השבוע הרגשתי בודדה במקצת. גרה רחוק (ביירון ביי - כבר אמרנו), 7 שעות הפרש מהבית. אף אחד לא ער (כמעט) בשעות שאני על המחשב, והאוסטרלים - נו, טוב, יש להם את הקצב שלהם... בקיצור - בודדה.

לא שזה קורה לעתים קרובות. אני די אוהבת לבד. וכמה לבד אפשר להיות עם שלושה ילדים, בעל (מהמם ), כמה חברים ישראלים והמון אוסטרלים שמחייכים ברחוב ואומרים לכל אחד באדיבות How are you? - אבל זה קורה.

אז ניגשתי לקהילת הקפה ואמרתי לעצמי - 7 חברים - זה מה שיש לך לומר עד עכשיו...אז יצאתי למסע רכישת חברים. ברגעים אלה אני עוברת את ה- 70 (משימות זה הצד החזק שלי). ובדיוק כשאני מסכמת את השבוע הזה אני שואלת את עצמי - אז מה נשתנה?

כמה תובנות בנושא:

1. אני יותר מדי רצינית - אשתדל לעבוד על זה - זה התחיל להפריע אפילו לי

2. בדידות זה מצב משתנה. אחרי הסופ"ש הרבה יותר טוב. הרבה פחות לבד.

3. יש לי מין עננת מחוייבות על הראש - עכשיו כשכל כך הרבה אנשים הביעו נכונות לקשר יותר קרוב איתי - אני צריכה להוכיח את עצמי? להראות להם מה אני שווה. לא כל כך בא לי - אני כמעט לא מכירה אותם...

4. אין ארוחות חינם - יגעת ומצאת תאמין - אם מתחזקים קשרים כנראה שמרגישים יותר קרובים ופחות בודדים. אני כאמור - עוד לא יגעתי מספיק.

5. אבל הכי...קיבלתי בעיקר תגובות של: ביירון ביי? איזה כיף לך...ולכם רציתי להגיד תודה! זה נכון. באמת כיף לי. הייתי קצת שקועה בעצמי (לדקותיים, זה כמעט עבר) מכדי להרים את הראש ולהסתכל מהחלון ולראות את הים המדהים הזה, ולקחת את הג'יפ הטרנטה ולנסוע עם כל המשפחה מרחק חצי שעה ולראות נופים חדשים, וריחות לא מוכרים והרבה מרחבים. ולהבין את עצמת המעמד, ולספוג את הרגע ולסחוט ממנו את המיטב - כי יש הרבה מיטב, והוא שונה והוא אחר ממיטבים אחרים במקומות אחרים בעולם. בעיקר כי גם המיטב, כמו הרגשת הבדידות היא מצב פנימי, החלטה של רגע שיכולה לקרות להרבה אנשים בהרבה מקומות. ואם הייתי רוצה לקחת משהו אחד עיקרי מחוויית האוסטרליה הזאת - זה איך להרחיב את הרגשת הטוב, למצות אותה ולסחוט מנה את המיטב - לא משנה איפה אהיה ומתי. שבוע טוב. אורית.