כשמהטמה גנדי היה ברכבת ורץ אחריו כתב וביקש ממנו למסור משהו לעם, גנדי הגיש פיסת נייר שבא הוא כתב: "החיים שלי הם המסר". כשאנחנו מאפשרים לעצמנו לפתוח את הלב ולקבל את השלמות שבתוכנו, מעבר לפחד שלנו, החיים שלנו הם המסר שלנו לחברה ולעצמנו.

כשנסכים לראות את הסיפור של חיינו כמסע מלא הרפתקאות ושלם כמו שהוא, ההזדקנות תהיה מלווה בהדגשת החיים וקבלתם.

אם ניצמד למחשבות שלנו: זה שלי, אני הוא זה וכו', הזיקנה, החולי, האובדן והמוות ימשיכו להיות סבל. והרי אין סיבה שכך יהיה כי זה דרכו של הטבע: עם לידה בא המוות. והזיקנה היא חלק מהתהליך.

כשאנחנו בוחרים להסתכל דוקא על מגבלות הגיל אנחנו כולאים את עצמנו בתוך כלוב במאבק לשמר את מה שהיה. בעצם, רק מתוך האחיזה הזו אנחנו נעשים עיוורים ולא מאפשרים לעצמנו לראות את הצד השני של אותו מטבע, שבו יש כל כך הרבה אפשרויות נהדרות.

יש בזיקנה את העוצמה והיכולת להתבוננן בחיים נכוחה ולהביע את עצמנו בלי מחסום הפחד. לעשות את הדברים שלא העזנו. אין לאן למהר, לנוע באיטיות. אין צורך להשיג דבר. את החובות שלנו לחברה כבר שילמנו.

הפונה פנימה בדעת שקטה לחפש מאין נובעת תודעת ה'אני' מממש את העצמיות ונח בה, כנהר המתמזג באוקיינוס (רמנה מהרישי).