כותרות TheMarker >
    ';

    כותב בקפה, רשומון

    יומן. לא בלוג...
    ובו רשומות. לא פוסטים...

    ארכיון

    0

    קיטי ג'ינוביזי (חלק א')

    1 תגובות   יום שבת, 19/11/16, 11:30

     

    ''

    פיל אוקס, Outside of a Small Circle of Friends 

     

     

    הערה מקדימה:

    איני מצליח להעלות את הרשומה במלואה כאן, בבלוג שלי, באתר

    "הקפה דמרקר" מאחר ולא ניתן להעלות יותר מ-65,536 תווים

    (למרות שספירת התווים של הרשימה אינה עולה על מספר זה.

    רק לאלוהי "הקפה", הפתרונים...)

    ולכן,

    אני מחלק את הרשומה ל-2 ומעלה אותם, יחדיו, זה אחרי זה. 

    עמכם הסליחה.

    מקווה שתהיה לכם סבלנות...  קריצה

    בועז

     

    לקראת השעה 3 לפנות בוקר של ה-13 במרץ של שנת 1964 החלו אחרוני ה"גרעין הקשה" של לקוחות הבאר, כמו גם לקוחות מזדמנים אחרונים, לעזוב את המקום.

    קיטי, הברמנית, כבר סיימה את מטלותיה האחרונות והיא המתינה בסבלנות לצאתם.

    היא אהבה את עבודתה בבאר. המבלים בבאר חיבבו אותה בשל אופיה המלבב שלא הפריע לה כהוא זה כדי להוציא מהבאר, בנימוס, את מי מהם שהפריז בשתייה. היא הייתה מזמינה עבורו מונית וטרחה ללוות את האיש אליה בחיוך תוך שהיא תומכת בו מחמת הילוכו המתנדנד...

    בשעה שלוש ועשר דקות לפנות-בוקר נעלה קיטי את הבאר, נכנסה אל מכונית הפיאט הקטנה האדומה שלה ונסעה אל דירתה שברובע קווינס, ניו-יורק.


    בשלוש וחצי היא החנתה את מכוניתה בחניון שמול מיתחם הדירות. היא יצאה ממכוניתה והחלה עושה את דרכה ברגל אל מבואת-הכניסה, מרחק של עשרות מטרים ספורים.

    מתוך החשיכה הגיח לפתע גבר אשר החל לתקוף אותה. קיטי פרצה בזעקות אימה אך אלו לא מנעו מהתוקף לדקור אותה בגבה, פעמיים...

    קיטי הדקורה צנחה על הקרקע והתוקף נעלם. לאחר דקות ארוכות הצליחה קיטי לעמוד על רגליה והחלה משרכת את דרכה לעבר דירתה. כאשר הגיעה אל גדר-ברזל, מרחק מטרים ספורים ממבואת-הכניסה אל בית-הדירות שלה, הסתבר לה לרוב אימתה שהתוקף לא באמת עזב את זירת-הפשע. הוא שב ותקף אותה תוך שהוא חובט בה ודוקר אותה שוב ושוב.

    קיטי ניסתה להתגונן באמצעות ידיה שהיו עטויות כפפות, אך הסכין החדה בתוספת כוחו הברוטלי של התוקף הותירה חתכים עמוקים בכפות ידיה תוך שהיא עוברת כמו דרך חמאה בכפפותיה...

    קיטי התמוטטה שוב והתוקף נעלם.

    דקות ארוכות היא שכבה לה, מתבוססת בדמה. חייה הלכו וזלגו ממנה...

    בכוחותיה האחרונים היא זחלה אל מבואת-הכניסה, הכרתה אבדה.

    אך למרבה הזוועה התברר שהתוקף טרם סיים את מלאכתו הנוראה: הוא שב ותקף אותה בעודה שוכבת על רצפת המבואה. הוא דקר אותה שוב ואז..., אנס אותה.

    אחת משכנותיה ירדה למטה ורעש צעדיה הבריח את התוקף.

    השכנה עירסלה את קיטי בזרועותיה: “התפללתי לאלוהים שקיטי תפקח את עיניה ותראה אותי, תזהה אותי. רציתי שהיא תדע שהיא לא לבד...”, סיפרה, שנים רבות לאחר המקרה.

    כ-30 דקות (!) ארכה התקיפה!

    כרבע-שעה מאוחר יותר הגיעה ניידת המשטרה הראשונה אל זירת הפשע ובעקבותיה הגיע גם אמבולנס. בדרכה אל בית-החולים מתה קיטי. היא הייתה בת 29...


    בימים הראשונים לאחר מכן, אף שמקרה הפשע סוקר בעיתונות המקומית, לא עורר מקרה הרצח של קיטי גלים נרחבים בקרב הציבור.

    אך פני הדברים השתנו כשבועיים לאחר מכן.

    אחד הכתבים הזוטרים של עיתון "הניו-יורק טיימס", נשלח לסקר שוב את מקרה הרצח.

    הוא מצא, לטענתו, כי עשרות עדים שמעו ואו ראו את התקיפה על קיטי, אך הם לא טרחו לבוא לעזרתה...

    אייב רוזנטל, שהיה אז ראש דסק חדשות-הפנים בעיתון, הריח דם...

    הוא נטל לידיו את החומר העיתונאי הגולמי והוא העמיק והוסיף עוד ועוד פרטים בהם חשף את המספר הבלתי-נתפס: 38 עדים !

    וזאת הכותרת של המאמר, כותרת שנוסחה ע"י רוזנטל: “במשך למעלה מחצי-שעה, 38 אזרחים מכובדים ושומרי-חוק בקווינס צפו כשרוצח דקר והרג אישה בשלוש תקיפות נפרדות בשכונת קיו גארדנס.”

    בהמשך הכתבה כותב רוזנטל, בין היתר, שאחד השכנים הגביר את קול הרדיו בביתו כדי שזה יגבר על הקולות שבקעו מן הרחוב, קולותיה של קיטי...

    עוד הוסיף רוזנטל שאחד השכנים הסתפק רק בפתיחת חלון דירתו שפנה אל הרחוב תוך שהוא צועק לעברו של התוקף: “היי, אתה!!!, הסתלק מכאן!!!”...


    שמם של רבים משכניה של קיטי הוכפש בעיתונות הארצית ורובם ככולם נמנעו לאחר מכן לשתף פעולה עם חוקרי המשטרה, בוודאי גם עם העיתונות...


    מכאן ואילך, כלומר – מרגע פירסום הכתבה (בעמוד הראשון!) בעיתון, התגלגל סיפור רציחתה של קיטי ככדור-שלג תוך שהוא רומס בדרכו, הכול. גם את האמת...

    עיתונים גדולים נוספים החלו לנגוס בסיפור ה"עסיסי" הזה.

    המדיה התקשורתית כולה, כולל רדיו וטלוויזיה, פינתה מקום רב וזמן רב לסיקור המקרה. יתירה מזאת: פסיכולוגים וסוציולוגים מובילים החלו מסבירים את העדר העזרה לקיטי, תוך שהם מעניקים שמות לתיאוריות שלהם, כמו - “אפקט הצופה מהצד", או - “אפקט דילול האחריות"...


    שנים מעטות בלבד אחרי רציחתה של קיטי הפך המקרה לחלק מחומר הלימוד בבתי ספר ובאוניברסיטאות והוא הפך לנושא לוהט בסמינריונים ובסימפוזיונים אקדמיים, עד עצם היום הזה!

    המקרה צמח וגדל, בעזרת פימפום בלתי-נגמר של כלי התקשורת והאקדמיה, והפך למיתוס אורבני שחרג אל מעבר לכול דמיון...


    ביל ג'ינוביזי, אחיה הצעיר של קיטי, היה בן 16 כאשר זאת נרצחה.

    שנתיים לאחר הרצח התנדב ביל לשורות המארינס ויצא לשרת בוויאטנם.

    בשנת 1968, בעת סיור ליד כפר עוין, נתקל כוח מארינס באש שנורתה אליו מכיוון הכפר ואנשי המארינס מצאו מחסה בשדה-אורז סמוך שם עלה ביל על מוקש-נעל אותו כינו חבריו "בטי המקפצת".

    "בטי המקפצת" היה מוקש נבזי: כאשר היה אדם דורך עליו, היה משתחרר בו קפיץ. המוקש היה מנתר אז לגובה של כחצי-מטר מעל פני הקרקע ורק אז היה מתפוצץ – הכול, כדי להגביר את "אפקטיביות" הפיצוץ...

    "כאשר שכבתי שם, בשדה אורז, חשבתי על קיטי...”, סיפר ביל, שנים רבות לאחר מכן, והוא ממשיך: “חיי הלכו ועזבו את גופי, אבל..., ידעתי שלא ישאירו אותי שם לבד...”.

    חבריו של ביל, תוך סיכון חייהם, חילצו את ביל והצליחו להביאו אל מסוק אשר הטיסו אל בי"ח-שדה, שם נאלצו הרופאים לגדוע את שתי רגליו...

     


    כאן, הקישורית אל חלק ב' לרשומה זאת. 

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/11/16 18:44:
      וואו ...רותקתי לסיפור

      פרופיל

      ~בועז22~
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשומות שרשמתי