0
לבה כבד, אך שפתייה מחייכות, חיוכה מהדהד, כניגון קסום. בינות לשבריי הגלים על מזח איתן, ניתזים לעברה, האגלים. והיורה ניתך מעל דוחק ארצה את הרסיסים. שוטף את אגליי הכאב שהצטברו מחוויות עבר. צחוקה הרם מלבלב כאור בינות לשברים, מכה אותי בסנוורים. הרוח מעיפה את העלים זוהרה מרצד בינות לעצים. ואני נפעם, כי מתעתע בי אותו המסתורין. ![]() |