באחד המפגשים של "מפגשיר" שהתקיים בירושלים נגש אלי מנחם פאלק והעניק לי את ספרו החדש, "קולות מן החדר האחר".  בהוצאה לאור של 'עקד' והספר מכיל 168 עמודים, הדבר ריגש אותי כמו תמיד כאשר אני מקבלת לידי פרי יצירה של אחד החברים והנה דווקא מאחד החברים שאיננו מקורב. שמחתי מאד וכבר בדרך חזרה התחלתי לעלעל בספר. ידעתי שאצטרך זמן כדי לעכל ולהיכנס לאותו תחום של המשורר שאיננו באותו מפלס שלי. החשש מהחדש שלפני  יצריך איזה זמן של בשלות מצידי .

לעזרי באה תמונת העטיפה המקסימה של הספר ואני נסחפתי כמו בחלום להביט בה והמוכר ממנה משך אותי לראות מי צייר. ההפתעה הייתה גדולה ומובנת, חברתי חווה צוטרין נתן המשוררת והציירת ציירה ואפילו נזכרתי שכבר פגשתי את הציור במקום אחר. מכאן התחילה הדרך להיות יותר סלולה ומובנת.

בסיום הקריאה לאחר זמן ואירועים שפקדו אותי, שוב שבתי אל הספר לסמן שירים ולנסות להציץ אל אותו 'החדר'. והחלטתי שבעצם אולי אנסה לחמוק מהארגון הנכון והמקובל של דרך הספר ושעריו ולבוא אל הבנת הספר בפרקים משלי שהרשימו אותי.

ראשית היה הפרולוג בעמודים 7-8.

צִפּוֹר

לְעוֹלָם לֹא תְּפַצַּח חִידָתוֹ

שֶׁל כְּלוּב עָשׂוּי זָהָב

אַף אִם הוּא מְרֻפָּד

שַׂלְמַת מַלְכוּת

תּוֹכוֹ צִפּוֹר שֶׁשָּׁמְעָה

מִלָּה דּוֹמָה לְחֹפֶשׁ

וְלֹא יָדְעָה נַפְשָׁה.

פָּרְשָׂה כְּנָפַיִם

וְשָׁבָה שׁוּב לָנוּחַ.

אוּלַי כְּבָר שָׁכְחָה כֵּיצַד לָעוּף.

צִיּוּץ שָׂמֵחַ

צִיּוּץ עָצוּב מִי כְּבָר יַבְחִין?

הֵיכָן הַנְּשָׁמָה שֶׁל הַצִּפּוֹר?

סְגוּרָה בִּכְלוּב צַלְעוֹתֶיהָ

וּמְפַלֶּסֶת אֶת דַּרְכָּהּ

לְלֵב הַמַּלְאָכִים

הַמְּבַקְּרִים אוֹתָנוּ

לְבוּשֵׁי בְּגָדִים שְׁקוּפִים.

מַה צִבְעֵי הַבֶּגֶד שֶׁל הַצִּפּוֹר

יָרֹק, צָהֹב

עִם נְגִיעָה שֶׁל קְצֵה מִכְחוֹל

אָדֹם עַל הַצַּוָּאר.

הִנֵּה הִיא הִתְבָּרְכָה בְּצֶבַע

וּבְקוֹל

שֶׁלָּנוּ אֵין,

בַּנְּשָׁמָה -

יֵשׁ לָהּ הַכֹּל

בִּכְלוּב זָהָב

וּמִתַּחַת לַכְּנָפַיִם

שֶׁשָּׁכְחוּ לָעוּף.

מזמן לא ראיתי ספר שמתחיל באפשרות היפה הזו של התחלה קלאסית. במיוחד כאשר המשורר מביא את הציפור כמושא המטאפורה לנפש ואני בקוראי את הדברים הנפלאים שכתב, הפלגתי אל המחוזות הקדומים של מצרים העתיקה, המופלאה בעיני ששם הציפור היא הנפש. ומכאן כבר הדברים יהיו יותר קלים לי, חשבתי.

וזו הייתה מחשבה טובה, אלא שאז נתקלתי בפואמה "רועה הטון", עמודים 11-28. והקריאה הזו חשבתי האם אני אוכל למסור דבר מה ממנה? או אולי אשאיר אותה ביופייה המיוחד, לא אגע ולא אטעה ומשהו בעל מקצוע יעסוק בזה כראוי ויפרש ויסביר .

מכאן חילקתי את הספר לאי אלו חלקים ולא התחייבתי לסדר מסוים או לסדר הספר.

היה החלק האישי, האישי ביותר המדבר על גופו של המשורר ועל קלקולו בעצם. כן, באשר אנחנו בשר ודם ונגזר עלינו שלא תמיד הדברים באותו הגוף, יהיה זה גופו של משורר, או גופו של כל אחד אחר נתון לפגעי הזמן והבליה. והכתיבה המיוחדת בעלת חוש ההומור כלפי הגוף, כלפי המטפלים והמקום, כלומר בית החולים ואביזריו הופכים כאן בשיריו של מנחם פאלק ליצירות מעלות חיוך על כל המורכבות של כאב ממש ושל חוסר אונים מול מה שקורה מן הטבע הוא. נכבשתי, כי הקלילות שהמשורר דן בבעיות כבדות המשקל של הבריאות והבריאות שלו ואשר בדרך כלל אני נסוגה מלגעת בהן מהסיבות הידועות, פתאום כאן אני קוראת את השירים מחייכת ולא נרתעת עוד. ממליצה "מיונים" עמוד 48 ומיד בעמוד שאחריו 49 "בדיקה תקופתית".

מִיּוּנִים          

בַּמִּסְדְּרוֹן נָעוּ דְּמֻיּוֹת לְלֹא חִיּוּךְ

בַּשְּׂלָמוֹת עִם פֶּתַח קָשׁוּר בַּגַּב

וּתְפִלָּה חֲרִישִׁית לֶאֱלֹהֵי הַסְּטֶתוֹסְקוֹפּ.

יַשְׁבָנִים חֲשׂוּפִים מֻדְאָגִים

לֹא הוֹדוּ בְּבוּשָׁתָם.

כּוֹסִית קְטַנָּה בַּיָּד,

מְלֵאָה כַּדּוּרִים צִבְעוֹנִיִּים.

שְׁנִיָּה מְלֵאָה בְּמַיִם.

הַשְׁוָאָה.

אִזּוּן קָדוֹשׁ שֶׁל מַעֲרָכוֹת,

הַמְתָּנָה לַנֵּס.

אֲנָשִׁים בְּחַלּוּקִים יְרֻקִּים

כּוֹבָעִים, מָגִנֵּי פֶּה מוּרָמִים,

לְצַד הַמְּלַוִּים הַחֲרֵדִים

כִּסְּאוֹת, מִטּוֹת בְּיָדַיִם אֲמוּנוֹת

מֵאוֹת טְפָסִים, מַחְשְׁבִים

בּוֹלְעִים לְתוֹכָם

מַנְצִיחִים מְצִיאוּת

אֲרָעִית-קְבוּעָה.

בְּדִיקָה תְּקוּפָתִית          

לְלֵב פָּגוּם שָׂמוּ תּוֹמֵךְ

לְבֶטֶן מְלֵאָה הִפְחִיתוּ אַסְפָּקָה

לִשְׁרִיר עָיֵף הוֹסִיפוּ תִּרְגּוּל

לַעֲצַבִּים מְגוּרִים צִוּוּ הִתְעַלְּמוּת.

מַה עִם תַּסְמִינִים הַמַּגְדִּירִים שִׁבְרוֹן?

וְאֵין דָּבָר מוּבָן מֵאֵלָיו.

בַּבֹּקֶר לְאַחַר הַזְּרִיחָה,

בָּעֶרֶב עִם בּוֹא הַלְּבָנָה,

מְבֹרֶכֶת הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת עַל פָּנֶיךָ

הַצְּלִיל הַחוֹדֵר לָאֹזֶן

הַצֶּבַע הַנֶּחְשָׂף לָעַיִן

הַתַּבְלִין הַמְּעוֹרֵר אֶת הַלָּשׁוֹן

הַלִּטּוּף הַמְּצַמְרֵר אֶת הַצַּוָּאר.

לֹא מוּבָן

לֹא בָּרוּר

לָרֹב

       תַּסְמִינִים שֶׁל

           חֵפֶץ שָׁבוּר.

אינני יודעת האם נכון יהיה להביא כאן את השיר "סכום ביניים" בעמ' 59  כסכום של פרק זה ותחילתו של פרק אחר שגם הוא ניחן בחוש הומור והמשורר יודע להביט על עצמו ולחייך ולספר לנו את אותן מעידות שלו, של כולנו בעצם.

סִכּוּם בֵּינַיִם    

שְׁנָתַיִם חָלְפוּ מֵאָז הָרַעַשׁ הַגָּדוֹל

שְׁנָתַיִם מֵאָז קַבָּלַת הַחַיִּים בַּחֲזָרָה

לֹא נוֹתַר אֶלָּא לִנְגֹּס בָּהֶם

מְלוֹא הַשִּׁנַּיִם

לֵהָנוֹת מִכָּל רֶגַע

מִכָּל זְרִיחָה

מִכָּל חִיּוּךְ שֶׁל יֶלֶד

מִכָּל בְּדִיחָה

נְבִיחָה שֶׁל כֶּלֶב.

כִּי בּוֹא יָבוֹא הַיּוֹם

תּוּכַל אֲפִלּוּ יוֹתֵר מִכָּךְ

לַחְגֹּג בֶּאֱמֶת

אֶת רֶגַע הַנִּצָּחוֹן הַגָּדוֹל

לַמְרוֹת מִגְבְּלוֹת הַגּוּף:

פִּנָּה חֲבוּיָה שֶׁלֹּא תְּשֻׁקַּם לְעוֹלָם

שְׂדֵרָה נְטוּשָׁה בַּהֲרִיסוֹתֶיהָ.

 ממליצה לקורא לקרא את השיר "אבירי התעוזה הקולינרית". המשורר פוגש את עצמו, גופו אבל אנחנו יחד אתו פוגשים את עצמנו, את הגחמות שלנו מול הטבע שלנו לנשנש ולטעום דווקא את האסור.

אַבִּירֵי הַתְּעוּזָה הַקּוּלִינָרִית           

מַה לַעֲשׂוֹת ?

גֶּזֶר וְתַפּוּז

אֲפִלּוּ קְלֶמֶנְטִינָה,

עֲדַיִן לֹא עוֹשִׂים לִי אֶת זֶה.

סָלָטִים מְסֻיָּמִים אוּלַי יוֹתֵר.

מָרָק סָמִיךְ עוֹד יוֹתֵר.

אֲבָל עֲדַיִן אֵין תַּחְלִיף

לִשְׁנִיצֶל וִינָאִי בְּוִינָה

וָלֹא, לְקָבָּנוֹס יָבֵשׁ

אוֹ נַקְנִיק סִיבִּיוּ טוֹב.

הַתַּפְרִיט מִשְׁתַּבֵּחַ עִם כָּבֵד בְּמִסְעֶדֶת סִמְטָה

בְּתוֹסֶפֶת פִּירֶה

אוֹ מַגַּשׁ קָבָּבּ עִם טֻגָּנִים נוֹטְפֵי שֶׁמֶן

שֶׁתִּבּוּלָם מְגָרֶה בְּהַרְבֵּה יוֹתֵר.

כּוֹס שַׁרְדוֹנֶה עֲדִיפָה בְּפִי

עַל מֶרְלו אוֹ שִׁירָז אוֹ קָבֶּרְנֶה-סוֹבִינְיוֹן.

וּבְכָל זֹאת

אוּלַי אֶתֵּן לַחֵלֶק הַיַּלְדִּי שֶׁבִּי

לְגַלּוֹת מֵחָדָשׁ מַאֲכָלִים, מַשְׁקָאוֹת.

כְּמוֹ צוֹעֵד רַעֲנָן אֲשֶׁר בִּשְׁנוֹת

הַיַּלְדוּת מְגַלֶּה לָרִאשׁוֹנָה

אֶת מִכְמַנֵּי הָאֹכֶל

טְעָמִים, נִיחוֹחוֹת, מַרְאוֹת.

זֶה? זֶה רַק אוּלַי,

זֶה? כֵּן,

מְצֻיָּן,

יֵשׁ גַּם שָׁם מַשֶּׁהוּ

שֶׁבַּיָּדַיִם הַנְּכוֹנוֹת

יַצִּיעַ חִקּוּי הָעוֹלֶה עַל לְשׁוֹן הַמָּקוֹר.

תֵּן הִזְדַּמְּנוּת, זוֹלֵל מָצוּי

וּתְגַלֶּה מִמַּה נֶהֱנִים

אֲנִינֵי הַטַּעַם

מְבַקְּרֵי הַמִּסְעָדוֹת

אֲסִירֵי הַבְּרִיאוּת

וּמַעֲרִיצֵי הַתְּעוּזָה הַקּוּלִינָרִית.

להפתעתי, למה בעצם הופתעתי? אינני יודעת אבל פגשתי פתאום בספר שירה חברתית. "תשקיף של נביא" עמ' 81, האם החבור של גוף למשל של דברים הנזרקים לחירייה לבליה. כדאי לקרא את השיר לראות איך המשורר מחבר בין כל הקצוות של החברה ולאן היא מובלת. בעמוד 101 השיר "שני עמים"  מביא בצורה פלסטית את הקוטביות של החברה, את ההבדלים בין אלה לאלה. מרשים. אותי זה הרשים.

אולי אעבור מכאן דווקא ממקום רציני כזה, אבל נתן בקלילות, למקום אחר, מקום אולי שוכן ממול, "נשמות משוטטות". ליריקה, פתאום? לאחר כל הגשמיות המשורר ו"הנשמה משוטטת ללא גלגלים"....עמ' 98 שם השיר "נשמות משוטטות", משהו מעבר או אולי חלומות, דברים שבאווירה שונה אוירה של משורר המחפש? 

נְשָׁמוֹת מְשׁוֹטְטוֹת    

הַנְּשָׁמָה מְשׁוֹטֶטֶת לְלֹא גַּלְגַּלִּים

בֵּין עִיר לְעִיר

בֵּין בַּיִת לְבַיִת

מְחַפֶּשֶׂת מִשְׁכָּן חַם.

הַאִם נְשָׁמוֹת חָשׁוֹת קֹר,

רוֹעֲדוֹת תַּחַת טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם בַּחֹרֶף,

וְקוֹפְאוֹת תַּחַת

פְּתִיתֵי הַשֶּׁלֶג

שֶׁל הַכֹּבֶד הָאֱנוֹשִׁי.

וּמִי יַדְלִיק מְדוּרָה

בַּשָּׂדֶה הַמְּבֻדָּד

בְּיַּעַר מְנֻכָּר

לְחַמֵּם כַּנְפֵי מַלְאָכִים נוֹדְדִים

הַטּוֹעִים בְּדַרְכָּם ?

לְבַסּוֹף

יַעֲלוּ גַּם הֵם עַל עֲגָלָה

רְתוּמָה לְסוּסִים לְבָנִים

הָעוֹלָה לְכִוּוּן הָעֲנָנִים

הַמְּגוֹנְנִים לִזְּמַן מֻגְבָּל

עַד בּוֹא הַגְּאֻלָּה,

עַד יוֹם הַתַּשְׁלוּם הַשְּׁנָתִי

עַל מַה שֶׁנַּעֲשָׂה וְעַל מַה שֶׁלֹּא.

ועוד אחד מהסוג הזה נראה לי "עיני ינשוף" עמ' 122 שוב הציפור וכאן דווקא הציפור אולי מנסה למצוא את הממשי החומרי חפש חיפוש של מה? האמנם של פטריות או מה יש מתחת אי שם בשורשים של העצים?

עֵינֵי יַנְשׁוּף           

לְעִתִּים הָיָה הוֹפֵךְ לְצִפּוֹר לַיְלָה

מְפַלֵּחַ אֶת הַחֹשֶׁךְ בְּעֵינֵי יַנְשׁוּף

מְחַפֵּשׂ נְקֻדַּת אֲחִיזָה

שְׁלוּלִיּוֹת שֶׁל טִפּוֹת רְטֻבּוֹת מִלִּים

מֵעַל לְשָׁרְשֵׁי הַשִּׂיחִים.

הָרוּחוֹת הֵזִיזוּ עֲנָפִים רַכִּים

נִצָּנֵי מִשְׁפָּטִים שֶׁטֶּרֶם בָּקְעוּ

מְאֻיָּמִים לְהִכָּרֵת.

לִפְעָמִים

מוּל עֵינָיו הַגְּדוֹלוֹת

שֶׁל הַיַּנְשׁוּף הַמְּנֻמְנָם

נָפְלוּ עֵצִים שֶׁשָּׁרְשָׁם לֹא יַצִּיב

לְיָדָם צָמְחוּ

פִּטְרִיּוֹת שֶׁל קֶסֶם שִׁירָה

זָנִים רַבִּים

חֶלְקָם מְמַכְּרִים

חֶלְקָם מְלֵאֵי רַעַל חַיִּים

וְקָשֶׁה לְהַבְחִין בֵּינֵיהֶם.

כָּל בָּאֵי הַיַּעַר חִפְּשׂוּ אֶת הַפִּטְרִיּוֹת

תַּחַת עֵינָיו הַפְּקוּחוֹת שֶׁל הַיַּנְשׁוּף הַזָּקֵן

כֻּלָּם רָעֲבוּ לַטַּעַם הַמְּמַכֵּר.

מיד לאחר הציפור יש לנו את "בזכות המוזה". המשורר מנסה להבין או ללכוד את משמעות הדבר הזה, המוזה. ניסיון מרשים לדעתי בשיר קצר וממצה.

ואי אפשר שלא להיפרד מהנושא שהמשורר מעלה וכל כך מצא חן בעיני. "מפגשים של אגו". עמ' 144 ישנם מספר שירים המדברים על האגו. אבל השיר הקצרצר הזה כל כך יפה מעין דין וחשבון או ספור מעשה איך נפגשים ה"אגואיים" כאשר הם דווקא רוצים להידבר ומה קורה במפגש זה.

מִפְגָּשִׁים שֶׁל אֶגוֹ       

שִׁבְעָה אֱגוֹיִים נִפְגְּשׁוּ

כְּדֵי לְשַׁתֵּף פְּעֻלָּה

וְלִיצֹר הִדָּבְרוּת.

אוֹתָם רוֹצֶה לְהוֹבִיל

אֶגוֹ שְׁמִינִי,

מְנֻסֶּה.

וַיְהִי לַיְלָה

וַיְהִי יוֹם

וּתְהִי הֲפִיכָה.

 מודה למנחם מ' פאלק שנתן לי הזדמנות להשתכר משיריו, הוי ועכשיו אני נזכרת שלא הכנסתי את השיר היפה בעניין "שיר בענני שרדונה" עמ' 112  

שִׁיר בְּעַנְנֵי שַׁרְדוֹנֶה    

לְהַבִּיט מֵהַחַלּוֹן לַגֶּשֶׁם שֶׁיּוֹרֵד

וּבָרֶקַע שַׁנְסוֹן צָרְפָתִי

כּוֹס יַיִן אָדֹם,

לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי מַעֲדִיף שַׁרְדוֹנֶה.

לְמָחֳרָת, לְלֹא צֹרֶךְ לָלֶכֶת לָעֲבוֹדָה,

בְּפִּיגָ'מָה לָשֶׁבֶת עַל קְצֵה הַמִּטָּה,

לִכְתֹּב שִׁיר בַּפִּנְקָס הַקָּטָן

בְּעִקְבוֹת חֲלוֹם

שֶׁטֶּרֶם נָמוֹג

בְּעַנְנֵי שִׁכְחָה.

וְהִיא

הַדְּמוּת הַמְּכֻנֶּפֶת, מִפִּנָּתָהּ הַמֻּצְנַעַת

תֵּצֵא בְּמָעוֹף, בְּזִמְזוּם טַרְחָנִי

וְהַמּוֹט הַכָּסוּף

שֶׁנִּרְאֶה רַק לִיחִידֵי סְגֻלָּה

יִגַּע בַּדַּף -

וְיִשָּׂרֵף.

וְכָךְ גַּם זֶה שֶׁאַחֲרָיו.

וְרַק אֶחָד בִּשְׁעוֹת שְׁקִיעַת חַמָּה,

יִתְמַזֵּג בַּכּוֹס הָאֲדֻמָּה

וְכָךְ יִשְׂרֹד

בְּתוֹךְ סְחַרְחֹרֶת

תּוֹאֶמֶת קֶצֶב הַמָּעוֹף

שֶׁל רִקּוּד בִּלְתִּי נִרְאֶה

וְהַטִּפּוֹת הַמִּדַּפְּקוֹת עַל הַחַלּוֹן.

אבל סליחה, איך אסיים ללא הקלאסיקה, כל כך יפה לסיים באפילוג כפי שצריך. וכאן אומנם שם השיר הוא "מסכות", עמ' 167 אלא שהמביט בנו הוא פני המשורר, כמו אומר עד כאן וזה אני.

מַסֵּכוֹת        

עַל הַקִּיר הַשָּׁקוּף שֶׁמּוּלִי

וְאִישׁ אֵינוֹ מַבְחִין בָּהֶן

מֻנָּחוֹת בְּסֵדֶר מוֹפְתִי

מַסֵּכוֹת.

אַחַת מְחַיֶּכֶת בִּצְבָעִים שֶׁל בֹּקֶר

פָּנִים חֲלָקוֹת וְחוֹתֶמֶת זְקַנְקָן

קְצָת דָּהוּי

שִׁקְעֵי הָעֵינַיִם קְטַנִּים

כְּדֵי לֹא לְהַבְחִין בְּמִדַּת פְּתִיחָתָן.

אַחַת שֶׁל גּוֹנֵי צָהֳרַיִם

קְצָת יוֹתֵר מְלֵאָה

חִיּוּךְ טָבוּעַ בִּקְבִיעוּת

כִּמְעַט מֵאֹזֶן לְאֹזֶן

וִילוֹן מֶשִׁי מֵאֲחוֹרֵי עִגּוּלֵי הָרְאִיָּה

כְּדֵי לֹא לְהַבְחִין בָּאִישׁוֹנִים

מֵצַח קָמוּט בְּמִסְפַּר פַּסִּים

מֵעֹמֶק מִשְׁתַּנֶּה.

וְעוֹד אַחַת, שֶׁל צְלִילֵי עֶרֶב עֲנֻגִּים

הַפֶּה יָשָׁר

מְעַט קְוֻצּוֹת שֵׂעָר מַסְתִּירוֹת אֶת קִמְטֵי הַצָּהֳרַיִם

הָעֵינַיִם מֻסְתָּרוֹת רָחוֹק מֵאֲחוֹרֵי הַמַּסֵּכָה

וְהָעֲיֵפוֹת אֵינָהּ נִרְאֵית מִבַּעַד לַכִּסּוּי.

בְּשׁוּרָה חֲדָשָׁה שָׁרָה מַסֵּכָה שְׂמֵחָה,

בְּאָזְנֶיהָ הַפְּקוּחוֹת מְנַסָּה לִקְלֹט

כָּל שְׁבִיב רֶגֶשׁ הַמְּפֻזָּר מִסָּבִיב לַלֵּב

הַלָּשׁוֹן מִשְׁתַּרְבֶּבֶת מִחוּץ לַפֶּה עֲטוּר הַזָּקָן

הַמֵּצַח מִתְיַשֵּׁר

וְהָעֵינַיִם בּוֹרְקוֹת.

וַאֲנִי מַבִּיט מֵעֵבֶר לַקִּיר

מִתְיַעֵץ עִם נְסִיךְ הַמַּסֵּכוֹת

מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בַּמַּחְשָׁבָה

לְהַחְלִיף אֶת הַסֵּדֶר

שֶׁל סֵפֶר הַהוֹרָאוֹת לְעוֹטֵי הַמַּסֵּכוֹת.

מְעַנְיֵן אֵיךְ יָגִיבוּ שְׁאַר הַשַּׂחְקָנִים

בַּמַּחֲזֶה הַמֻּצָּג מִדֵּי יוֹם

בְּכָל אֲתָר וַאֲתָר.