הדרך מטפסת בכבישי הצפון המפותלות עד שלפתע האוטובוס נוטה על צידו ומתהפך, צעקות , יללות שבר, חריקת בלמים , חבטה עזה אשר בעקבותיה מקול הרעם אנשים נחפזים , ומן גערות ר' שרול-מוישה פותחים במנוסה . דחיפות , ידיים שמנסות להגיע לדלתות, רגליים שריריות בועטות בחלונות. נשים בשביס מייללות אויי ויי ,נשים שמטפחת צבעונית קשורה לשיערן צועקות וואעלייה . בנות הסמינר מתחילות בוכות. חבורת הגברים חבולים ושרוטים מדדים מבעד לפתחים ומנסים לעזור לאחדים שעדיין כלואים באוטובוס. דקות ארוכות מגישים עזרה לזו, חובשים פצע פתוח ברגלו של זה, ומגישים בקבוקי מים ומנסים להרגיע. אט אט ר' שרול-מוישה משתלט על המהומה, בודק אחד אחד , ולמזלנו הפגיעות שטחיות בלבד. אבא של שולמיילך מגונן על בנו שנשרט בפניו, ואימא של דוביד שטיינמץ מחבקת חזק את בנה, גם אבא ממהר לבדוק מה שלומי, ואנחת רווחה פולט כאשר מוצא אותי בריא ושלם, עטוף בחום ואהבה על ידי דודה רבקה שנחלצה מהמשבר היישר לסריקה דקדקנית אודות מצבי. רק עתה ,אבא שם לב שזגוגית משקפיו התנפצה , מה שמסביר את הזמן הרב שלקח לו למצאני. אבל אני הייתי אותה שעה מחפש היכן נעלמה מרסל, התביישתי לומר לאבא שאני מחפש את מרסל, אחרי ככלות הכל מה לי ולה? מבט אחד באוטובוס? אנשים ממתינים , ובדרך כלשהי מצליח שרול-מוישה לארגן אוטובוס חליפי. אמבולנסים שדוהרים לאזור חוזרים כלעומת שבאו. אפילו למשאית כיבוי אש לא היה הרבה מה לעשות , מתוך שלוש ניידות המשטרה שהגיעו לאזור נותרה רק אחת, שוטר אחד גובה עדויות מהנהג ומהנוסעים ושוטר שני מנסה להכווין את התנועה הדלילה בכביש הצפוני, ומדרבן נהגים לא להתעכב לצפות במראה האוטובוס ההפוך הנגלה אליהם. ורגע לפני שמגיע האוטובוס המחליף לפתע זועקת דודה רבקה , איפה מרסל? כל העיניים מחפשות אחר מרסל שנעלמה. היא ישבה לידך, לא- שואלת בתוכחה פאני. כן, אבל עם כל הבלגן של ההתהפכות היא נעלמה לי . אחר כך חיפשתי את הבן של אחותי . – עונה דודה רבקה ומבטה מופנה אלי. אי אפשר לסמוך עלייך – מקניטה פאני את דודה רבקה. מה הטעם עכשיו לריב הזה – אבא מתעצבן, ודודה רבקה מכירה לו טובה. מן הון להון, החלו הנשים להתפזר בשטח ולקרוא בשמה של מרסל , הופכות כל מזוודה מושלכת ובודקות מאחורי כל סלע, אך לשווא . עקבותיה של מרסל נעלמו. חשש גובר אצל האנשים כי מרסל נלכדה באוטובוס , ואני כיבוי אש נערכים לבדיקה מדוקדקת ברכב. אך גם סריקה כזו מעלה חרס. נערות הסמינר שהתגברו זה מכבר על דמעות והבכי שחנקו אותן , נערכו לצאת בחבורה להתפנות במרחק מה משאר הנוסעים. היעלמותה של מרסל מדרבן אותן לצאת כגוש אחד , תוך השארת המידע אצל גברת מרמולשטיין על כוונתן להטיל מימיהן. אני מציע לדוביד ולשולמיילך לעשות סקירה באזור , ההורים שלנו נרתעים ומבקשים למנוע מאתנו להסתכן . אבל לאחר שאבא מבחין ששאר הנוסעים אין ביכולתם לעזור כל כך, מהין לבקשתי ובתנאי שנלך יחדיו ולא נסטה מרחק רב מהאוטובוס. תכף ומיד אנו יוצאים שלושתנו לחיפוש אחר מרסל האובדת. תחת עינם הפקוחה של הורינו ואנשי מכבי אש. אנו מתרכזים בשטח שמעבר לנפילת האוטובוס ממש מעברו השני אליו ברחו הנוסעים. במרחק רב מאתנו ראינו את נערות הסמינר מצניעות עצמן בתוככי חורשת אלונים סמוכה . החיפושים אורכים שעה ארוכה, ואין קצה אור בקצה המנהרה. מקצה החורשה אליה השתרכו נערות הסמינר, נשמעת צווחה מקפיאת דם. כל העיניים מופנות לשם, רגלים טופפות בין רגבי האדמה והאצטרובלים הפזורים בשטח, אנשי כיבוי אש ממהרים לשם, ואפילו כמה נשים אוזרות אומץ ומצטרפות ברעדה לחורשה ממנה בקעה הצווחה. ברגעים אלה הוסט המבט מאתנו , המשכנו בסריקה אחרי מרסל בצד האחר של האוטובוס ההפוך, ולא שמענו מאומה מהמהומה שהתחוללה בצד האחר, בקצה החורשה. ואנו הרחקנו מעט וצעקות הגישוש שלנו אחר מרסל האובדת כבר לא נשמעו על ידי שאר הנוסעים שתשומת לבם הופנתה כעת לזעקה שבאה מצדי החורשה, שבמהרה התבררה כאזעקת שווא, ובסך הכל אחת הנערות נבהלה מנמייה שחצתה בבהלה את שולי החורשה, הנמייה לא הבינה מי אלה החיות המוזרות שפלשו לתחום הטריטוריה שלהן. והנערה ההיא נבהלה מהחיה המוזרה שלא הכירה, שאינה חתול ואינה דומה לשועל או כלב וגדולה מלהיות חולדה . ולאחר שנרגעו הרוחות , חזרו הכבאים לדאגה שהוטלה עליהם להביט עלינו ושבו במהרה לצפות לעבר הנתיב בו היינו אמורים לחפש, ומה רבה היה חששם עת נעלמנו מהעין. עצרתי מעט מחיפושינו, והגעתי להכרה שהרחקנו בחיפושינו מדי. וקראתי לדוביד ולשולמיילך לחזור לעבר שאר הנוסעים. השוטר שגבה עדות מהנהג, עבר לגבות עדויות משאר הנוסעים , אם תחילה ניסה לברר את רצף האירועים שהביא להתהפכות האוטובוס , כעת התמקד הברור שערך ברצף האירועים שהביא להיעלמותה של מרסל. מי ישב לידה? מה היה מצב רוחה? מי ראה אותה נחלצת מהאוטובוס? והתשובות שקיבל העלו בפניו תמונה מעורפלת, היה ברור לו שמרסל הייתה במצוקה, שהיא כבר הקיאה במהלך הנסיעה, שהנוסעות האשכנזיות שטמו אותה בשל כך, ומי פאני גילה השערתה שמרסל כנראה בהריון, גם הבין שאחרי ההפסקה החליפה מרסל את מושבה והתיישבה ליד דודה רבקה. חקירתו את דודה רבקה העלתה שתשומת לבה היה נתון לאחיינה בעת היחלצותה מהאוטובוס ההפוך, ולא שמה לב לאן נעלמה. כעת נפנה לתשאל אותי, האם ראיתי משהו. ושאל את אבא היכן אני. ההססנות והמבוכה שאחזה את אבא ואת דודה רבקה לשאלתו הכעיסו את השוטר. רק זה חסר לי עכשיו , שעוד שלושה ילדים ייעלמו לי – פלט בייאוש השוטר. הם , הם שם –קרא הכבאי והפנה אצבעו לכיוון הכללי אליו צעדנו ובתוך כך גבר חששו לאחריותו להעלמתנו. גם אנו תוהים לאן נעלמה מרסל , עקבות טריות וסימנים של קיא בפאתי החורש מחישים את צעדנו לעבר קפל בקרקע. מבין עצי החורש הגיח לפתע מולנו רכב סיור , שנראה כאילו צץ מן האדמה. שני חיילים לבושים מדי הסוואה קפצו ממנו חיש, והורו לנו בתקיפות לשוב על עקבותינו. חוזרים נסערים לעבר האוטובוס. הכבאי נושם לרווחה, אבא דודה רבקה וההורים של שולמיילך ודוביד מקיפים אותנו בעיניים מלאות תוכחה. אף אחד לא מתעניין בסיפור שלנו. משולים היינו בעיניהם כפנטזיונריים ללא תקנה , כבר שבעו מסיפורי ריגול ומעקב שהצמחתי במוחי השכם והערב. גומת החן בפניה של פאני העמיקה ,וקמטי הבעה החלו חורצים את מצחה . זה היה סימן מובהק לכך שפאני כועסת. על מה כעסה? על השוטר שלדעתה מחפף בעבודתו , על הילדים שנעלמו ושבו עם סיפורי אלף לילה ולילה וגנבו את תשומת הלב ממנה. על הנשים האשכנזיות שריכלו על מרסל ,ודחפו אותה להעלם. על בנות הסמינר הפוחזות שצווחות מכל רחש, ועל הנסיעה שהתחרבשה לה. -אדון שוטר , אתה חוקר או מבזבז לנו את הזמן – כעסה פאני. - גברת פאני, שמרי בבקשה על העצבים – מנסה להרגיעה גברת הופמן. -את, אל תהיי לי פתאום אינטליגנטית – נובחת פאני לעומתה. - נשים בבקשה מעט שקט- מנסה שרול-מוישה מזלו-תנו לאדון שוטר לעשות עבודות בשקט. גברת הופמן לא מתרגשת מגומת החן המעמיקה בפניה של פאני, גם באמתחתה כמה וכמה כעסים לא פתורים. ובכלל מה לה ולנסיעה לקברי צדיקים? רק זה חסר לה להסתבך עם הנבערת הזו. ולהיכן לעזאזל נעלמה מרסל? השוטר נמנע בהפגנתיות מהסכסוך שקורם עור גידים וקמטים ממש לפניו , ופוסע מולי, מבין הוא מקרבתה המגוננת של דודה רבקה כי אני הוא האחיין שיכול לשפוך אור על היעלמותה של מרסל. אני כבר משתוקק לפרט בפניו את כל מסקנותיי, את העקבות הטריות שמצאנו בקצה החורש, את סימני הקיא , את הופעתם המוזרה של החיילים , ואז הכל מתבלבל ..ואולי זה באמת הדמיון המתעתע בי ? ואולי באמת זה לא קרה ? פונה ומבקש מבט תומך עוזר אצל דוביד ואפילו הייתי מסתפק באיזה ניד של שולמיילך שלעת צרה הם נסתרים וצמודים להוריהם לבלתי היסחף אחרי הילד ההוזה. השוטר במיומנות שואל מי ישב ליד מי , מתי התחלפה פאני עם מרסל, היכן ישבה גברת הופמן, מי ישב ליד אבא, מה עשתה רבקה ואיך ראיתי כל זה מהמושב האחורי . ואני בולע את המילים ומשתוקק לספר לו על הגילויים המרעישים. השוטר רושם דבר מה ביומנו, משרטט סקיצה. ובאותה נשימה הוא מגביה את מצחו למהלומה אותה אני מנחית עליו - "אלה החיילים שיצאו מהמנהרה שבחורשה לקחו את מרסל, כי היא גילתה את הבסיס הסודי שלהם ". -ילד , אני מבקש ממך להתרכז ולא להפליג בדמיונות – אומר במבוכה השוטר וחוכך את בלוריתו, כאשר ידו האחרת מחזיקה את כובעו. - זה לא דמיונות , אני ראיתי עקבות , וגם את כתמי שאריות בו מרסל הקיאה , והחיילים יצאו ממש מתוך האדמה וסילקו אותנו. האנשים מסביבנו פורצים בצחוק עז, רגילים הם לסיפורים שלי , הצחוק המתגלגל הרם פוצע את הרוח המעטה שעוד נשארה לי בחזה. ובמבט מושפל אני זועק , זה קרה , זה באמת קרה . לקול צחוקם הגואה של כל הסובבים. לרגע קט האווירה משתחררת . הכאבים והשריטות והמכות היבשות מפנים מקום לצחוק משחרר שמסווה חשש אמתי לגורלה של מרסל. מביט לעבר שולמיילך אולי משם יבוא עזרי, עין צופה בעין. השמטת מבט, מסיט עיני לעבר דוביד, אולי משם תבוא הישועה. גב' שטיינמץ ממהרת להרחיקו ולהסתירו תחת עובי בשרה. האם באמת חזיתי מחזה זה? ואולי זה מוחי הקודח? למה דוביד ולשולמיילך מתעלמים ממני ? היה או לא היה? חוזר ומישיר מבטי לעבר שולמיילך, מתחנן , מעווה את פרצופי. האומץ נוזל לחבריי הטובים מהפנים כמו גלידה נמסה ביום חם בבאר שבע. אילולא ר' שרול-מוישה מעלה השערה שגברת מרסל, התפנתה לבית חולים עם אחת מהמכוניות הרבות שנעצרו בשולי הכביש למראה האוטובוס ההפוך. עוד הייתי לנצח מובך מהסיפורים שהיו לצנינים באוזני כל שומעיי. השוטר, מסתער כמוצא שלל רב על הרעיון, ומתחיל בסדרת הודעות ברשת הקשר המשטרתית , תוך דקות עשרות שיחות עם המוקד, מוודא עם בית החולים הגלילי, ולא מוצא תשובה. כל אותה שעה אני מייחל לכישלון משימת השוטר לאתר את מרסל, ולהכרה סוף סוף במידע היקר שהבאתי. סוף סוף היינו חייבים לעלות על האוטובוס שהגיע לחלץ אותנו, אוספים כל אחד את המיטלטלין המעטים שלו, מותירים את השוטר עם התעלומה הלא פתורה, את האוטובוס שנטה על צידו ואת מרסל שנעלמה כאילו פצתה אותה האדמה. העלייה לאוטובוס מחדשת אצל כולם כעסים ומגבירה את תחושת האי נוחות. לאף אחד אין חשק במסע לקברי הצדיקים. זה עסוק בחבורתו, זו עסוקה במעט האוצרות שאבדו לה, הנערות מלקקות את פצעיהן, ואני משקם את גאוותי הפגועה. אלו כועסים על אלה, על מה בדיוק הם כועסים? על הטיול שהתקלקל, על הפגיעות בגוף, על הפגיעה בנפש ,על חוסר הוודאות , והרוחות מתלהטות , ר' ברוך שטיינמץ מאשים את מרסל בחוסר אחריות משווע. מצווח ר' ברוך ככרוכיה וגרונו משתרבב מתוך מקטורנו הדהוי, וניכר בו שראה ימים יפים מאלה. לא שועה למרפקים שתוקעת אשת נעוריו וממשיך בלהט:- " לא די לה שהסריחה את כל האזור בקיא ? גם מצאה לה זמן להעלם ללא עקבות, בחוסר אחריות משווע." -"וכי מניין לך שאינה שרועה באיזה מקום בחוסר אונים"- נובחת לעומתו גברת הופמן. - "רק בגלל שהיא מרוקאית אתה מדבר ככה, תתבייש לך " – רועמת פאני- " אם חלילה זה היה קורה לאחת האשכנטוזיות ..." -"די , די שא שא" – מנסה שרול מוישה להרגיע את הרוחות. למרבה צערו זרע הפורענות כבר נזרע והעצבים הרופפים דישנו בדומן את הרוע הדמוני. גברת שטיינמץ בוהה בבעלה בעיניים מזרות אימה, לו יכלה להבליע את בעלה חלף מרסל. ולא שחושבת אחרת מבעלה, רק אינה יכולה לסלוח לו שעורר את המהומה ולא נתן לה את קידמת הבמה. גברת הופמן ממהרת להשחיל הערה. מדלן של בבר בוסקילה פולטת קללה עסיסית " יתקון אומו מסבור'ה עליה " שאמו תלבש שחור כאלמנה, ומכוונת עיניים רושפות לאדון שטיינמץ. גברת הופמן וגברת שטיינמץ מחליפות מילים באידיש, סולדות ממנהגן של הנשים המרוקאיות, מלהגן הקולני, מהתבססותם על המטבח גרידא, על בישולים וכל הקשור לכרס בכלל. ואין דעתן על לימודים והשכלה מקצוע ועבודה. הסלידה מתערבת ברגשות עליונות ורצון לחנך אותן מחדש. פאני ומדלן מקיפות עצמן בחברותיהן מדרבנות את הגברים שלהן לענות לאדון שטיינמץ וחבריו כנה אחת אפיים. מרגישות כי את מלאכת הניצוח צריכים לעשות גברים מול גברים , ונשים מול נשים. בין כך ובין כך האוטובוס נעשה כמרקחה, אף בנות הסמינר שעד עתה עסקו בפרקי תפילה החלו נותנות דעתן על הסוגיה , אחדות צידדו בפאני ומדלן לעומתן ריבי וסורי ליהגו בלהט וחיזקו את טענות ר' ברוך, ובלהט הדברים נשכחה מרסל ולא היה אחד שואל הימנה, רק צורחים זה על זה, זו על זה וזו על זו. הגברים, גרונותיהם מאמידים וסמוקים, מכווצים מצחם וגבחתם, ומנגבים זיעתם מעל מצחם במטפחת התחובה בכיס מכנסיהם. הנשים לעומתן, נראה שאומנותן היא בדיבור ובצווחה, ורק החום והליחה באוטובוס הדחוס גורמים להן שתהיינה מנגבות זיעה שמתפשטת על בתי שחיין. דומה שאין לעסק סוף וקץ עד שנגלה מראה ציון אתר קבורתו של רבי שמעון בר יוחאי. אט אט משתררת רוח אחרת על נוסעי האוטובוס , בושים ונכלמים במריבה מיותרת זו תחת עינו הפקוחה של הצדיק. איך יבואו לפניו בתחינה ובבקשה כאשר טרם כיבסו בנתר ובבורית את כעסיהם. איך העזו להביא את שנאת ישראל לרבי שמעון? לשנוא אינם יכולים. לכלל סליחה ומחילה לא הגיעו , ועשו מעשה אנשים שאינם יודעים נפשם ופשוט התעלמו ממעשה זה , והשכיחו מליבם מעשה מרסל והשליכו יהבם על הצדיק שיתקן מעשיהם. ומרסל ? מה היה עליה? מה שלא הצליחו לעשות הצעקות עשו התפילות. וכמה שהתייגע השוטר בחקירותיו לא מצאה למרסל, מושא חקירתו. והיא , הייתה כל העת במרחק כמה אוהלים בקדמת הציון של רשב"י. נתונה בידיהם הטובות של משפחת אבוקסיס המחבקת. עמרם אבוקסיס, ואשתו בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל, ובאים ולנים ברחבה של הצדיק והייתה המדינה מרגשת והיו שואלין אותן להיכן תלכו? ואומרים לתנא רבי שמעון שבמירון, ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך יחד? מיד עיניהם משגרות דמעות אומרים להם נלך עמכם? ואומרים להם הן, עד לשנה הבאה חמשה בתים, לשנה אחרת עשרה בתים, עד שהיו כלם עולים. ובדרך שהיה עולה שנה זו - לא היה עולה שנה אחרת, עד שהיו כלם עולים, בשנה הזאת ראוה את מרסל שהיא משרכת דרכיה, מבולבלת ונראתה כאילו נטרפה עליה דעתה. מיד נטלו אותה והסיעוה ברכבם, ותקעו אוהלם כמדי שנה בשנה ברחבה שלפני ציון התנא הקדוש. פרסו סדינים בין העצים, ופרקו לוחות עץ שעשו מהם ספסלים ושולחנות, והתקינו כירה על גבי מדורת עצים, ואילולא הקרבה לציון הקדוש נראה היה כי באו לנפוש ביערות הגליל. אחת לשנה עזב עמרם את כל עיסוקיו, הודיע למעסיקו כי יוצא לחופשה במירון, אסף את אשתו וילדיו, העמיס על הטנדר ציוד וכלים ופנה עם משפחתו למירון, עשרות רבות של משפחות התלוו לעמרם ולחזונו לפקוד את רבי שמעון ולצפות לישועות. כל אחד מגיע וסיבתו עמו. זה בא לבקש זרע של קיימא, זה בא לבכות ולחלות פני עליון לרפואת מי מקרוביו, זו באה לדרוש זיווג , אלה מבקשים על פרנסה ואלה מבקשים להתחזק במצוות. שונים אלה מאלה, שהמבקש על זיווג מקיף את הקבר ומרבה תחינות על ציון רבי אלעזר בנו של רבי שמעון, והמבקשים על רפואה מרבים בקריאת מזמורי תהלים וטומנים פתקים בין ספרי התהלים ומרבין בצדקה לעניים המחזרים על המצפים לישועה. ואילו אלה שמבקשים על הפרנסה דווקא הפרנסה מצויה בידם אלא שמבקשים להרבות פרנסתם. אלו ואלה בטוחים על כוחו של הצדיק ולא יעזבו את הציון עד שלא יקבלו סימן שתפילתם נענית. וכך מלבד תחינות על זיווג רפואה פרנסה וכיוצא בזה תחינות אותם שוטחים אנשים, הצטרפה עתה תחינה למציאת מרסל במהרה. מצאה עצמה מרסל עטופה במשפחה מחבקת הרחק מכל מבטי השטנה של החרדים האשכנזים , הרחק ממבטי החמלה של שכנותיה על הריונה המתפתח והרחק ממבטי הקנאה של דודה רבקה. סולטנה אבוקסיס פרשה עליה חסותה, הרגיעה אותה. נתנה לה להרגיש בת משפחה. לא שאלו אותה מאיפה באה וכיצד נקלעה ליער בעליות למירון חבוטה וחבולה מכל עבר. פשוט קיבלה אותה כמו שהיא ללא שאלות ותהיות. אהבה מרסל להיות בחברת האנשים הפשוטים המחבקים ושכחה מעט שישנם אנשים הדואגים ומחפשים אחריה. כיוון שהגיעו למחוז חפצם , פרקו את הכבודה, ומצאו להם חלקת אדמה לנטוע אוהלם, נשאו רגליהם לציון התנא הקדוש לשטוח תחינתם. מנשים באוהל תבורך סולטנה שנשארה להתקין את סעודת הלילה. מפצירה בבת חסותה ללילך עם כולם לפרוט את בקשותיה מול יושב מרומים. ואולם מרסל עומדת על כך שתישאר עם מטיבתה, באשר תלכי אלך , אומרת מרסל לאישה שאימצה לה כאם ואחות. וכך מוצאות עצמן מרסל וסולטנה עומדות זו למד זו מתקינות בכישרון רב את הסעודה. מרסל החלה מקצצת מלפפונים ועגבניות לסלט ירקות קצוץ דק, ומזילה דמעות עת חתכה בצל. וסולטנה חותכת כרעי עוף וכנפים ומשפדת חתיכות בשר, משרה אותן במשחת שמן חריפה ומלוחה, ומדי כמה דקות מגבירה את האש המפעמת בגחלים בעזרת המפוח הראבוז' . משדלת את מרסל לצאת לשפוך שיח, עד שהאחרונה נעתרת לה. פוסעת בשביל העולה אל הציון מחשבות רצות במוחה , על מה עליה להתפלל? לבקש הצלחה ובריאות בהריונה או שמא לייחל להפיל, לבקש בריאות ופרנסה למרדכי שלה שיעזור לה קצת יותר בגידול הילדים. ככה פורטת אחת לאחת את תקוותיה על השביל וכל פסיעה במעלה מכבידה עליה ,שואפת את האוויר הקריר נחיריה מתרחבים קמעא , עכשיו היא צריכה לנוח, מאתרת סלע גדול שמרכזו נראה לה מספיק חלק ויציב וראוי להכיל את ישבנה הגדול. מניחה את גופה הלאה עליו . האם זו רבקה שמנענעת את ראשה אנה ואנה, מטפחת צבעונית קשורה על ראשה. שפתיה ממלמלות פסוקי תפילה, ואלי זו מישהי אחרת ? שמא התחלפה לה דמות צרתה באישה זו. והאם הזוג שפוסע שם אינו אלא אדון שטיינמץ ורעייתו העגלגלה, הנה הוא מכונף במקטורנו המהוה ,ובעקבותיו משתרכת האישה מדדה כברווזה מפוטמת. הדמויות מתערפלות וסחרחורת קלה תוקפת אותה. יום החופש שהבטיחה לה פאני מתחיל להראות שונה כל כך מהיום שהתחיל, הנה היא בשכונה ישובה על הספסל במרפאת קופת חולים ממתינה לרופא לבדיקה, הנה האדון שטיינמן ואשתו העגלגלה , והנה רבקה , שפתיה נעות וקולה לא יישמע , החסרת משוגעים אנוכי? הנה האחות קוראת בשמה "מרסל אדרי" זוקפת את אוזניה ונעמדת בתנועה לא רצונית לעבר קול האחות שחוזר על שמה. תקרת המרפאה נצבעת בצבעי השמים התכולים כמרחבי רקיע, עיניה ממצמצות לעבר הקול הקורא. עכשיו רואה בבירור את מדלן, קוראת בקול בשמה ומקהילה אליה את שאר חברותיה למסע, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת עד שנראה כאילו נחיל נשים עושה את הדרך מן הצדיק למרסל. "תפילה לפני הצדיק ,לא שבה ריקם" – צוהלת מדלן שזכתה לגלות את רעותה. ופאני ניגשת ברוך ובעדנה למרסל, מרחיקה מעליה את ההמון , מטיבה את ישיבתה על המסלעה ומחבקת בשקט. השמועה עושה לה כנפיים ורק אני יושב מצטנף בפינה, עתה שנגלתה מרסל מעשיותיי יתרוצצו רצוא ושוב ויהיו משל ושנינה להזיות של ילדים. ואני בטוח שהמראות היו אמתיים. ואם כן כיצד נתגלגלה מרסל לכאן? ואולי החיילים מצאו שסתם נקלעה מרסל לאיזון לא להם ושחררו אותה בקצה השני של החורש. כך או כך , מאמציהם של הסובבים את מרסל היו נתונים כעת לאששה ולהחזירה למוטב מהסחרחורת הקשה שתקפה אותה. מרסל פונה עם חברותיה למאהל של סולטנה מטיבתה. שם הן מקבלות מעט מידע אודות היעלמותה המסתורית והופעתה לפתע כאן. הגברים כבר נטו משם והחלו בתפילת מנחה אלה אוחזים בפתח אליהו ואלה בקרבנות, שני מניינים אחד מהיר של חסידים והשני בנחת של המרוקאים.
והנשים שהעתירו בתפילה לפני הצדיק חשות הקלה מסוימת, תפילתן לא נענתה ריקם , וסולטנה מחרה מחזיקה אחריהן בברכה "כשם שקיבלתן שאלתכם בבקשתכם את מרסל כן יתקיימו כל משאלותיכן לטובה" . -"תגידי את מגיעה כל שנה לכאן לצדיק" – שואלת פאני את סולטנה. -"ככה כבר כמה שנים"- עונה סולטנה – "הרבה שנים לא נפקדתי", מבטים מוגנבים לעברה של רבקה, אף היא זוקפת את אוזניה . "מה לא ניסיתי , שנתיים ראשונות לנישואי , כל המבטים על שיפולי כרסי, שום דבר לא צומח שם, חמותי הציקה לי השכם והערב, ביום ייחלתי לעמרם בלילה ייחמתי ובבוקר קיוויתי. חודש רדף חודש וכאשר שוב נראתה הלבנה במילואה , גם הלבנים שלי הוכתמו מחדש, לאחר שנתיים הלכנו לבקש ברכה, כאבים , תפילות ומועקה , ובסוף כל חודש , מאומה. חמותי מאוד אהבה אותי , אך לא נרגעה עד עקרה ילדה שבעה. ורמזה לעמרם שלי לקחת אישה אחרת על פני" – סיפרה סולטנה את סיפורה ותווי פניה העגולים נעשו ארוכים , הכאב מתפשט על הפנים השמחות, דמעה בודדה נמחית בכיות האגודל , פנים מהופנטות בסולטנה ממתינות להמשך סיפורה . רבקה שומעת את הסיפור שסיפרה לעצמה , את האימא של מסעוד מסתכלת בבטנה, את העלבון שמרים אחותה הקטנה מביאה ילד אחר ילד, והיא נותרת ריקה. את דמעות האכזבה עם הופעת הכתמים. ממתנת לסוף השמח שחייב לבוא, לנס שחולל הצדיק , או התפילה או מה שחנן הטבע. וסולטנה נאנחת וממשיכה "שנים אלה לפני שעלינו ארצה במרוקו היו קשות, לאחר כמה שנים שלא הצלחנו להביא ילד לעולם, התחלנו לנסות הכל , המכשף הערבי שעירב נוצות בעפר ונתן לי לשתות שיקוי מגעיל, המרפא המשכיל שערך בדיקות, ונתן עצות ללא הועיל, האישה שחמותי גררה אותי אליה עד לכפר בהרי האטלס שאלה לשמי ולשם אמי ועצמה עיניים ומלמלה הברות לא מובנות, ורבנים ומקובלים בכל הערים וכל הכפרים שהלכנו לבקש ברכה ועצה , כולם נהנו טוב מאוד מכספנו, מי באמת ניסה לעזור לנו ומי ניצל את מצבנו, עד שיום אחד לקחני עמרם בעלי ואמר לי, אני הולך להתפלל על קברו של רבי עמרם בן דיוואן בכפר אסז'ן הסמוך לוזאן. ידוע רבי עמרם בן דיוואן בסגולות שפקד עקרות ואיני זז משם עד שיודיעני אם איפקד בבן ממך , ואם לאו אתן לך גט ואולי איבנה מאישה אחרת. כמה בכיתי באותו לילה וכבשתי את דמעותיי וצררתי מעט מזונות והתלוויתי לאישי עמרם לרבי עמרם." דמעות חונקות את רבקה, מתייפחת. מרסל מחבקת את רבקה ופאני מביאה לה כוס מים. סולטנה מלטפת את רבקה ולוחשת לה- " שבוע שלם עשינו בדרך, ביום השני נגלה לו לעמרם שלי הצדיק. מה אמר לו ,לא גילה לי, רק אסף אותי ואמר לי , בואי סולטנה , חוזרים הביתה, ולא יסף" – מגבירה סולטנה קולה –"אחרי תשעה חודשים תפילותינו נענו, ונדר עשינו לעלות לצדיק מדי שנה, כשעלינו לארץ בתחילה לא ידענו את נפשנו, עד שהיה עמרם שלי שומע את הקול בר יוחאי נמשחת אשריך, עמרם היה אומר משכני אחרי נרוצה. ומאז אנו כל שנה כאן" . משכני אחריך נרוצה- המשפט מהדהד בראשה שלה רבקה. שרשראות עבותות קושרות אותה לציון הצדיק, משכני אחריך נרוצה, עבותות בלתי נראות. רדידים עלומים ונימים דקיקים משתרגים כקורי עכביש מתפתלים משתרכים ונכרכים סביבה. נמשכת אחריו והיא כבר רצה. בר יוחאי נמשחת ואני אחריך, בר יוחאי תן לי סימן, עשה עמי אות לטובה. יראו שונאי ויבושו. ממלמלת , מתפללת. רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע. כמטוטלת נעה, פוסעת בשביל העולה לציון. רצה. נמשכת אחריו, רגליה קלות כאיילות. בר יוחאי נמשכתי אחריך. פאני ומרסל קמות להחזירה לרבקה, וסולטנה עוצרת בעדן – "הניחו לה , היא קיבלה עכשיו סימן מהצדיק". |