כותרות TheMarker >
    ';

    פתיחה

    ארכיון

    0

    מרוקו 2016....געגועיי לשניצל (חלק ב')

    0 תגובות   יום חמישי, 20/10/16, 01:33

    בוקרו של היום השלישי מתחיל מאוחר יותר שכן כל היום מוקדש לסיורים בעיר פאס ,

    ארוחת הבוקר לא משובחת אבל מניחה את הדעת.

    צריך לדעת להסתפק במה שיש ומה שיש מספיק (אלה חוקי המשחק וזהו. נתפנק בבית)

    במלון מצטרף אלינו מדריך מקומי בשם טארי ואנו יוצאים בתשע בבוקר לתצפית ממרומי המצודה הדרומית הצופה על העיר העתיקה ונותנת פרספקטיבה מסוימת על הדברים שנראה מאוחר יותר למטה.

    זוהי תצפית מרהיבה (כדרכן של מצפורים אחרים) ורואים ממנה את בתי תושבי הרובע החיים בצפיפות בבתים ישנים אבל על הגגות אנטנות לווייניים מרובות.

    כנראה שיש דברים שאי אפשר להימלט מהם. טלוויזיה למשל.

    כשרואים מלמטה את תנאי החיים המאוד פשוטים שלהם מבינים כי זה אמצעי הבידור הזמין היחיד לכל המשפחה.

    היום מוקדש לסיור עירוני אצל בעלי מלאכה בעלי אפיון ייחודי, להתחלה אנו מגיעים למפעל קרמיקה ומוזאיקה.

    בעלי החנות מצמידים לנו מדריך שמדקלם את המידע וההסברים .

    אנו עומדים פעורי פה מול משבצי המוזאיקה שעושים עבודה סיזיפית חד גונית במשך שעות כשהתוצר הסופי מרהיב ביופיו.

    החנות עצמה מתפרשת על כמה מפלסים של כלי קרמיקה צבעוניים. קשה לעמוד בפיתוי ולא לקנות משהו. חברי הקבוצה תורמים את חלקם כמצופה.

    התחנה הבאה שאנו מגיעים אליה עוברת דרך סמטה של שוק פשפשים בזעיר אנפין של שמאטס וגיבובי חפצים שפסו מן העולם, אבל העניין הוא בית העלמין היהודי הנמצא במקום.

    זהו בית עלמין בן מאות שנים כאשר חלק מן הקברים עברו שלושה גלגולי קבורה מחדש כתוצאה מהחלפת בתי עלמין, ולכן ישנם קברים ללא ציון שם המת רק ידוע שהיה קבור כיהודי.

    בבית העלמין יש שני קברים בולטים. הראשון קברה של נערה יהודייה בשם סוליקה חטואל שקיבלה מעמד קדושה כשמתה על קידוש השם ומאמינים נותנים לביקור בקברה סגולות לבריאות ופריון. הקבר השני הוא של הרב יהודה בן עטר שהיה על פי העדות רב מיוחד שגם לעליה לקברו מיוחסות סגולות.

    אחר כשעה אנו שבים לאוטובוס כדי לדלג לכניסה לסמטת שוק המובילה לבית כנסת זעיר בשם אבן דנאן.

    גם בית הכנסת הזה קיים כבר מאות שנים והוקם בידי משפחה שרצתה בית כנסת לעצמה כולל מקווה במרתף.

    בית הכנסת בנוי בצורה מעניינת של מושבים היושבים זה מול זה.

    אנו חוזרים את הסמטאות הצרות רק כדי לצאת בסופן אל ארמון המלך.

    כשאתה מלך אתה יכול להרשות לעצמך ארמון בכל עיר גדולה כנראה.

    שבע דלתות הכניסה לארמון מחופות נחושת רקועה בשלל דוגמאות מרהיבות ונוצצות באור השמש. הדלתות האלה מתקשרות לתחנה הבאה שהיא "חנות-מפעל" שמייצר חפצי נוי מנחושת רקועה בעבודת יד עדינה ויפהפייה.

    בעלי החנויות הם אנשי מכירות מוכשרים שמיומנים בהצגת המוצרים שלהם בצורה משכנעת ומשעשעת תוך שימוש בשלל ביטויים בעברית עילגת וחיננית.

    ביציאה מהחנות אנו פונים ימינה ויורדים במורד הרחוב עד השער הכחול שמוביל, איך לא לסמטאות שוק צרות.

    נדמה כי הדוכנים מתחלקים למוכרי זיתים, בשרים, תמרים ופירות בצורה שווה. כאילו אי אפשר למכור משהו אחר.

    הליכה קצרה מביאה אותנו לכניסה לביתו של הרמב"ם. אין אפשרות להיכנס לבית עצמו אלא רק להתרשם מחזית הבניין ומשרידי השעון המסתורי שבנה.

    עוד כמה צעדים משם שוכנת המדרסה בועינניה. מבנה המשמש ללימודים ומאופיין כולו בעיטורים ותחריטים כולם עבודת יד מושקעת ביותר.

    זה לא משנה כמה קירות כאלה רואים שוב ושוב ובכל זאת מתלהבים מכל עבודת מוזאיקה ריקוע ותחריט בעיקר אחרי שרואים את העבודה המושקעת בזה.

     

    היות והקבוצה דורשת את ליטרת הבשר שלה ואפשרויות ההסעדה בשווקים הן מתכון לקלקול קיבה, אנו נוסעים לחלקה החדש והמודרני של העיר.

    קניון חדיש עם מסעדות של מזון מהיר וחנויות מותגים בינלאומיים.

    המקום הזה ייתן לנו מאוחר יותר פרספקטיבה מעניינת.

     לפעמים מקדונלד'ס זה סוג של נחמה.

    העיר העתיקה של פאס מתהדרת ב 9600 סמטאות צפופות ודחוסות ואנו נכנסים לדגום בערך 9000. בערך.

    מי שלא מכיר או נעזר בשירות מדריך מקומי לא יצליח לצאת מפה.

    המקומיים יודעים, ואלוהים יודע איך להתמצא בקלילות.

    כל העסקים והבסטות נמצאים בכוכים קטנטנים וחשוכים ויש בהם כאלה מלאי סחורות מכל טוב שמובלים פנימה באמצעות חמורים או עגלות. כלי רכב לא יכולים להיכנס פנימה. נקודה.

    אנו מובלים למסגד ששמו מוזליאום מולאי אידריס השני.

    היות ואין אפשרות להיכנס לחצר המסגד אנו רק יכולים לקבל הסברים על המקום שבשעות כאלה משמש בעיקר כמעין מועדון מפגש לנשים. כמקובל וכרגיל קירות המבנה מצופים מוזאיקות צבעוניות חלקן מקוריות וחלקן עברו שיחזור ותחזוקה מודרנית.

    מוחמד המדריך המקומי מוביל אותנו בסך המבוכים ומוודא כל הזמן שכל הקבוצה צועדת בנתיב ולמרות המון האדם אף אחד לא הולך לאיבוד.

    משם אנו צועדים לכיכר הנגרים שקיבלה את שמה מסמטה בה נגרים מתמחים בעבודות עץ מרהיבות ובעיקר בריהוט מיוחד עבור כלות. נגרים אחרים יוצרים חפצים מעוטרים באמנות מעץ ארז בעבודת יד.

    אחת האטרקציות של העיר העתיקה של פאס היא האוניברסיטה והמסגד המשולב בה. זוהי אחת האוניברסיטאות המוקדמות בעולם. זהו מבנה גדול ומרשים במיוחד .

    שוב יצאנו בין הסמטאות לחנות מפעל לאריגת בדים. הפעם מציגים לנו בדים הנארגים בנול ידני כמובן, מחוטים שנוצרו מעלי קקטוס ומשולבים בחוטי כותנה ואחרים, ויוצרים בדים צבעוניים מקסימים שהבחירה בכל אחד ואחד קשה. מהבדים הלו עושים כאן כיסויים למיטות, תיקים, צעיפים וכו'.

    אם לרגע יש תחושה שכבר אי אפשר להפתיע מגיע האתר הבא ומפיל אותך.

    העיר העתיקה נבנתה על נהר שזרם במרכז העיר ולא בכדי.

    המים שימשו לצרכים שונים אך התחנה, או ליתר דיוק הצחנה הבאה בתור היא ה-אטרקציה להגיע לכאן.

    למקום קוראים טאנרי.

    אזור הבורסקאים מעבדי העורות.

    סמטה צרה במיוחד וריחנית במובן הרע של המילה מקדמת את פני הבאים,

    בכניסה לאחד הבניינים עומד בחור ובידו צרור גבעולי נענע טרייה.

    "תיקחו את זה ", ממליצה ספק מצווה המדריכה המנוסה. בצבא אומרים - הוראות אלה נכתבו בדם, אבל שום דבר לא מכין אותך לדבר הבא (גם אם אתה חושב שכבר ראית ).

    עולים במעלה מדרגות עקלתוני כשלוש קומות ומגיעים למרפסת הצופה אל בורות צביעת העורות. העורות עוברים תהליך ידני ארוך ומפרך עד למוצר המוגמר. אלה עורות של גמלים בקר וצאן , מי הנהר שימשו כמקור המים לבורות הללו. בכל קבוצת בורות יש חומר אחר המשמש בתהליך אבל המקום בו העור מקבל את רכותו וגמישותו הוא בבור מלא בלשלשת יונים מהולה במים וזה גם מקור הצחנה.

    אם צריך הגדרה הכי מדויקת לאנשים שחיים במיץ של הזבל הרי שהמקום הזה הוא בדיוק הדבר הזה.

    נציג החנות משעשע אותנו במופע מכירות היתולי אבל לא מצליח במיוחד בתפקידו. טוב שיש נציג קבוצתי שמציל את כבודנו.

     

    בדיוק בזמן בה הקבוצה חשה שמילאו עצמם בנפח החושים מהעיר העתיקה וסמטאותיה לוקח אותנו מוחמד המדריך החוצה אל האוטובוס. כנראה צריך לבקר פעם בחיים במקום כזה כדי לדעת להעריך את מה שיש לנו, ובטוב לו זכינו.

    ממש לא מובן מאליו !

     

    דבר נוסף שנותן חומר למחשבה הוא הדיסוננס החומרי המתקיים בעיר הזאת בין העולב והעוני לבין החדשנות והמודרניות כפי שראינו בקניון באזור החדש.

    חזרנו למלון רק כדי להתארגן ליציאה למופע פולקלור.

    לעת ערב התלבשה הקבוצה במיטב המחלצות, והאוטובוס לקח אותנו בנסיעה קצרה לרחוב שכבר חנו בו מספר אוטובוסים, מה שאומר שעוד קבוצות כבר כאן.

    נכנסנו לאולם שכתוב בשלט בחוץ שזה קפה מסעדה .שולחנות וסביבם כורסאות קטיפה אדומה ולהקה מקומית נותנת את הפליליסט המקומי.

    כשהלהקה מסיימת עולה קוסם מהליגה למקומות עבודה מחוז דרום ואחריו רקדנית בטן במחרוזת ריקודים, לאחריה עוד להקה ועוד רקדנית...עד ששבעה נפשנו.

    זה. היה יום עמוס חוויות חושים שנתן לנו את פאס על כל צדדיה (או כמה שאפשר לדחוס ביום)

    מחר יום חדש וארוך...כמה ארוך ?

    כ-700 ק"מ.

    זמן לישון.

     

    בוקרו של היום הרביעי מתחיל מוקדם מוקדם בבוקר.

    ארוחת הבוקר שמספיקה בדיוק לא לרעוב מסתיימת בשבע בבוקר ואנו כבר על האוטובוס השועט בדרכים.

    אנו מתחילים בנסיעה לכיוון דרום מזרח.

    האוטובוס עולה ממישור פאס אל הרי האטלס התיכון והנוף משתנה לצמחיה ירוקה ועבותה, הרים וגבעות. במרוקו ככל שמשתנה תוואי הקרקע משתנה בהתאם גם סגנון הבניה המותאם למזג האוויר, וגם מקורם האתני של תושבי האזור (ערבים, ברברים, אפריקאים וכו').

    בהמשך הדרך נראה בתים הבנויים מלבני בוץ ותבן. פשוטים ביותר וקלים לתחזוקה ובניה.

    בצידי הדרך יש גדרות שעוצרות בחורף את כמויות השלג העצומות שיורדות כאן.

    לפתע , באמצע השיממון פרצה אל מול עינינו המשתאות אייפראן עיירת סקי מנומנמת בסגנון אירופאי עם בתי קפה ושדרות מטופחות.

    זוהי עיירה לעשירי הארץ ובה בתי מידות נאים.  אנו עוצרים לקפה, פיפי ומאפה נינוחים.

    יוצאים מאייפרן ועולים על כביש N13 שייקח אותנו במשך כל היום.

    מרוקו לא מפסיקה להפתיע ואכן כעבור כמחצית השעה פונה האוטובוס לדרך כורכר צדדית והכביש עולה ומתפתל בין גבעות מוריקות ושדות מעובדים.

    אנו יורדים מהאוטובוס בחניון לצד חורש ארזים עצומים. בין העצים מתרוצצים קופי מאקוק חמודים שמתקרבים לקבל בוטנים מידי המטיילים שמצדם לא אכזבו והאכילו בכיף גלוי.

    שוב חוזרים לאוטובוס שממשיך בדרכו ועולה אל הרי האטלס העליון. והטופוגרפיה משנה פניה ומנוף ירוק עם המון עצים עוברים לנוף חשוף של הרים צחיחים שבערוץ בניהם מקביל לכביש זורם נחל בזרם קבוע.

    למרות שזהו כבר סוף הקיץ יש כאן עדיין מקורות מים שמייצרות זרם בנחל.

    אם כל הנחלים זורמים לים כמאמר המשפט, הרי שכאן היות והים רחוק, עוצרים את מי הנחלים לאגם עצום שסכר בקצהו. המים מיועדים להשקיה ולייצור חשמל.

    לארוחת צהרים אנו עוצרים על אם הדרך בעיירת מחוז בשם ראשידיה בקפה עם בוסתן.

    ניסיון להתמודד עם צלעות כבש נחל כישלון עקב חומר גלם ירוד והכנה לא טובה מספיק, אבל מאידך המחיר זול (כ- 40 שקלים לארוחת צהרים).

    גם זה סוג של נחמה.

    בשעת דמדומים אנו נכנסים לעיירת מחוז נוספת בשם אירפוד. בתכנית הטיול המקורית היינו אמורים ללון כאן בעיירה שנראית דרך האוטובוס כמו מחנה פליטים, אבל שודרגנו ואנו ממשיכים על הכביש לכיוון העיירה מרזוגה ששוכנת ממש על שיפולי דיונות מדבר סהרה.

    יתרונו של השדרוג הוא ראשית במלון יפהפה וייחודי במבנהו המדברי, ושנית, הקרבה לדיונה חוסכת לנו נסיעה מיותרת בבוקר המחר.

    אחרי ארוחת הערב יצאנו והתרחקנו מהמלון לכיוון הדיונות, כדי לחוש את עוצמת הלילה במדבר, ולאור ירח מלא וקסום הקשבנו לשקט המהפנט.

    החושך שסביב מאפשר לצפות בגרמי השמים שמעל ולהרגיש הכי קטן ביקום.

    היות ומצפה לנו לילה קצר שינה החלטנו ללכת לישון מוקדם.

     

    היום החמישי כאילו ממשיך את הלילה הקודם.

    השכמה ברבע לשש בבוקר.

    בחוץ חושך אפל שמואר רק עם אור הלבנה,

    מתחילים לצעוד בדיוק לכיוון אליו צעדנו כמה שעות קודם לכן.

    כאן מחכה לנו מעגל גמלים למי שהזמין רכיבה (150 דירהאם לאדם) עולים על הגמלים ומתחילים לצעוד בשיירה. בנקודה בה מתחילה הדיונה להתרומם בחדות עוצרים מובילי הגמלים את השיירה, ומכאן מתחילים לטפס במעלה הדיונה.

    הטיפוס בזווית חדה בחול הטובעני מאמץ כל שריר ברגליים והשמים עודם בדמדומי זריחה כשהגענו לפסגה, התיישבו וחיכינו לשמש שתעלה ותציץ.

    לא יודע למה אבל הדבר הכי טריוואלי כמו זריחת השמש עושה לך ויברציות של התרגשות. ספרנו שניה אחרי שניה מרגע ביצבוץ קרן האור ראשונה עד עליית מלוא השמש.

    אנשים שכבר ראו דבר או שניים בחיים התרגשו והתלהבו (בעיקר מהצילומים אם נאמר את האמת), ואכן משעלתה השמש הגיע הזמן לחזור למלון.

    הירידה מהדיונה הרבה יותר מהירה מהעלייה וכייפית. גם הרכיבה על הגמלים באור יום שונה לחלוטין מזו שהייתה שעה קודם לכן.

     

    שעות האור בעונה הזאת במרוקו מתחילות בסביבות שבע בבוקר עד שבע בערב לערך. ארוחת בוקר עשירה ומגוונת מחכה לנו בחדר האוכל ולאחריה עולים לאוטובוס ונוסעים אל ריסאני. בדרכנו אנו שומעים הסברים על החאמרה שזה למעשה האזור הנושק לסהרה ומאופיין באדמה כהה בגווני אפור והמון אבנים קטנטנות מזכיר את אזור הערבה בואך לאילת.

    בריסאני אנו פוגשים את הישאם, המדריך המקומי שמוביל אותנו בסמטאות שוק אל מרכז למכירת תמרים. במרוקו מגדלים זנים רבים של תמרים שונים בדרך גידולם ובטעמם, וכאן בשוק ניתן להתרשם מכול אלה. הישאם, שלבוש כבני המקום בגלביה כחולה מתהדר בטבעות זהב ובמשקפי שמש אלגנטיות מה שנותן לדמותו לוק מעניין.

    לצד השוק ישנה הקסבה.

    שכונת מגורים מוקפת חומה בה מתגוררים כ-1200 איש. כל ערב בשעה עשר ננעלים שערי השכונה ונפתחים רק למחרת היום בשש בבוקר. מסתבר שיש אנשים שזה מתאים להם. סמטאות הקסבה צרות ואפלות (אף רכב לא נכנס פנימה) והישאם אומר לי כי בקיץ בשעות החום כאן נעים מאד לעומת החום הכבד שבחוץ.

    בכיכר הקסבה מכניסים אותנו לחנות שטיחים צבעוניים. כמקובל, תחילה מכבדים אותנו בתה מתוק ואז מתחילה הפרזנטציה השיווקית.

    החוקית, שמרגע הרישום לטיול הכריזה כי לא חוזרת בלי שטיח ממרוקו, ניהלה עם המוכר משא ומתן קשוח, ורגע לפני שהסכים לתת לנו את אחותו ולשלם לנו רק כדי שנלך נסגרה העסקה שהורידה מידית את שוק השטיחים בכל מרוקו !!!

    מי שלא ראה את שמחת החוקית לא ראה אושר מימיו.

    יצאנו משם והתחלנו נסיעה במישורים צחיחים. מצדי הדרך ישנם תלוליות מוזרות הנראות כלוע געשי. שלט בצורת גמל כחול מכריז כי כאן, "אצל באשיר", כדאי לעצור. אז עוצרים.

    אנו נכנסים לחושה מקורת עלי דקלים ובתוכה למרבה ההפתעה יש גרם מדרגות החצוב בקרקע ויורד מטה.

    אלה הפוגארות.

    מערכת תת קרקעית חצובה בקרקע שנמתחת לאורך של כ-25 ק"מ ותפקידה לאגור מי שיטפונות באזור הצחיח הזה. מערכת תעלות אלו מאפשרת חיים וקיימת מאות שנים. סוג הקרקע לא מאפשר למי השיטפונות לחלחל אלא להתגלגל הלאה.

     

    שעת צהרים הגיעה ואיתותים עצבניים מהבטן עוצרת אותנו בתחנת דלק בפאתי טינג'דיד. הרבה אפשרויות מאכל אין פה אבל סלט מרוקאן טרי ומשובח אפשר לקבל נראה לי אפילו בדוכן שמוכר סיגריות.

    אז מנת סלט חרפרף וטעים מאד שעלותה 11 שקלים עם שקית תפוצ'יפס מרגיעה לפחות עד הפעם הבאה.

    מרוקו היא לא מעצמה קולינרית לכן צריך לאכול מה שיש והיכן.

    מאוששים חזרנו לנסוע ברחבי הטונדרה. עמק מתפתל מרובד עצי דקל וחלקות חקלאיות כשמשני צדדיו ניצבים בתים של תושבי הכפרים, אבל אנו ממשיכים לנקודה בה ערוץ הוואדי מצטמצם והופך רם ונישא עד גובה של 300 מטר קיר סלע ישר שנחל שוצף של מים צלולים להדהים מפכה בערוצו. בנקודה זו האוטובוס מסתובב ואנו חוזרים במעלה הכביש לנקודה בה אנו יורדים לטייל בינות לחלקות החקלאיות. אנו מתרשמים מהחקלאות המסורתית בה תושבי המקום מגדלים את הנחוץ לקיומם.

    רצה הגורל ותוך כדי טיול אנו מתבשרים כי לינת הלילה השתנתה, ובמקום ללון במלון "פשוט" קיבלנו מלון "פשוט" אחר.

    Kenzi Bougafer- סביר ופשוט


    אני מאמין שכל שינוי הוא לטובה כך שדווקא המלון שקיבלנו היה סביר למדי.

    תמיד צריך לזכור שיכול להיות גרוע יותר וכל דבר לשפוט לגופו ולחפש את החוזקה בכל דבר ואת יתרונותיו. לפחות יש וויפיי סביר גם בחדרים מה שמאפשר תקשורת עם הבית לוודא שכל הקירות עודם במקומם והנוער שהותרנו לבד מאחור - שורד.

    ארוחת הערב שאורגנה עבורנו בחופזה הייתה סבירה ביותר.

    דרישת שלום מהילדים בבית שלחה אותנו לשינה שלווה אחרי יום שהחל מוקדם לפני עלות השחר.

     

    בוקרו של היום השישי נפתח בארוחת בוקר מאד מינימלית שעיקרה מאפים שונים.

    במלון "פשוט" פשוט זה מה שיש. שרדנו איכשהו.

    כביש N10 שמושך לכיוון מערב מביא אותנו לאחר כשעה לבומאדן דאדס.

    העמק שחוצב בהרים מאופיין בקרקע המורכבת מתלכיד אבנים ומאובנים שיוצרים נטיפי סלעים הנראית מרחוק כעין "רגלי קופים".

    הערוץ עצמו ירוק מצמחיה ומנחל הזורם בערוץ.

    משם המשכנו לקלעת מאגונה שבה בתי הבוץ חומים ומהווים את מרכז גידול הוורדים במרוקו שמהם מפיקים בשמים ושמנים ארומטיים.

    הכביש נקרא גם "דרך אלף הקסבות" על שם הקסבות המרובות שלאורכו.

    בהמשך הכביש אנו רואים את סכר מי הדאדס המשמשים להשקיה חקלאית.

    העצירה הבאה כבר מתרחשת בעיר הגדולה ווארזאזת.

    עיר מודרנית שמתפתחת בצעדי ענק בעקבות אולפני סרטים בינלאומיים שמשתמשים במקום לצילומי סרטים רבים. אנו נכנסים לקסבת ת'אוויר של משפחת תוהמי אלגלאווי ששלטה באזור פרק זמן והטביעה כאן את חותמה. זהו מתחם סגור של משפחת אצולה מקומית וסגנון הבניין מעניין מאד ומשמש כיום כמוזיאון.

    נסיעה לא ארוכה הלאה מביאה אותנו לקסבת היאט בן האדו .

    אתר שהוכרז כאתר מורשת של אונסק"ו.

    זוהי קסבה עתיקה משופצת ושמורה שכמעט ולא מתגוררים בה תושבים אלא מספר מועט של מקומיים שמשתמשים במבנים לחנויות.

    זה המקום לספר על המשפטים בעברית שגורים בפי המקומיים שמזהים אותנו מקילומטר. " אני אתן לך מחיר". "אחד פלוס אחד".ועוד . אין ספק שהעברית שלהם טובה בהרבה מהמרוקאית המדוברת שלי.

    מרוקו מפתיעה מעבר לפנינות החמד הנופיות שבה גם בשקט שלה.

    פשוט מדינה שקטה.

    אין צפצופים גם ברחובות הכי עמוסים, אין צעקות ואין מוזיקה רועשת. כשפתאום שמים לב לשקט הזה בכל מקום נשארים המומים.

    גם לתנועה חוקים משלה.

    אין ממש חוקים ואין גם אכיפה למרות שיש שוטרים וחיילים לרוב. איכשהו הכול מתנהל בסדרו ומעצמו. מפתיע לגמריי.

    עם חשיכה הגענו למלון KENZI AZGHOR אשר בעיר ווארזאזת.

    מלון יפה בחיצוניותו. ארוחת הערב הייתה עשירה. אבל עומס האורחים מכביד איומות על רשת הוויפיי. נתראה בבוקר לעוד יום של סוכריות

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      ירון הולנדר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשימה