מרסל לא אהבה את האבק שהיה נדבק לשמלתה בדרך לבית הספר. גם החום הבלתי נסבל שהשאיר לה עיגולים של זיעה תחת בית השחי. במיוחד לא אהבה את האפרוריות של החיים בעיר הזו. חלמה על הזוהר של פריז, על הריחות של מרסיי. אפילו הייתה מסתפקת בתל אביב. כועסת על הוריה שהובלו כמו כבשים במשאית על המיטלטלין שלהם, הונחו בקצה המעברה, וקיוו שיום אחד זה ישתנה ויזכו לעלות לירושלים. אפשר לחשוב , מה כבר יש בירושלים, דוד בבר גר בירושלים על 11 ילדיו, לא נראה לי ששפר עליו גורלו מגורל אבא ואימא – מהרהרת מרסל. עוד כמה חודשים , אני כבר אהיה מספיק גדולה , אעוף מפה. די כבר מהחנק פה , אי אפשר לצאת , אי אפשר ללכת , לכל מקום שאני זזה אבא בולש אחרי בשבע עיניים, ואם לא די בכך גם אחיה ויקטור, נוטל לעצמו חירות להתערב בענייניי.
אבא חוזר מהעבודה , כתפיו שחוחות מעמל היום. אי אותו זיק בעיניים שהה דולק תמיד? עיניו כבויות . אמא משתדלת להכין מטעמים מהמעט שמצליחה לגרד.
אמא תמיד חיונית , תמיד במעש. מרסל כועסת על אבא , איך הניח למצב להתדרדר כל כך, זה לא אותו האבא שהיה עמוד השדרה של המשפחה במארכש. למה אינו לוקח גורלו בידו? מה זה הפטאליות שהשתלטה על רוחו. המילים עומדות לה על קצה הלשון, היא לא מעיזה להוציא אותן בפני אבא. 
שוב, מתעלמת מאמא שמנסה לדחוף לה חצי ככר לחם ובתוכו,תריסר קציצות עוף מבושלות בשומר, בישבאש מא כווארה. הגזרה חשובה לה,לוטשת עינה לדוגמניות החטובות במגזין הבורדה שאמא שומרת להוצאת גזרה לשמלות מהודרות באירועים מיוחדים. ירכיה השמנמנות אינם מעודדים אותה,והשמלה הפרחונית המונחת כשק על כתפיה, משווים לה מראה של ילדה מוזנחת ולא של נערת זוהר פריסאית.
מפשפשת במקרר אחר חתיכת חסה ומסתפקת במלפפון אותו לועסת בחוסר רצון. אמא מעווה פניה למולה. אינה מבינה איך עוזבת בתה את הסנדוויץ העשוי לתפארת מקור מים חיים לחצוב לה ירקות נשברים אשר לא יכילו הבטן? 
בורחת לה מרסל לחדרה, לא באמת חדרה, כי אם חדר המשותף לה ולארבע אחיותיה. חדר קטן שמכיל מיטה שנפתחה בלילות,ובתוספת מזרנים שנפרסו על הרצפה שימש לשינה לכולן. הארון עשוי פורמייקה כתומה,הכיל בסדר שהיה ידוע רק לה תאים תאים,לבגדיה שלה ולבגדי אחיותיה, למעט מוצרי טיפוח זולים. ולאוסף מפיות של רינה אחותה. עשרות מריבות שהדהדו בכל רחבי השכונה יצרו לבסוף סטאטוס קוו, וכל אחת שמרה בקנאות על התא שהשתלטה עליו.
מבטה נח על השמלה השחורה של נאווה אחותה הגדולה,אזרה אומץ ושלפה אותה מתוך התא השמור לנאווה, פשטה במהירות את הסחבות שלבשה, וניסתה להשתחל לתוך השמלה השחורה של אחותה. מרסל לא שעתה לקול הפרימה שזרר כצרצר כשחמוקיה הרחבים לא יכלו להכיל את שמלת המיני הקצרצרה. עיניה של מרסל אורו למראה החינני שנגלה לעינה במראה.מעט ליפסטיק זול, פודרה ורימל. הרגישה כי מוכנה ליציאה. מבט אחרון למראה, שוד ושבר,ולצערה מגלה כי השמלה נפרמה לאורך התפר במותן.בשקט פושטת את השמלה, מקפלת אותה ומחזירה לתא של נאווה בארון,כאילו לא לבשה אותה כלל,כאילו הקריעה לא קרתה בגללה. ובחוסר רצון ובלית ברירה אוספת מהארון את שמלת היציאה הירוקה שכה שנאה.
עכשיו היא מוכנה לצאת.
רק אבא חסר לה עכשיו על הראש, נכונה לקרב מול ויקטור שמרגיש שהוא הסגן של אבא. 
יוצאת בהפגנתיות אל ה"הול" , ומתריסה בצעדיה מול אבא שיושב ואוכל וליבו אינו שת לבתו הקטנה, למזלה ויקטור אינו בבית. לרוע מזלה, נאווה בדיוק נכנסת לחדר, וחולפות שניות מעטות עד שיוצאת בצרחות " מרסל, מרסל אני אהרוג אותך, הרסתי לי ת'שמלה" . מרסל כבר אינה שם , צועדת לה בגאון ,ליציאה שלה.