי נבלעת בתחושת שלמות חובקת כל.

     

    *   *   *

     

       גלגולי האחרונים הביאו אותי לספסל אחד בגדרה, עליו אני יושבת בעודי חבוקה בזרועותיו של א., בחור שעד לפני כמה ימים בכלל לא ידעתי על קיומו. א. "דג" אותי בזמן שישבתי בתחנת אוטובוס בצומת ביל"ו וחיכיתי לאוטובוס שיקח אותי משם חזרה לירושלים. נסעתי עד לשם על מנת לערוך קניות ב"רנואר עודפים", ללא ידיעתן של אחותי ושל אימא שלי, שאם היו יודעות על מעללי היו תולות אותי על כך שאני קונה בגדים כשאין לי בכלל כסף. אבל כנראה שכסף לבגדים תמיד יהיה לי, גם כשלא יהיה כסף לשום דבר אחר.

    בהתחלה א. שאל אותי מתי צריך להיות אוטובוס, וביקש לעשות שיחה קצרה מהפלאפון שלי, ומשם התפתחה בינינו שיחה, וכאשר האוטובוס עמד להגיע א. שאל אותי אם נוכל להמשיך את שיחתנו. אמרתי לו שכן, למה לא, בעודי תוהה ביני לבין עצמי האם הוא היה מציע לי את זה לו היה מנחש את גילי. באותו ערב דיברנו בטלפון ו-א. שאל אם נוכל להיפגש על כוס קפה. אמרתי שהיום כבר לא, ושאני מעדיפה להיפגש איתו במוצאי החג, כשאהיה אצל ההורים, דבר שגם לו יהיה יותר נוח כי הוא מתגורר בסביבה.

    כשחזרתי הביתה בישרתי לאחותי שאני יוצאת לפגישה עם בחור צעיר ונאה שפגשתי בתחנת אוטובוס. אחותי שאלה את שאלתה הקבועה: "ולאיזו מטרה בדיוק?". "לא יודעת", אמרתי לה. "ולא אכפת לי".

    כשישבנו בבית הקפה נושא הגילאים עלה, התברר, ואיכשהו נדמה היה שהוא לא משאיר יותר מידי רושם. "ובן כמה אני נראה לך?", הוא שאל. "אתה בן 28", אמרתי מיד, ללא שמץ של היסוס, בעודי חושבת בלב שזה בדיוק גילו של י., הסטוץ. "איך ידעת?", שאל א. "יש לי עין טובה לזה", עניתי, בעודי חושבת לעצמי שאין לו שמץ של מושג עד כמה כל הבקיאות הזו והעין המיומנת מגיעה מתוך מחשבות אובססיביות על גילאים, הבדלי גילאים ועל הזמן הטס. וכשישבנו על הספסל והתחבקנו חשבתי לעצמי שהשיחה הקצרה שניהלנו עד עכשיו מביאה אותי למסקנה המעציבה ששתיים עשרה השנה הללו המפרידות בינינו מכילות בתוכן עולם ומלואו, ושאלו הן בדיוק השנים ההופכות בחור לגבר, ובחורה לאישה. וחשבתי לעצמי שבמובנים מסויימים גם אני ילדה, אולי אפילו יותר ממנו, בעיקר בכך שהחיים האלה גדולים עלי בכמה וכמה מספרים, ובכל זאת, כל מה שאני עברתי והוא לא מביאים לכך שהוא אפילו לא מתחיל לגרד את העומק שלי, ושידעתי בדיוק כמוהו למה הוא מיהר לבקש חשבון ולצאת מבית הקפה, באומרו שהוא מעדיף ש"נטייל", אבל לא היה איכפת לי, כי חשבתי שאולי באמת עדיף שנלך, נמצא ספסל ונתחבק, במקום שנמשיך בשיחה הזו, שלא הייתה ממש משעממת אבל גם לא ממש נסקה לשחקים.

    ולאחר מכן א. הסיע  אותי הביתה ונכנס יחד איתי לחדרי בעל הכניסה הנפרדת, ואני חשבתי בעגמומיות עד כמה פינטזתי על השימוש שאעשה בכניסה הנפרדת הזו, וכמה מעט שימוש עשיתי בה למעשה. ולאחר מכן חשבתי שבעצם ידעתי את מה שיבוא בהמשך, את זה שאחרי כרבע שעה הוא עתיד יהיה לצאת משם, אחרי שנתחבק ונתנשק ונבטיח להיפגש שנית, ואילו אני אתקף בהרגשת תפלות, ריקנות ואי שקט, ובגעגועים עזים ל-י., ה-סטוץ שלי, ב-ה' הידיעה.

     

     

    _ סוף _

    דרג את התוכן:

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      כתיבה נהדרת
        17/3/17 07:43:

       יקירה.נשיקה


       נהניתי לקרוא את הפוסט המעניין שלך.

       סוף שבוע נעים ומאושר.


       בברכה

       אהובה.

      מאחלת לנו שתכתבי ותכתבי...
        6/12/16 11:03:

      כתיבתך מרגשת ומשאירה בי פעימות של תוגה ואופטימיות.
      יש לך את זה גם בתוכן, במסר ובצורה.

      מאחלת לך אהבה רבה בתוכך וסביבך

        27/11/16 20:15:
      נוגע ללב כרגיל.
        24/10/16 08:34:

      הזכרת לי את פנחס שדה בפוסט הזה.
      את אולי יודעת שהוא אחד מחברי הפנתיאון הבכירים ביותר אצלי...
      אוהבת אותך, אין קץ.

        22/10/16 10:47:
      מדהים איך שאת פורטת עם המילים והם נשמעות לך כמו חליל הקסם..ריגשת ואם אין אף אחד שם בשבילך תמיד יש לך את עצמך וזה הרבה. הכמיהה הזו יכולה להעביר כל אחד את הדעת. תודה על פוסט מרגש ושנה עם מלא אהבה.
        21/10/16 15:03:
      כשרון כתיבה אמיתי !
        20/10/16 21:59:
      נסכת הרבה אופטימיות בטכסט הזה . והכתיבה זורמת בקלילות כזאת מעוררת התפעלות
      באמצע, בין שתי התמונות - הראשונה והאחרונה של ספק שייכות ספק לא, ישנה תמונה אחת כל כך ברורה ויפה של שייכות מלאה ובטוחה. עוגן של ממש (במיוחד בימים של סתיו) וכמו תמיד, את כותבת כל כך יפה....
        20/10/16 20:45:

      *

      איזה זורם וחופשי את כותבת, מהבטן כזה. לא חושבת שאפשר לא להזדהות עם כל מאסת הרגשות הללו.

        20/10/16 14:59:
      פוסט מרגש ונוגע, מאוד, מאוד, מאוד... (:
        20/10/16 10:10:
      רק שמחות ומחשבות טובות. מועדים לשמחה.
        20/10/16 07:48:

      לנשמה שלך אין כניסה צדדית, נפרדת.

       

      ר.

        20/10/16 06:01:
      מרתק לקרוא ותודה על השיתוף. מאחלת הכי טוב שאפשר ובעיקר אהבה.

      ארכיון

      פרופיל

      דאגניט.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין