עיניים מאופרות, שלא יראו את הכאב,

שפתיים אדומות, בזווית מדוייקת,

שלא יפצעו.

נפש אופטימית קלילה, שיכורה,

בכדי שתצליח לשקר,

בעיקר לעצמי.

4 רגליים קטנות רצות אלי,

שני ראשים זהובים,

מבקשות בעיניים בוהקות לשחק את המשחק החדש שלימדתי,

"הרצל אמר".

החוקים ברורים,

זהוב אחד - רזה רזה עם חיוך מלאכי,

זהובה אחת - קלמזית עם עיניים שיכול לעצור עולם במבט,

אני - הרצל. פשוט הרצל.

הבית מתמלא בקפיצות של צפרדע, יללות של חתול וצחוק מהפנט,

כי הרצל אמר.

ובשניה של שיכרות מאופטימיות ילדותית ולא מאלכוהול,

הרצל אומר בשקט בשקט,

שלא יכאב.

כשהקרני שמש הקטנות,

מפנות את מקומן לירח.

נשקפת מולי דמות מוכרת,

עם איפור מרוח שמסתיר קיומן של עיניים,

שפתיים נשוכות, אדמות מדם,

אדי אלכוהול באוויר, להזין את הנפש.

באותו רגע,

אני יודעת,

שהרצל הלך.

עכשיו,

זו רק אני.

בבוקר,

אתקן במיומנות מרהיבה את השריונות

שהמגע העדין שלהם מצליח לקפל.

אצייר לי מחדש את אותם תווי פנים,

שנעימות לכם לעין.

אארוז בשקית אוכל,

מנת ציניות מדוייקת,

שמשביעה אתכם לשבוע,

ונחזור לשחק תופסת.

יודעת שכרגיל,

בכלל לא תשימו לב שהלכתי.