היום אתה לא יכול לטרוק טלפון למי שאתה כועס עליו. בטלפונים הישנים הכבדים והענקיים היה אפשר. היום כל הטלפונים, נייחים וניידים, הם דיגיטליים עם לחצנים קטנים ושקטים. אי אפשר בעזרתם לטרוק טלפון לנודניק. כמו למשל לנודניקים של הטלמרקטינג. היום הם שולחים מיסרונים במקום לצלצל ולנדנד כמו שהיה נהוג פעם בעבר. ואת המיסרונים אתה חייב למחוק מהנייד גם אם אתה נמנע מלקרוא אותם. וזה מעצבן! כלומר אותך ולא את הנודניקים שבא לך לחנוק אותם. 

פעם, בימים הישנים והמתוקים (?), פרסומות היו בעיקר בקולנוע, לפני הסרט. אם שנאת פרסומות יכולת להגיע לסרט באיחור של עשר דקות ולצפות ישר בסרט ללא ההטרדות של הפרסומות. היום בטלוויזיה מצאו פטנט כדי להכריח אותך לצפות בחלק מהפרסומות. לא בכולן, אבל בחלק מהן אינך יכול להימנע מלצפות: הן מתחילות ומסתיימות ללא התראה מוקדמת, בבת אחת, כך שחלק מהן אתה חייב לראות עד שתגיע לשלט ותזפזפ. וכל הסיכויים הם שלאן שהגעת זה לערוץ שגם הוא משדר פרסומות באותו המן. אגב, שמתם לב שכל הערוצים הישראלים משדרים פרסומות באותו הזמן? זה הפטנט שהם המציאו נגד גנבת צופים בזמן הפרסומות. אבל גם אני מצאתי פטנט כדי לברוח מפרסומת שמעצבנת אותי. אתה מזהה בתמונה הראשונה את הפרסומת שמעצבנת אותך ומזפזפ מיד. אני למשל מקבל פריחה מפרסומת אחת שמראה איך מפריעים לגבר עם עיתון ביד בשירותים - לחרבן. אשתו הפטפטנית ומשוויצה בפני חברתה עם דברים שרכשה ומטיילת אתה בבית עד שהחברה פותחת את הדלת לשירותים. פרסומות היו גם ברדיו לפני עידן הטלוויזיה בישראל. אני זוכר שהאזנתי למשחק כדורגל בין נבחרות ישראל ויוגוסלביה, בשידור ישיר עם נחמיה בן אברהם, אללה ירחמו, וחברת פזגז הפריעה עם פרסומותיה כל כמה דקות. זה היה בזמן שרכשנו ריהוט לביתנו מיד אחרי החתונה. אז כדי לנקום בחברת פזגז שהפריעה לי עם פרסומותיה ליהנות מהאזנה לשידור כדורגל - רכשתי כירת גז של המתחרה שלה - אמישראגז. 

פעם טיפול באוטו היה אירוע חברתי חביב כמו שירות מילואים. פוגשים חברים/מכרים וותיקים בחדר ההמתנה במוסך, אוכלים, שותים ומקטרים עד שהטיפול באוטו מסתיים. היום מזמינים בטלפון מהמוסך שייקחו את המכונית לטיפול, נוסעים וחוזרים מהעבודה במונית, מוצאים את האותו מטופל ונקי בחנייה ומשלמים למוסך עם כרטיס אשראי בטלפון. מה שחסר זו החוויה של הפגישה עם המכרים בחדר ההמתנה של המוסך.

פעם, לפני שנים, הייתי קם בבוקר, לוקח את העיתון שהיה מונח לפני דלת הכניסה לבית, נכנס לשירותים ומלכלך את הידיים מצבע הדפוס הטרי, פותח קודם כל במדור מודעות האבל כדי לבדוק מי מת ומי עדיין לא. היום לעיתון מהדורה דיגיטלית ואין בה, שוד ושבר, מדור של מודעות אבל. ממש שערורייה!

נו טוף (כפי שהיה אומר יצחק שמיר, עליו השלום), מספיק התלוננתי על הזמן החולף במהירות ומשנה את המנהגים, וכמה היה טוב(??) פעם.