כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    מגע הקסם - לקרוא או לגעת "על הארנבת עם עיני הענבר"

    55 תגובות   יום ראשון, 13/11/16, 10:48

    אמן הקרמיקה, אדמונד דה ואל, שחבר את הספר "הארנבת עם עיני הענבר" נמצא בארץ והיום ישא דברים במוזיאון ישראל בכנס על אספנות ומוצאן של יצירות. לפני כארבע שנים קראתי את ספרו וכתבתי עליו. הקסם לא פג מאז, והרלונטיות רק התחזקה. הנה מה שכתבתי:


    לא הרבה זכור לי  מינקותו של בני, אבל לא אשכח את אצבעות התינוק מחליקות באיזו חמדה חמורה על סדין המיטה, על כל חפץ חלק או מחוספס. מינקות הוא נגע במשטחים, חפצים, חומרים. חקר ולמד את העולם במגע,  במשוש.

     

    נזכרתי במגע המתמיד, האינטנסיבי הזה תוך כדי קריאה  בספרו של אדמונד דה ואל, "הארנבת עם עיני הענבר", ספר שבבסיסו מגע.

     

    אולי מתוך יצר הדווקא, אולי מתוך קנאה, ואולי בשל  הסתירה שבהגדרה עצמה, אני נמנעת לקרוא רבי מכר. אבל  הפעם, שלא כדרכי נכנעתי . הדווקא מתרכך, אַת מזקינה,  גברתי, אמרתי לעצמי, וטוב שכך, הוספתי כשגמרתי לקרוא את הספר.

     

     

    אבל עד שגמרתי... כמו ממתק או  מטעם שאתה משהה בפה, ומורח בלשונך ומעביר מהחיך התחתון אל החיך העליון וחוזר חלילה  ומוצץ וממצמץ וטוחן ולועס ונמנע  לבלוע, כך השתהיתי עם הספר הזה, ובלבד שלא תגמר קריאתו.

     

    על מה כותב אדמונד דה ואל, אמן קרמיקה מהמובילים בעולם.

     

    קודם כל על המגע.

     

    "זה היה "חדר הפלאות" שלי, עולם החפצים שלי, ההיסטוריה  של המגע שלי." (עמ' 388).

     

    אבל דה ואל אינו רק אמן קרמיקה, הוא גם בנו של כומר  אנגליקני , שריד למשפחת אפרוסי - משפחה יהודית של סוחרים, בנקאים ואספני אמנות  שעם שואת היהודים באירופה בא הקץ  לחלק מבני המשפחה  ולא נותר זכר לפריחתה ועושרה.

     

     לא נותר זכר?

     

    כמעט נכון. נותר זכר, חלק מבני המשפחה, אלו שהצליחו להמלט מאירופה, שרדו. ושרד גם כותב הספר, שסבתו התנצרה, ושרד אוסף פסלונים מיניאטורים, 264 פסלוני נצקה יפניים עשויים ענבר ועץ.

     

     ''

     

    אז על מה הספר, בעצם.

     

    כל מה שאגיד לא יהיה בו די, הספר הזה, כמו כל דבר טוב, הוא הרבה יותר מסך כל מרכיביו.

     

    דה ואל כותב את  קורות 264 פסלוני הנצקה , שנדדו מיפן לפריז ומשם לוינה וללונדון, חזרו ליפן ושוב הגיעו  ללונדון במשך כ-150 שנה. מִקורות אוסף הנצקה, לכאורה, הגרעין הקשה של הספר, הוא ממריא אל קורות האמנות באירופה במאות  התשע עשרה והעשרים, תוך שהוא מסתחרר ומסחרר את דמיונו של הקורא ושולף למענו מכובע הקסמים שלו שפנים וארנבות וחוטים וקונפיטי וסרטים צבעוניים הרבה, ונוגע תוך כדי כך בפילוסופיה של האמנות, במניעיו של האספן, ביחסיו המורכבים עם האמן, בתלות האמן בכספו של האספן, בקשר בין מסחר לאמנות, באהבה לחפצי האמנות ובכלל באהבת האדם את החפץ, כמו אמר, כן, כן  על החפץ לבדו יחיה האדם, ואם לא האדם, אז אספן האמנות, בוודאי שכן.

     

    '' 

     

    "המגע הוא הסימן שבאמצעותו מזהים את אוהב האמנות. מי שמחזיק חפץ באצבעות אדישות, באצבעות רשלניות, באצבעות שאינן עוטפות באהבה, הוא אדם שאין לו תשוקה לאמנות." (עמ' 64 ).

     

    או

     

    "אבל הוויטרינה ... נועדה להפתח. ודלת הזכוכית הנפתחת הזאת, ורגע ההתבוננות, ואז הבחירה, ואז הושטת היד, ואז הלקיחה, הוא רגע של פיתוי, של מפגש בין יד לבין חפץ שהוא חשמל." (עמ' 82 )

     

    ובאותו עמוד:

     

    "הוויטרינה של שארל היא סַף." שם בוויטרינה נמצאים הנצקה, "הם מרהיבים וחושניים להפליא...הם נועדו שייגעו בהם."

     

    אהבת החפץ (object d'art) מיד היא נהפכת למטפורה  לארוטיקה, לאהבה בכלל, לצורך שאין לו סוף, של האספן  כמו גם כל אדם אחר באהבה, לצורך במגע.

     

    ואכן, אוסף הנצקה ואוסף חפצי הנוי של שארל אפרוסי נרכש ונאסף על ידו ועל ידי לואיז, המאהבת שלו, לאורך שנים במקביל ותוך כדי הרומן בין השניים וכך הופך לסמל, למפעל המשותף של שניהם. ל"משפחה" שהם מקימים.

     

     ''

     

    "זהו מעשה חושני ונסתר של היחשפות, הצגת החפצים שלהם יחד בציבור. ואסוף חפצי הלכה האלה גם מתעד את מפגשי הסתר שלהם: האוסף מתעד את הרומן ביניהם, את ההסטוריה הסודית של המגע ביניהם." כך דה ואל על היחסים בין שארל, הרווק העשיר, אספן ועתונאי אמנות, חברם של פרוסט, רנוואר, גונקור ומי לא, ולואיז היפיפיה, נשואה, אם לחמישה, שהיתה המאהבת שלו שנים, לא רק שלו.

     

    אם כך, האם הספר הוא ספר אמנות.

     

    לא, אבל שורות רבות בו טעונות במגע הקסם של האמנות, בחושניותה, ביחודה של הנגיעה בחפץ . הנגיעה בפועל, המשוש,   משקלו של החפץ האמנותי,  חומריותו, מגע ידו של האמן, מגע החומר המעובד בעור, באצבעותיו של הנוגע בו, בעורו של המחזיק בו והמחליק על פניו.

     

    אם כך, אולי בכל זאת "הארנבת עם עיני הענבר" הוא ספר על אמנות.

     

    כן. בעצם, לא. הספר אינו ספר על אמנות. אוסף הנצקה הוא הטריגר לספר את קורות  משפחת אפרוסי היהודית, במשך כ-חמישה דורות, עלייתה  ונפילתה של המשפחה,  כשהחפץ היפה, נדודיו, טלטוליו ושבירותו משמשים סמל לשבירותו של האדם, לפגיעותו, ליכולתו להתנפץ לשברים, להתפזר, לגורלו המתהפך, לאפשרות הטמונה בעצם היותו אדם לפול משמים, להתרסק או לשרוד.

     

     ''

     

    במובן זה, ספרו של דה ואל הוא גם טרגדיה, טרגדיה של משפחת אפרוסי , אבל גם טרגדיה של כל אחד מבני המשפחה, כל אחד והגורל שלו, כל אחד וההיבריס שלו. ובמקביל  הטרגדיה של משפחת אפרוסי  כטרגדיה של העם היהודי במאה העשרים.

    ( אבל גם טרגדיה של  התליינים, של  ההמון המשתלח, החומד, הקנאי, שהמיר את ואהבת לרעך ל-ושנאת את רעך, את לא תחמוד לתחמוד ואת לא תרצח לתרצח, את האיש הקטן, ששכח את מגע האהבה.)

     

    סגנון חייו של ויקטור אפרוסי בצעירותו הוא דוגמא  לשגשוגו הכלכלי והתרבותי של היהודי  בווינה האוסטרו-הונגרית ולשנאה שמעוררת הצלחתו.

     

    "חירותו של היהודי הפקחי, רב-התושייה והבלתי נלאה לנעוץ את שיניו בעולם ציבורי ופוליטי שאינו ערוך כלל, לא למגננה מפניו ולא לתחרות נגדו. מוחו רענן מן התלמוד ומבית הכנסת, ולפיכך הוא מיומן בתככים ומאומן היטב ללהטט בחוק. השֵמי הפולש הגיע מגליציה או מהונגריה והביא איתו את כל אשר לו. הוא לא מוכר, ולכן אינו כפוף לדעת הקהל, אין לו כל "חלק במדינה" ולכן הוא חסר עכבות. הוא מבקש רק לספק את תאבונו שאינו יודע שובעה לעושר ולעוצמה..." (עמ' 151). כך מתאר עתונאי בריטי את הצלחת היהודי.

     

    ''

     

    כשם שאי אפשר להפריד את קורותיהם של האפרוסים  מקורות היהודים, כך כמעט לא אפשרי  לתאר את חיי היהודים בלי לגעת במאפייניה של התקופה  בתרבותה וברוחות הנושבות בה.

    במובן זה הספר הוא ספר על תרבות.

     

    "התאבדות היתה נפוצה להחריד בקרב מכריו של ויקטור. בתו של שניצלר, בנו של הופומנסתאל, שלושה מאחיו של ויטגנשטיין ואחיו של גוסטב מאהלר עתידים לשים קץ לחייהם. המוות היה דרך להפריד את עצמך מן הארצי, מן הסנוביות והרכילות, לרחף אל דאס  גלייטנדה ( Das Gleitende    )...-  הנע, המחליק, הגולש: מה שדורות קודמים סברו כי הוא מוצק אינו אלא דאס  גלייטנדה... טבע התקופה היה השינוי עצמו,,,  הבטחון... אינו קיים בשום מקום."  (עמ' 155)

     

    אולי בגלל נדודיה של המשפחה, אולי בגלל התקופה רווית השינויים, אולי בזכות הוירטואוזיות של הכותב ורוחב אופקיו,  האווירה בספר כמו מרחפת בעולם, נוגעת לא נוגעת בתרבות המערב.  מין אווירה בינלאומית, קוסמופוליטית ועם זאת יהודית להפליא, כמו בטאה את רוחו של היהודי הנודד, אבל לא עוד הרוכל העלוב, אלא הסוחר העשיר,  המשכיל, בן התרבות, דובר שפות הרבה, איש העולם, מונע בכח אמביציה וסקרנות, נע בקלות בין בירות, יהודי קוסמופוליטי, זהותו אמביוולנטית, שבצד העברת סחורות בין יבשות הוא גם סוכן תרבות, משפיע עליהן, בדמותו הן נמזגות.

     

    כמעט נכון, אבל לא רק. למניעיו יש להוסיף את הסביבה העויינת ואת האנטישמיות, שבסופו של דבר מנשלים אותו, שוללים ממנו את הישגיו ואת זכויותיו, מרחיקים אותו, מנסים למחוק את זכרו וכמעט מחסלים אותו.

     

    ואולי הספר הוא ביוגרפיה, כפי שמתלבט דה ואל עצמו.

     

    אם הוא אכן ביוגרפיה, אז ביוגרפיה של מי בדיוק.

     

    מה גבולות הזמן של הביוגרפיה. איפה מתחיל הספור.

     

    האמנם יש להתחיל אותו בפריז. ולמה לא להתחיל מאודיסה. דה ואל מגיע לאודיסה והוא שוב מתלבט, למה לא להתחיל קודם לכן, בברדיצ'ב.. של מי הספור הזה, מה לספר ומה להשמיט.

     

    ובכלל למה לספר.

     

    '' 

     

    אליזבת אפרוסי, סבתו היהודיה של דה ואל, עורכת דין ומשוררת שהתכתבה עם רילקה,  בזקנתה לא רצתה לדבר על אמא שלה. פעם כשנפל תצלום של מישהו מספר התפילות שלה, ספרה, שזה היה אחד ממאהביה הרבים של אִמה. היא דברה על הכאב שחשה בגלל פרשיות האהבה של אמה. ואז שתקה. דה ואל מבין את שתיקתה וממשיך להתלבט.

    בעצם, למה צריך לדבר, למה לכתב על זה.

    למה לברר הכל עד תום. למה לא לשרוף מסמכים, לקבור אותם עם המת, שלו הם היו שייכים.

    למה להוציא אל האור. למה לספר את קורותיה של משפחתו, למה לחשוף את הסודות.

     

    דה ואל  שואל: "לא "מי כבר יהיה מעוניין בזה" אלא "אל תתקרב לזה. זה פרטי."".

    הוא עונה:

    "הבעיה היא שאני נמצא במאה הלא נכונה כדי לשרוף דברים, אני לא בן הדור שיוותר על דברים.... אני חושב על כל השריפות הקפדניות ההן שבצעו אחרים, המחיקה השיטתית של ספורים..." (עמ' 385).

     

    והוא מחליט: זה אמנם פרטי, אבל הוא בכל זאת בוחר לספר אותו כי הפרטי הוא ספור של משפחה, ספור של אומה, ספור של מאה, ספור של שנאת אחר ונסיון למחוק אותו, ספור של אנושות.

     

    מבחינה זו, הספר הוא מופת של ספר יהודי.

    הוא ספור של עדות, שאי אפשר שלא לספר אותה!

    הוא מחליט לספר אותו  ולא רק לספר אותו, אלא לספר אותו בדיוק רב, לא להשמיט דבר.

    בהחלט אפשר להוסיף את  ה"הארנבת עם עיני הענבר" לרשימה הארוכה של ספרי עדות, שבה נמצאים כתבי פרימו לוי, אתי הילסום, ז'אן אמרי, רוברט אונטם, וו.ג. זבלד, אלי ויזל וכן, כן, גם התנ"ך!

     

    כן, התנ"ך שבו העדות מתחילה מהמשפט הראשון בבראשית: "בראשית ברא אלוהים את השמים והארץ", עדות שהחלה לפי המדרש, לפי המסורת היהודית בטרם בריאת האדם ושלשמה נברא העולם

     

    והארץ היתה תוהו ובוהו, עד הרגע שבו החלה הבריאה, ההבדלה. או עד שהחל ספור הבריאה במאמר, בדבור, בספור. ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור.

     

     ''

     

    אחרי התוהו ובוהו, שחוותה המאה העשרים, התוהו ובוהו שאליו נשאב בכח  ובאכזריות גם העם היהודי, נפל דבר.  אי אפשר שלא להעיד.

     

    העדות הפרטית של דה ואל מפקיעה את עצמה מפרטיותה  ומוליכה אותו הרבה מעבר לעצמו.

     

    "חפצים תמיד טולטלו, נמכרו, הוחלפו, נגנבו, נמצאו ואבדו... מה שחשוב הוא איך מספרים את הספור שלהם." (עמ' 386)

    ובאותו עמוד: "לא רק דברים נושאים בכנפיהם ספורים. גם סיפורים בעצמם הם מין דברים."

    ספרו של דה ואל הוא מופת, איך הופך ספור- לדבר, מאמר - לבריאה.

     

    "קנו שני עותקים של הספר הזה," כתוב על הכריכה האחורית שלו, "את הראשון קראו ואת השני תנו לחברכם הקרוב ביותר."

     

    עשו כך, כדאי לקרוא את הספר, כייף לקרוא אותו. קראו אותו לאט.

     

    ''

    ''

     

     

     

     

    בתצלומים: מהגג של הנוטרדם, ירושלים 2012 - ולו רק תשמור עלינו זו

      

    (C ) כתבה וצלמה: באבא יאגה

    דרג את התוכן:

      תגובות (55)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/2/17 20:06:

      צטט: שושנה13 2017-02-09 11:25:29

      רק עתה קראתי את הספר. אכן, ספר יוצא דופן. אני מצטערת שלא ידעתי על ביקורו של המחבר. היה מעניין לשמוע אדם בעל ידע נרחב כל כך.
      שמחה שקראת ונהנית, ספר מופלא, אין מה להצטער, נדמה לי שאת שידע לספר, ספר בספר, תודה שושנה

       

        9/2/17 11:25:
      רק עתה קראתי את הספר. אכן, ספר יוצא דופן. אני מצטערת שלא ידעתי על ביקורו של המחבר. היה מעניין לשמוע אדם בעל ידע נרחב כל כך.
        2/12/16 18:45:

      צטט: Eroit 2016-12-02 11:30:08

      תודה ששיתפת חברה, אנסה למצוא אותו...
      תוכל למצוא באנגלית, גם בצרפתית וגם בעברית

       

        2/12/16 11:30:
      תודה ששיתפת חברה, אנסה למצוא אותו...
        28/11/16 13:11:

      צטט: נומיקן 2016-11-27 11:10:36

      באורח פלא נתגלגלנו להרצאה של דה ואל, יצאנו מתערוכת "פיקאסו" ונתקלנו בחברה שאחזה בידיה זוג כרטיסים. צדיקים - מלאכתם נעשית בידי אחרים.... איש מלבב ומדהים שהיה על סף דמעות מרבית ההרצאה, מפעם לפעם עצר, הניחידו על ליבו ו"נשם" כדי לאזור כוח להמשיך. זו הפעם הראשונה שלו בישראל. מרגש עד דמעות...
      ואני התכוונתי לשמוע אותו ואיכשהו התחרטתי, כי הספר חזק מהאיש, כך חשבתי ולא הלכתי. האם קראת את הספר?

       

        27/11/16 11:10:
      באורח פלא נתגלגלנו להרצאה של דה ואל, יצאנו מתערוכת "פיקאסו" ונתקלנו בחברה שאחזה בידיה זוג כרטיסים. צדיקים - מלאכתם נעשית בידי אחרים.... איש מלבב ומדהים שהיה על סף דמעות מרבית ההרצאה, מפעם לפעם עצר, הניחידו על ליבו ו"נשם" כדי לאזור כוח להמשיך. זו הפעם הראשונה שלו בישראל. מרגש עד דמעות...
        26/11/16 14:36:

      צטט: באבא יאגה 2016-11-14 21:14:10

      צטט: שושנה13 2016-11-14 06:45:22

      הצילומים יפים מאד (מלבד דודי השמש - שהם אסון אמיתי, אבל נחמה גדולה בקיץ).
      תודה רבה, שושנה, לא אהבת את מה שכתבתי על הספר?

       

      אין טעם להגיב על ספר שלא קראתי. לצערי, יש תקופות בהן אני חסרת סבלנות, ומצפים לי כמה ספרים אחרים... אבל אלה מצבים משתנים.

        20/11/16 21:25:

      צטט: face 2016-11-20 18:37:15

      מקסים כתבת.

      והתמונות נפלאות !! כנראה שלא יהיה מנוס ואחרי שאסיים את הספר הארנבת עם עיני הענבר אני אקח אותי לירושלים לסיור מסודר :)

      אני עדיין בעמוד 84 - פרק 7. הכורסה הצהובה - מתחיל קסום הנצקה הטיגריס שלי, האפרסמון שלי ואת היתר מי שקראו מכירים מינהסתם, אבל עכשיו בזכותך אקרא וכנראה מההתחלה. כתבתי לך כבר שבזמנו התחלתי לקרוא מייד אחרי האשה הזהב ונפעמתי מאילן היוחסין שיש בספר התחילה. אז אפילו כתבתי משו קצרצר ויש באמת התייחסות לספר שציינת בתגובה האחרונה,

       

      http://cafe.themarker.com/post/3011643/

       

      תודה !! 

      כשתגיעי, תעלי על הגג של הנוטרדם, יש שם יופי של מסעדה/בית קפה, On the Roof לא מוכרחים לאכול, חוץ מהבשר האוכל לא משהו, אבל יש שם מגשי גבינות טובים מאד עם יין. לא זול. אפשר גם סתם לשתות קפה ולצפות מלמעלה על ירושלים, אפשר גם לוותר על הקפה, רק על הנוף לא! הספר חובה!

        20/11/16 21:17:

      צטט: Zvi Hartman 2016-11-20 13:53:16

      הפוסטים שלך בבא יאגה מלאים צבע וטכסט משובחים
      שמחה מאד שכך, תודה צבי

       

        20/11/16 21:16:

      צטט: רחלי בן-צור 2016-11-20 09:42:18

      כתמיד מעמיק ומסקרן הפוסט שלך.
      תודה רבה, רחלי

       

        20/11/16 18:37:

      מקסים כתבת.

      והתמונות נפלאות !! כנראה שלא יהיה מנוס ואחרי שאסיים את הספר הארנבת עם עיני הענבר אני אקח אותי לירושלים לסיור מסודר :)

      אני עדיין בעמוד 84 - פרק 7. הכורסה הצהובה - מתחיל קסום הנצקה הטיגריס שלי, האפרסמון שלי ואת היתר מי שקראו מכירים מינהסתם, אבל עכשיו בזכותך אקרא וכנראה מההתחלה. כתבתי לך כבר שבזמנו התחלתי לקרוא מייד אחרי האשה הזהב ונפעמתי מאילן היוחסין שיש בספר התחילה. אז אפילו כתבתי משו קצרצר ויש באמת התייחסות לספר שציינת בתגובה האחרונה,

       

      http://cafe.themarker.com/post/3011643/

       

      תודה !! 

       

        20/11/16 13:53:
      הפוסטים שלך בבא יאגה מלאים צבע וטכסט משובחים
        20/11/16 09:42:
      כתמיד מעמיק ומסקרן הפוסט שלך.
        19/11/16 18:40:

      צטט: sbhsport 2016-11-19 04:10:24

      יפה מאוד, באבא, תודה רבה.
      תודה לך, ושבוע טוב
        19/11/16 04:10:
      יפה מאוד, באבא, תודה רבה.
        16/11/16 18:52:

      צטט: שולה ניסים 2016-11-16 17:33:11

      אני מקווה מתי שהוא להגיע אל הספר המומלץ.
      מהר, כדאי לך
        16/11/16 17:33:
      אני מקווה מתי שהוא להגיע אל הספר המומלץ.
        16/11/16 13:27:

      צטט: באבא יאגה 2016-11-16 13:24:19

      צטט: n1free 2016-11-16 08:16:52

      תודה על הרשומה המרתקת. תודה על התמונות. תודה על הגרוי האינטלקטואלי.

      הכתיבה שלך מעמיקה ורחבת אופקים כתמיד.

      זכותך שלך היא שמאפשרת לך לתאר את ספרו של דה ואל באופן כזה.

      It takes one to know one. :)

      תודה על ההמלצה.

      כייף לשמוע, את מבינה כמה השראה הספר הזה נתן לי

       

        16/11/16 13:24:

      צטט: n1free 2016-11-16 08:16:52

      תודה על הרשומה המרתקת. תודה על התמונות. תודה על הגרוי האינטלקטואלי.

      הכתיבה שלך מעמיקה ורחבת אופקים כתמיד.

      זכותך שלך היא שמאפשרת לך לתאר את ספרו של דה ואל באופן כזה.

      It takes one to know one. :)

      תודה על ההמלצה.

        16/11/16 13:23:

      צטט: שטוטית 2016-11-15 23:48:38

      נהדר, כהרגלך!
      תודה רבה, שטוטית

       

        16/11/16 08:16:

      תודה על הרשומה המרתקת. תודה על התמונות. תודה על הגרוי האינטלקטואלי.

      הכתיבה שלך מעמיקה ורחבת אופקים כתמיד.

      זכותך שלך היא שמאפשרת לך לתאר את ספרו של דה ואל באופן כזה.

      It takes one to know one. :)

      תודה על ההמלצה.

        15/11/16 23:48:
      נהדר, כהרגלך!
        15/11/16 09:19:

      צטט: ~בועז22~ 2016-11-15 09:00:10

      רשומה נפלאה! מרתקת!
      תודה רבה, בועז, (נדמה לי שאתה נתת לי את הכוכב ה-6000 שלי, אז שוב תודה

       

        15/11/16 09:00:
      רשומה נפלאה! מרתקת!
        14/11/16 21:15:

      צטט: נוסע בזמן 2016-11-14 09:00:09

      חידשת, תודה. סיפורים על חפצים זה מעניין תמיד
      מסכימה אתך, תודה רבה
        14/11/16 21:14:

      צטט: נויאור 2016-11-14 06:56:03

      תודה השכלתי אמא שלי עסקה בקרמיקה שנים,במקור זה היגע לה מזה שהייתה ארכיאולוגית.
      תודה לך, שמחה שכך

       

        14/11/16 21:14:

      צטט: שושנה13 2016-11-14 06:45:22

      הצילומים יפים מאד (מלבד דודי השמש - שהם אסון אמיתי, אבל נחמה גדולה בקיץ).
      תודה רבה, שושנה, לא אהבת את מה שכתבתי על הספר?

       

        14/11/16 21:13:

      צטט: bonbonyetta 2016-11-13 22:46:18

      *

      איזה יופי של נושא, של פוסט מושקע, של תמונות - ובכלל עוררת את מודעותי לקטע של האמנות במגע, כי בדרך כלל אומרים הרבה פעמים לא לגעת ביצירות אמנות, ואני תמיד רוצה לגעת, להרגיש את האמנות לא רק לראות. לכן חשתי קרובה לנושאים שדיברת עליהם. והיות וגם למדתי אמנות ועסקתי בכך בעברי, אני חשה קרובה מאד.

      האמת, אחרי שקראתי אותך, אני הרבה יותר טוב מבינה את עצמי.

      ואוו, איזה יופי של תודה. גם אני אוהבת לגעת, וגם כל מי שנמצא במוזיאון, מתחשק לו לגעת בעבודות, אני בטוחה בזה, ואיזה יופי של ציור


      Image result for cartoon illustration of artist woman

        14/11/16 21:10:

      צטט: שרה בכור 2016-11-13 21:57:47

      תודה לך , כל הכבוד! פוסט מושקע ומקיף.
      הספר מדהים מסכימה אתך.
      משפחת אפרוסי היתה שושלת יהודית רבת עוצמה של בנקאים,

      ששגשגה באירופה של המאה התשע-עשרה והטביעה את חותמה על חיי הכלכלה,

      החברה והאמנות באודסה, בפריז ובווינה.

      אולם בסוף מלחמת העולם השנייה,

      הדבר היחיד כמעט ששרד מהאימפריה האדירה הזו היה

      אוסף של 264 פסלונים יפנים מיניאטוריים,

      חצובים בעץ ובשנהב, שגודלם אינו עולה על קופסת גפרורים.

      את האוסף ירש אדמונד דה ואל,

      ואותו ואת המשפחה שהחזיקה בו משנת 1870 ועד אשר הגיע אל ביתו בלונדון,

      הוא מתעד ב"הארנבת עם עיני הענבר", יצירה אלגנטית, מיוחדת ומעוררת מחשבה.

      אדמונד דה ואל מחבר הספר הוא קדר-אמן, סופר ואוצֵר במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון.

      עבודותיו בקרמיקה הוצגו במוזיאונים החשובים ביותר בעולם, והוא נחשב ליוצר והוגה מרכזי בתחומו.

      הרצאתו מתקיימת במוזיאון ירושלים

      ביום שלישי  ה-15.112016 השבוע, בשעה 18.30.

      זו הרצאת המפתח של הכנס.

      הרצאתו היא במסגרת כנס שהתחיל היום ומסתיים ביום רביעי,

      כנס מרתק. "אספנות ומקור-כנס בינלאומי במוזיאון ישראל"

       

      ונכון לעכשיו כל הכרטיסים אזלו.

       


      שוב המון תודה לך, פוסט מרהיב



      הרצאתו היא במסגרת כנס שהתחיל היום ומסתיים ביום רביעי, כנס מרתק. "אספנות ומקור-כנס בינלאומי במוזיאון ישראל"

      תודה רבה על ההרחבה שלך, שרה

        14/11/16 21:09:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2016-11-13 20:47:22

      תודה ואכן..מי ייתן וגבירתנו תשמור עלינו...
      אמן, וגם האדונים ובכלל כולם

       

        14/11/16 21:08:

      צטט: צוריאל צור 2016-11-13 19:27:48

      תודה ! :)
      לך התודה, צוריאל!

       

        14/11/16 21:08:

      צטט: א ח א ב 2016-11-13 16:06:20

      יפה מאד. הצילומים סיפור הספר...ועלילות הפסילים.
      תודה רבה, אחאב, הספר נפלא, כדאי לך

       

        14/11/16 21:07:

      צטט: גילהסטחי 2016-11-13 14:05:45

      קטע. אני פותחת את עיתון הארץ ורואה אדמונד דה ותמונה של חלק מהאוסף שלו. מהראיון הקצר אני מניחה שזה יהיה כנס מרתק ומלא משמעות. תהני ותספרי.
      לא הלכתי לכנס, אבל זה היה בשבילי טריגר לחזור אל הספר הנפלא הזה!

       

        14/11/16 21:06:

      צטט: דוקטורלאה 2016-11-13 15:32:43

      את עושה את מה שנועד לעשות מדור זה. ואת עושה זאת בהצלחה,בחן, ובדרך שתסחוף את קוראיך לבצע מה שמוצע להם. חבל שכה מעטים הולכים בדרך הנכונה הזאת. אני מקווה שדבריך יגיעו למקום הראוי והקוראים יתעשרו בעיון בספר ואולי גם במפגש. ממני תודה!
      תודה רבה, דוקטור לאה, מי כמוך מבינה בזה
        14/11/16 21:05:

      צטט: עמנב 2016-11-13 14:25:53

      נהניתי לקרוא את דברייך ולהתבונן בצילומייך. השתכנעתי שכדאי לקרוא את הספר וזאת אעשה בקרוב.

      ממש כדאי, תודה, עמוס

        14/11/16 21:04:

      צטט: צ'יקיטיקה... 2016-11-13 14:00:16

      תודה על פוסט מעניין ביותר :)
      תודה שטרחת לקרוא, הוא די ארוך

       

        14/11/16 21:03:

      צטט: גילהסטחי 2016-11-13 13:29:09

      תודה. רכשתי אותו ולא הנחתי אותו כמועמד מועדף, כעת אקפיץ אותו לראש הרשימה. ומה שאמרת על המגע מזכיר לי שהרבה פעמים אני רואה טוב יותר כשאני נוגעת, מלטפת, ממששת, מרגישה דרך העור. וכשאני מגיעה לתצוגות שיש בהן שילוט נא לא לגעת אני מרגישה שפספסתי חלק מההנאה.
      כן צריך להקדים לקרוא אותו. מגע הוא חוש חשוב כל כך, שכחנו את זה בתרבות המערבית
        14/11/16 21:01:

      צטט: rossini 2016-11-13 11:03:39

      פוסט מעניין ביותר.

      שאפו על ההשקעה ותודה שהבאת.

      תודה רבה, חבר רוסיני, שמחה שאהבת

       

        14/11/16 21:01:

      צטט: יצחק. ב 2016-11-13 10:58:42

      מצטרף למשפטך האחרון
      "ולו רק תשמור עלינו זו"
      תודה.

       

      אמן! תודה לך

        14/11/16 09:37:
      מעניין.
        14/11/16 09:00:
      חידשת, תודה. סיפורים על חפצים זה מעניין תמיד
        14/11/16 06:56:
      תודה השכלתי אמא שלי עסקה בקרמיקה שנים,במקור זה היגע לה מזה שהייתה ארכיאולוגית.
        14/11/16 06:45:
      הצילומים יפים מאד (מלבד דודי השמש - שהם אסון אמיתי, אבל נחמה גדולה בקיץ).
        13/11/16 22:46:

      *

      איזה יופי של נושא, של פוסט מושקע, של תמונות - ובכלל עוררת את מודעותי לקטע של האמנות במגע, כי בדרך כלל אומרים הרבה פעמים לא לגעת ביצירות אמנות, ואני תמיד רוצה לגעת, להרגיש את האמנות לא רק לראות. לכן חשתי קרובה לנושאים שדיברת עליהם. והיות וגם למדתי אמנות ועסקתי בכך בעברי, אני חשה קרובה מאד.

      האמת, אחרי שקראתי אותך, אני הרבה יותר טוב מבינה את עצמי.


      Image result for cartoon illustration of artist woman

        13/11/16 21:57:

      תודה לך , כל הכבוד! פוסט מושקע ומקיף.
      הספר מדהים מסכימה אתך.
      משפחת אפרוסי היתה שושלת יהודית רבת עוצמה של בנקאים,

      ששגשגה באירופה של המאה התשע-עשרה והטביעה את חותמה על חיי הכלכלה,

      החברה והאמנות באודסה, בפריז ובווינה.

      אולם בסוף מלחמת העולם השנייה,

      הדבר היחיד כמעט ששרד מהאימפריה האדירה הזו היה

      אוסף של 264 פסלונים יפנים מיניאטוריים,

      חצובים בעץ ובשנהב, שגודלם אינו עולה על קופסת גפרורים.

      את האוסף ירש אדמונד דה ואל,

      ואותו ואת המשפחה שהחזיקה בו משנת 1870 ועד אשר הגיע אל ביתו בלונדון,

      הוא מתעד ב"הארנבת עם עיני הענבר", יצירה אלגנטית, מיוחדת ומעוררת מחשבה.

      אדמונד דה ואל מחבר הספר הוא קדר-אמן, סופר ואוצֵר במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון.

      עבודותיו בקרמיקה הוצגו במוזיאונים החשובים ביותר בעולם, והוא נחשב ליוצר והוגה מרכזי בתחומו.

      הרצאתו מתקיימת במוזיאון ירושלים

      ביום שלישי  ה-15.112016 השבוע, בשעה 18.30.

      זו הרצאת המפתח של הכנס.

      הרצאתו היא במסגרת כנס שהתחיל היום ומסתיים ביום רביעי,

      כנס מרתק. "אספנות ומקור-כנס בינלאומי במוזיאון ישראל"

       

      ונכון לעכשיו כל הכרטיסים אזלו.

       


      שוב המון תודה לך, פוסט מרהיב



      הרצאתו היא במסגרת כנס שהתחיל היום ומסתיים ביום רביעי, כנס מרתק. "אספנות ומקור-כנס בינלאומי במוזיאון ישראל"

      תודה ואכן..מי ייתן וגבירתנו תשמור עלינו...
        13/11/16 19:27:
      תודה ! :)
        13/11/16 16:06:
      יפה מאד. הצילומים סיפור הספר...ועלילות הפסילים.
        13/11/16 15:32:
      את עושה את מה שנועד לעשות מדור זה. ואת עושה זאת בהצלחה,בחן, ובדרך שתסחוף את קוראיך לבצע מה שמוצע להם. חבל שכה מעטים הולכים בדרך הנכונה הזאת. אני מקווה שדבריך יגיעו למקום הראוי והקוראים יתעשרו בעיון בספר ואולי גם במפגש. ממני תודה!
        13/11/16 14:25:
      נהניתי לקרוא את דברייך ולהתבונן בצילומייך. השתכנעתי שכדאי לקרוא את הספר וזאת אעשה בקרוב.
        13/11/16 14:05:
      קטע. אני פותחת את עיתון הארץ ורואה אדמונד דה ותמונה של חלק מהאוסף שלו. מהראיון הקצר אני מניחה שזה יהיה כנס מרתק ומלא משמעות. תהני ותספרי.
        13/11/16 14:00:
      תודה על פוסט מעניין ביותר :)
        13/11/16 13:29:
      תודה. רכשתי אותו ולא הנחתי אותו כמועמד מועדף, כעת אקפיץ אותו לראש הרשימה. ומה שאמרת על המגע מזכיר לי שהרבה פעמים אני רואה טוב יותר כשאני נוגעת, מלטפת, ממששת, מרגישה דרך העור. וכשאני מגיעה לתצוגות שיש בהן שילוט נא לא לגעת אני מרגישה שפספסתי חלק מההנאה.
        13/11/16 11:03:

      פוסט מעניין ביותר.

      שאפו על ההשקעה ותודה שהבאת.

        13/11/16 10:58:

      מצטרף למשפטך האחרון
      "ולו רק תשמור עלינו זו"
      תודה.

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין