להעז, לחלום, להגשים!
פשוט אני,
ללא מסיכות,
ללא קליפות,
מדבר על הכל ומאפשר הצצה
אל עולמי דרך מילותיי.
פוסטים פופולאריים
-
'לחלום, להעז, להגשים' בחוף הדקל באילת
18/9/10 | 1002 צפיות
-
רודף העפיפונים
18/2/08 | 1488 צפיות
-
אהבה, זה כל הקסם
7/5/08 | 4012 צפיות
-
תקעתי נוד, בא לכם להריח ?
11/5/08 | 3017 צפיות
-
כשתבואי
19/5/08 | 2478 צפיות
-
זוהי שעה מתוקה של שקיעה
2/9/08 | 1339 צפיות
פוסטים אחרונים
יום אחד עוד תתגאו בהם
לפני חודשים אחדים דיווחו אמצעי התקשורת על מקרה שבו אב נחשד כי ניסה להטביע את ביתו הנכה בחוף תל אביב. בכל פעם בה ניסתה ביתו הסובלת משיתוק מוחין לעלות ולנשום אוויר - חזר אביה וניסה מחדש לממש את זממו. האירוע המזעזע הזה רק ממחיש את מצוקתם של הילדים החריגים ומצוקת בני המשפחות, הטרודים בהתמודדות היום-יומית שמכתיבה המגבלה של ילדיהם. מתברר כי מדי-שנה יש לא מעט הורים שמוכנים לוותר על ההורות לילדם החריג ובוחרים להעבירו לידי גורמי הרווחה ולא לשאת בנטל. מנתוני משרד הרווחה עולה, כי מתוך 130,000 לידות המתקיימות בישראל - ננטשים מדי שנה כ-50 תינוקות בעלי פגיעה כזו או אחרת.
כיוון שאיני בא לשפוט את אותם הורים ולאור בקשות רבות - בחרתי להרים את הכפפה, לפנות באופן אישי ולהעניק לאותן משפחות - זווית ראיה נוספת, כזו שמתארת את ההתמודדות האמיצה של הוריי שבחרו להיאחז בתקווה - למרות וכנגד כל הסיכויים. בין אם הנכם הורים לילדים מוגבלים ובין אם לאו - כולי תקווה שאוכל להפיח בכם חומר למחשבה, כמו גם את אותו משב רוח מרענן של תקווה, שהיה חסר כל כך לאותו אב שפרט לרחמים - אין בלבי שום סליחה ומחילה על המעשה הנורא שעשה. מי ייתן ויבוא בידיו להיות הורה טוב יותר.
הפניה נכתבה אמנם על ילד זכר אך מיותר לציין שהכוונה גם לבנות המין השני. קריאה מפרה.
הורים יקרים :
לפני מס' חודשים נשאלתי באחת מהרצאותיי "לו ניתנה לך האפשרות לחזור אחורה בזמן, לאיזה רגע היית חוזר ?" לקח לי לא יותר משתי שניות על מנת להשיב את התשובה הכי כנה שיכולתי לספק : "ללא צל של ספק הייתי חוזר ליום לידתי, אל אותן שעות נצחיות, אל אותו עינוי מתמשך שעברה אמי, שם, ברגע של תעוזה וחוצפה, הייתי אומר למיילד "תקשיב טוב, או שאתה מנתח קיסרי או שאשתך לא תזהה אותך בסיום המשמרת". כמובן שהקהל צחק מעוד "יציאה באין כניסה" שלי, אבל האמינו לי שהייתי משלם הון על מנת לחזור לאותו רגע ארור בו שיקול דעת מוטעה לקח ממני את החיים שיכלו להיות לי.
החיים כמו החיים ממשיכים להם קדימה, זריחה אחר שקיעה, יום אחרי לילה, קיץ אחר חורף, וכל מה שנשאר הוא העבר שבחלקו מותיר בנו חותם. במשך 24 שנים לא ראיתי אף אחד ממטר ונכנעתי עם לא מעט טיפשות לאותה רשלנות רפואית שנכפתה עליי. הזמן יהפוך אותי עם השנים קורבן לנכות פיסית כמו גם לנכות פסיכולוגית אשר תכלא אותי מאחורי סורג ובריח. הפכתי לבחור מפוחד, חסר עמוד שידרה, חסר זהות, חסר עצמאות, תלותי בטירוף, נבהל מהצל של עצמי, בחור אשר עסק כל היום בהאשמות שווא כלפי האל שלמעלה בדבר אחריותו למצב אליו הגעתי.
הביטו בבנכם ושאלו את עצמכם מה אתם רואים ? את התשובות רשמו על דף נייר, קפלו ותלו אותו על המקרר. המתינו זמן מה, וכעת נסו לחשוב קצת אחרת. הביטו בבנכם שוב וראו ילד מדהים עם חיוך שובה לב, ראו ילד שמתחנן לבטא את עצמו, ראו הר געש של פוטנציאל שמת לפרוץ החוצה אבל סלע גדול מונח על הלוע ומונע מהכישרון העצום הזה לבוא לידי ביטוי. האמינו לי הורים יקרים שאני יודע מה אתם עוברים משום שהייתי במקום הזה לפני המון שנים. ראיתי את הוריי, את הייאוש, את התסכול, את העצב, את הכעס, את חוסר חדוות החיים, ועוד לא מעט דברים הרסניים אחרים שלימים מאוחרים הובילו לסיום מערכת היחסים ביניהם. מצד שני ראיתי זוג הורים אשר לא הפסיק לחלום, לא הרים ידיים, לא איבד את החזון, והאמין שהבן שלהם יהיה הרבה יותר ממה שהם חלמו שיהיה ביום מן הימים.
אין לי ספק בכלל שיבוא יום ובנכם יהיה חייב לכם את חייו, אין לי ספק בכלל שהמון דמעות יזלגו מעיניהם של רבים וטובים כאשר יצעד הוא בגאווה ביום בר המצווה וישא ללא מורא ובכריזמטיות את נאום הדרשה שלו. ממש כשם שראיתי בעיני רוחי את עצמי מרצה בכנסים, ממלא אולמות, מרגש אנשים וזוכה לתשואות הקהל, כך גם אני קורא לכם לדמיין ולראות בעיניי רוחכם את הישגיו של בנכם, את צעדיו הראשונים ללא ההליכון, את טקס בר המצווה, את האולם המלא, את האורות הנוצצים, את האורחים מלאי הגאווה, את הדמעות, ואת הרגש.
אין לכם מושג עד כמה היתה אמי נרגשת ביום בו נכחה לראשונה באחת מהרצאותיי. אין לכם מושג עד כמה גאה היא בהישגים של בנה, הן החומריים והן הרגשיים, אין לכם מושג עד כמה אבי מתמלא בגאווה כאשר הוא שומע מסוכן הביטוח שלו (שנכח אף הוא בכנס חשוב אותו חתמתי) שהבן שלו ריגש 800 סוכני ביטוח. אתם צריכים לבוא לאחת מהרצאותיי על מנת לראות לאן הגעתי בזכות אמונה, כוח רצון, אופטימיות, וחשיבה חיובית. כל זה לא היה מתאפשר לולי הוריי שלעולם לא חדלו מלהאמין.
במהלך הרצאותיי אני פוגש מאות אנשים אשר היו רוצים המחאה עליה תהיה מצוינת המילה "הצלחה" ... רבים אחרים היו רוצים "אושר" , "זוגיות", "בריאות" , "קריירה" וכו' ... אך בחיים כמו בחיים אין המחאות מסוג אלה, מה גם שהכיסוי שלהם מוטל בספק. ממש כמו אותם אנשים, כך גם אני חיכיתי ובמשך לא מעט זמן לאותה המחאה, לאותו נס משמיים, אבל משקיבלתי את העובדה שניסים מתרחשים רק במחוזות רחוקים - הבנתי שזכות הבחירה היא שלי ואך ורק שלי. באיזה שהוא שלב בחיי, הגעתי לצומת דרכים בה ניצבו בפניי שתי אפשרויות :
האחת : להמשיך להיות קורבן, לרחם על עצמי, ולחרבן את חיי שגם ככה לא היו משהו.
השניה : לקחת אחריות ולהבין שרק אני יכול להוציא את עצמי מהבוץ בו אני נמצא, רק אני יכול לאסוף את עצמי, לקחת שאיפה עמוקה, לאמץ דרך חיים שונה, דרך חיים המהולה בכוח רצון, בחשיבה חיובית, באמונה עצומה, בהערכה עצמית, ובאופטימיות חסרת פשרות.
אז משפחות יקרות, אני מגיע מאותו המקום בו אתם נמצאים. אין לי כוונה לשפוט אתכם חלילה, אבל בהמשך למקרה המזעזע בו אב ניסה להחריב את עולם משפחתו - אני מזמין אתכם לקחת אחריות, להתאפס, ולחדול מלהיות קורבן.
האל נתן לכם מתנה נהדרת - הדמיון. התחילו לדמיין את ילדיכם האהובים בימים טובים יותר, ראו אותם הולכים ללא עזרים כאלה או אחרים, ראו אותם מסיימים יסודי בהצטיינות, מנפנפים בתעודת הבגרות בגאווה, מתנדבים לצה"ל ותורמים את חלקם, מקימים משפחה ומעניקים לכם נכדים. תחלמו יקיריי, לעולם אל תפסיקו לחלום כי חלומות אכן מתגשמים, ואם אינכם מאמינים, אני מזמין אתכם להרצאותיי על מנת לצפות בחלום שהתגשם, לשמוע איך הפכתי "טרגדיה" למפעל חיים, ואיך נכות הפכה לאיכות.
אל תוותרו עליהם כי ביום מן הימים הם יהיו עבורכם מה שאני היום עבור הוריי. (גם אם הם לא יעבירו הרצאות מול 800 איש, אני בטוח שהם ימצאו את עצמם עושים משהו שיגרום להם סיפוק, גאווה, והערכה עצמית).
מחבק אתכם בחום וללא שיפוטיות וביקורתיות.
אייל. |
תגובות אחרונות
-
...Blue
בתגובה על הזמנה להשקת ספרי השני 'להביט לפחד בעיניים ולנצח'
-
עינת:)
בתגובה על אחד הרגעים שגורמים ללב לפעום בחוזקה
-
יעלי 65
בתגובה על מוקדש לך, ילדה קטנה שלי
-
אסקרינה
בתגובה על אהבת אב
-
דליה אלעזר
בתגובה על אחרי 17 שנים, אריאלה ממפעל הפיס טילפנה גם אליי
-
לוטרה
בתגובה על חלומות של גוזלים / מוקדש לשחר גרינשפן, ולמשפחתה
תגובות (17)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
איכות ?
אני ?
את בטוחה שאת בבלוג הנכון אוריתי ?
תודה אהובה.
מצטרפת לתודה
ומתפעמת כל פעם מחדש באיכויות שבך , אייל יקירי .
ערב נעים מבקרת יקרה,
לו הייתי מקבל שקל בודד על כל מייל מרגש שקיבלתי בשבועיים האחרונים מאז הצטרפותי לקפה - הייתי יוצא לפנסיה. (למה לא חשבתי על זה קודם לעזאזל)
המון המון תודה על מילותייך החמות והמרגשות. זוהי זכות גדולה ואושר עצום על שאני מהווה עבורך מודל לחיקוי.
תודה על מי שהנך,
אייל.
אייל,
כמה כוחות יש בך! מדהים!
אני רואה בך מודל לחיקוי!
מעטים האנשים שיכלתי להגיד עליהם שהם מהווים מודל שכזה.
אתה מאד מרגש בכתיבה שלך ונותן הרבה חומר למחשבה על עשיה, עשיה נכונה!
אני חושבת שאתה יכול לתרום להרבה אנשים בלי שום קשר לחוויה הפרטית שלך.
היכולת שלךלהעביר מסרים כאלה חזקים, זו ברכה.ובורכת.
יום מקסים ותודה!
המון תודה יקירה.
זה באמת המעט שביכולתי לעשות על מנת להפיח בהם משבי תקווה.
ואני באמת באמת לא שופט אותם, פשוט נמצא שם איתם, מחבק בחום, טוען בכוחות, ואומר להם שהם לא לבד.
יום קסום,
אייל.
אייל יקר,
כל כך ריגשת אותי עם הפוסט הזה.
לגבי האב וילדתו, כשאני קוראת על סיפורים כאלו, אני מוצאת המון רחמים כלפי האנשים. כל השיפוט מסביב מגביר בי את הכעס, כי הורים המגדלים ילדים עם מוגבלות כזו או אחרת חיים את הקושי כל יום, כל שעה, כל בוקר. ואין- פשוט אין מקום לשפוט אותם.
אני מאמינה שהורים אלו קיבלו בנוסף לילד עם מוגבלות, גם את היכולת הנפשית להתמודד עם מצב כזה. לא תמיד הם מצליחים להגיע למודעות הזאת.
והחיים מסביב - לא מקלים עימם ועם ילדם.
אני שמחה שלך היו הורים שהצליחו להתמודד עם הקושי. זכית.
תודה לך על פוסט מרגש ונוגע.
היי פיקי,
תבורכי על אוזני המן כמו גם על הצידה לדרך. הם עושים עבודה כל כך חשובה כך שהם ראויים למשלוח המנות הטעים שלך.
רק חבל שהמנהלים שם לא סופרים את הרצון שלי לגעת בהורי הילדים ולטעת בהם שביבים של תקווה. באמת לא ברורה לי התנהלות הדברים שם.
אוטוטו...פורים שמח.
אייל.
ערב נעים יקירה,
המון תודה על מילותייך המחממות והנוגעות.
המשך שבוע פורה,
אייל.
היום, יום ההתרמה לאקי"ם, ולפני שעה דפקו אצלי בדלת ילדים חמודים מבית הספר השכונתי.....
כמובן שתרמתי, גם השקיתי את הילדים במים...:-) + אוזני המן עם שוקולד כצידה לדרכם הלאה.....
פ י ק י
בינתיים כוכב על מי שאתה והדברים הנפלאים שאתה מביא,
עוד תגיע צלילה עמוקה יותר לתוך חומרייך הכל כך חשובים
ימית יקרה,
המקרה המדובר אכן לא משנה והאמיני לי שאני לא מקנא באותם הורים שמתמודדים יום יום עם הצרכים המיוחדים של ילדם.
אמנם אני במקום אחר כיום. אבל איני יכול למחוק את העבר שלי. הייתי שם, ראיתי את הוריי, את העצב, התסכול, חוסר חדוות החיים, חוסר החברות, התשישות, העייפות, ושאר דברים לא סימפטיים....אז מה ? לוותר ?
כל מקרה לגופו ובאמת שאיני בא לשפוט שום הורה. רק לומר להם שישנו אחוז בודד שיבוא יום והם יתגאו בהם, ולו רק למען אותו אחוז בודד, שווה להם להיצמד לתקווה.
מי ייתן והכוח יעמוד לצדם....אני אשמח לעשות זאת ולהיות שם מקרוב....רק שיבקשו.
אייל.
סבבה דארלינג,
מבטיח לשלוח לך את הפוסט במייל בפונט 14 כמו שהצעת
רק שלא תתאמצי.
אייל.
אייל יקר,
לא משנה המקרה המדובר, כל מקרה בו הילד נולד "לא מושלם" מעורר בהורים תחושת אבל, כעס, ובעיקר חוסר אונים... אז יש נטישות של הילדים, שגורלם גם ככה לא שפר עליהם, ואיני יודעת אם יצליחו להגיע לבית שיאפשר להם חום, אהבה, שאיפות וחיים.
אני מעריצה את ההורים שמצליחים להתמודד עם הקשיים המתלווים,נלחמים,מעודדים... ובמיוחד אני מעריצה את אלו שמצליחים להפוך את הקשיים לנקודת פריצה, למקור למידה חדש... שמצליחים לראות את היתרון שבקושי...
כל הכבוד על עבודת הקודש!
ימית
אייל חביב...
כתבתי בהתחלה... שעוד לא קראתי את הפוסט שלך עד הסוף, אלא, רק את תחילתו בקשר למקרה ההוא שהזכרת, לכן הגבתי במהירות לנושא, כי כמו שאמרתי... אני מכירה את הנושא מקרוב, ואני גם גרה ליד בית הספר בו הילדה למדה, ואני מנועה מלהמשיך לפרט.....
ושוב: האבא הזה, ואני אומרת לך את זה ממקור ראשון, טיפל בילדה במסירות כל חייה, ובאופן קבוע לקח אותה לים ביחד עם אחיה, וכל הסיפורים והדיבורים שהוא רצה להטביעה - ממש עצבנו אותי ולא רק אותי....
אני אקרא את המשך הכתובים שלך, כשלא אהייה עייפה, מבטיחה!! כי קשה עלי הקריאה הצפופה עם האותיות הקטנות ( בעיות עיניים...). לכן... המלצתי לך בחום, שאת הפוסטים הבאים שלך, תכתוב באותיות גדולות יותר ומודגשות.....
פ י ק י ( חני)
פיקי היקרה,
אני יכול להבין את הזעקה שלך. לעתים לתקשורת יש נטיה להפוך זבוב לפיל. אך אם נוציא את המקרה עליו הגבת, נגלה לא מעט מקרים בהם ההורים מרימים ידיים, ושוב, אני באמת לא שופט אותם, נהפוך הוא, רק מחזק את ידיהם ומחבק בחום ואמפתיה.
דבריי נכתבו לאור בקשתם של מאות מהאנשים שנכחו בהרצאותיי ואשר הביאו לאוזניי מקרים שאינם מסוקרים ע"י התקשורת.
מה שבטוח הוא שכתבתי את שכתבתי מתוך אכפתיות, רצון לחבק, לתמוך,לעודד, ולחזק את ידיהם של ההורים המותשים שזעקתם כמו גם כמיהתם למזור - מהוות עבורי צוהר להקשבה מהולה בחום.
אייל.
טרם התעמקתי בכל הפוסט הזה, כי הוא ארוך מאד והאותיות קטנות וצפופות.... ( ביקורת בונה והמלצה: תכתוב באותיות גדולות, על מנת שיהיה נוח וקל יותר לקרוא, כדוגמת האותיות שאני כותבת.... פונט מודגש מס. 14 )
אך אני חייבת להגיב על הקטע הראשון שבפוסט , בטרם קראתי את כולו.
המקרה של האבא שניסה "להטביע" את הילדה. ובכן, לא היה ולא נברא!!!
כל אלה שלא מכירים את ההתנהגות המוטורית של ילדים עם שיתוק מוחין, עשו מזבוב פיל, כולל המציל שנתן עדות שראה את הילדה שמנסה להיחלץ ממלתעות האבא שמנסה "להטביע" אותה.
אני מכירה את המקרה מ ק ר ו ב , יודעת היכן הילדה גרה ובאיזה מוסד היא למדה.
ואני שואלת אתכם: נראה לכם, שאבא, שירצה להטביע את הבת שלו, יעשה זאת לעיני כל? לעיני הציבור? לא מוזר לכם? אם חס וחלילה הוא היה רוצה להטביע אותה.... הוא היה לוקח אותה לחוף נסתר ונידח !!
האבא הזה, טיפל בילדה במסירות אין קץ כל השנים, וכל העליהום הזה עליו, היה בלתי נסבל, ושוב: התיקשורת, האנשים שהוסיפו שמן למדורה, ועשו מזבוב פיל!!!
הילדה האומללה, נלקחה מהבית למוסד בצפון, לסביבה שלא מוכרת לה, רק כדי להרחיקה מהבית..... ובזה נגרם לה עוול נוראי!!! שלא לדבר על האב, שנעצר והיה במעצר ואחר כך במעצר בית והוא נקרע לגזרים מהעליהום שעשו עליו.
ברור לכם, שאני לא יכולה להכנס לנושא עם פרטים מדוייקים, אך לא היה ולא נברא: האבא מעולם לא ניסה ל"השמיד" את בתו, נהפוך הוא!!!!
פ י ק י