"עם בוקר כחול" - כמו בשירו של שמעון ישראלי. אני מחכה לו יותר מחודש, פעמיים בכל שנה באביב ובסתיו. בחגים כמובן המהווים מצבור ימים טורדני עבור אדם חילוני כמוני. זה מתחיל כחודש לפני תחילת "החגים" עם החשש שלי להיכנס למרכול שבו נדחפים המוני בית ישראל וקונים מכל הבא ליד כדי למלא את שולחן החג בדברים שרובם נזרקים אל פח האשפה למחרת החג. כבר חודש לפני תחילת החג, כאמור, אני נמנע מלהיכנס למרכול כלשהו כדי לקנות, נגיד, מעט בייקון, בקבוק יין, קילו עגבניות וככר לחם. עבורי, להידחף ולהמתין יותר משעה בתור לקופה כדי לשלם קניה של שלשה-ארבע מצרכים הוא סבל שאענע יכול לעמוד בו. בימים הטרופים שלפני החגים, זוגתי ואני לא "הולכים לקניות" ואפילו לא עוברים ליד מרכולים. אוכלים חודש במסעדות עד יעבור זעם החגים המתקרבים המעצבנים. לא פחות מכך מעצבן לשמוע שבועות לפני החגים את השאלות הפילוסופיות "איפה אתם בחג" או "בכמה קניתם קילו פראסה?" (תרגום עבור אחינו האשכנזים: פראסה היא כרשה בעברית או POIREAUX בצרפתית) או "נוסעים לסיני?" - לא! אני עונה לשואלים. יש לי דרכים מקוריות משלי אם אני מחליט להתאבד. בכלל, כל השאלות הפילוסופיות הסטנדרטיות האלה, שנשאלות פעם אחרי פעם בכל שנה לפני החגים כבר שנים ארוכות מביאות לי בחילה אבל אני מתאפק ונותן לאשתי לענות אם היא לידי ואם לא אני עושה את עצמי שלא שמעתי את השאלה וזורק בתמורה באוויר שאלה ישראלית שגורה: "אז מה נשמע? יש משהו חדש? - מה שמוציא אותי בכבוד מריטואל השאלות הבנליות אשר כל ישראלית וישראלי שואלים אלה את אלה כאשר עונש החגים החצי שנתי מתקרב. אגב, יש סימן מובהק בערוצי הטלוויזיה השונים המזהיר מפני עונש החגים החצי שנתי: פרסומות לבשמים וממתקים באריזות חג למתנות לא יקרות מדי.

הרבה יותר מאוסים מכך הם המסרים המטפיזיים ההזויים, שוכני הנצח ב"מקורות היהדות" הנלעסים עד מיאוס כבר מאות בשנים, ואולי יותר, מסרים שנלעסים ונשלחים אל הכבשים שפוטי הדת על ידי רבנים ו"כלי קודש" שונים ומשונים וכמובן על ידי "המסורתיים" אשר בכל משפחה מורחבת, אלה שנוהגים לזרוק אל חלל האוויר סביב שולחן החג שטויות כגון: "שנהייה לראש ולא לזנב" או "שנה טובה ומתוקה כמט תפוח בדבש" או "הרבה בריאות, הרבה בריאות, הרבה בריאות" הבלתי נמנע ובשלשות כמובן או "בשנה הבאה בירושלים הבנויה".

עבורי בכל שנה רק חג אחד מביא לי הרגשת חג אמתית ונפלאה: יום העצמאות. באותו יום אני חוגג ובורח כמו מאש מ"שאלת ראש הממשלה" הנשאלת בקול חגיגי על ידי ד"ר אבשלום קור בחללו של בית המרזח של הכבשים של הדת הנקרא גם "חידון התנ"ך העולמי" ומקנח את החג בצפייה בהענקת פרסי ישראל, שם אפשר לראות את הישראלים שמעוררים בי גם רגש גאווה. אין לנו הרבה כאלה.

אז הגיע זמן החירות החצי שנתי שלי, זמן שבו מתגשם החלום החצי השנתי הקבוע שלי: בוקר שבפתחו צפוי לי סתם יום של חול ואחריו עוד הרבה ימי חול עד שינחת עלי שוב עונש ימי החגים.