סעדים מכוח חוק הנוער בסכסוכי משפחה – מתי לחצות את הרוביקון;

בית המשפט לענייני משפחה מצא כי הסכסוך המשפטי המתמשך בין ההורים מעמיד את ילדיהם בסיכון התפתחותי, וכי ההורים העוינים זה את זה אינם משכילים להתעלות מעל המחלוקות ולהתמסר למצוקת ילדיהם. באופן חריג הוא מכריז על הילדים כ"קטינים נזקקים" לפי חוק הנוער. קריאה ביקורתית של ההחלטה, מעלה שאלות לגבי הרקע להחלטה זו ונחיצותה.

בני הזוג מנהלים הליכים משפטיים בפני כבוד סגן הנשיא השופט אסף זגורי מזה 5 שנים, במהלכן מצבם של שלושת ילדיהם הידרדר מדחי אל דחי. נכון להיום כל הילדים סובלים "מלקות למידה, תת הישגיות לימודית כאשר לבנים ליקוי נוירופסיכולוגי המפחית מיכולתם להגיע להישגים ומשפיע על יכולת ההסתגלות החברתית. אלה מצטרפים למצבם הרגשי הקשה של הילדים המביא אותם בפני סיכון התפתחותי". בית המשפט ופקידי הסעד תמימי דעים, כי העויינות בין ההורים והעדר התקשורת ביניהם, אינם מאפשרים להם לספק לקטינים את הטיפול ואת היחס לו הם משוועים; הם מצויים בחזקתה של אמם וזקוקים להסדרי ראיה קבועים ורצופים עם האב, וכן לטיפול משפחתי עם האב לחיזוק קשריהם; הם זקוקים עוד לטיפול נפשי ומעקב פסיכיאטרי, וגם כל אחד מההורים נדרש להדרכת הורים וטיפול פרטני. נטען כי בנסיבות הנוכחיות, רק הכרזת הקטינים כ"קטינים נזקקים" לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), תבטיח כי המלצות אלה תצאנה אל הפועל, לאחר שעד כה הדברים לא קרו, והילדים במצוקה מתמשכת. מסופר עוד כי מצבה של הבת "הוא החמור ביותר. מדובר בנערה בתחילת גיל התבגרות, סובלת מבעיית גבולות [...] ונחווית 'כסוערת' ביותר מבין הילדים לפי התרשמות המטפלת".

חוק הנוער (טיפול והשגחה) מעניק בידי ביהמ"ש ופקידי הסעד כוח התערבות רב;

נזכיר כי הבקשה הנוכחית אמנם הוגשה כדין על ידי פקידת סעד לפי חוק הנוער, אך נדונה בפני בית המשפט לענייני משפחה - לו סמכות מקבילה לביהמ"ש לנוער - שדן בסכסוך בין ההורים. לא מדובר בבקשה "קלאסית" להכרזה על "קטין נזקק", המוגשת לרוב לבית המשפט לנוער על רקע אלימות, התמכרויות, העדר מסוגלות או מצב סוציואקונומי (לטענת רשויות הרווחה כמובן), כי אם כזו הנוגעת באופן ישיר לסכסוך המשפטי בין ההורים, וכך היא גם נדונה. חוק הנוער מעניק לביהמ"ש ו/או לפקיד/ת סעד לפי חוק הנוער, כוח התערבות רב – בלשון המעטה – שבחלקו מוכר לנו מסכסוכי גירושין. ניתן להכפיף את ההורים להוראות שיפוטיות הנוגעות לחינוך ולימודים, טיפול ושיקום, וכן לצוות על עריכת בדיקות ואבחונים רפואיים ונפשיים. ניתן עוד להצמיד למשפחה פיקוח של פקיד סעד, והן להורות על הוצאה ממשמורת ההורים לרשות סעד, אומנה או מעון.

כבוד השופט זגורי רואה עם שירותי הרווחה עין בעין, ומוצא לנכון להכריז על הקטינים "כקטינים נזקקים ולהתנהל תחת מסגרת ומטריה של עו"ס והוראות חוק הנוער". לכאורה, הפניה לחוק הנוער אינה מחויבת המציאות; סעדים הנוגעים להסדרי ראיה, טיפול נפשי לקטינים, עריכת בדיקות ואבחונים - לרבות הוצאה ממשמורת אחד ההורים - ניתנים על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה באופן שוטף מתוקף סמכותו הטבעית ומכוח סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית – וכך בדיוק טענה האפוטרופוס לדין שמונתה לקטינים. אז מדוע בכל זאת לפנות לחוק הנוער? על כך משיב בית המשפט כי ההכרזה על הקטינים כ"נזקקים" מגיעה "לאחר שבית המשפט לענייני משפחה מפעיל כל ארגז הכלים שברשותו [...] מזה 5 שנים רצופות". לתפיסת כבודו, הכל כבר נוסה והגיעה העת לשנות פרדיגמה ולהעניק לגורמי הרווחה ולביהמ"ש "אמצעים דרסטיים, חריפים שיעמדו בעת פקודה למקרה של הידרדרות נוספת".

סעדים מכוח חוק הנוער בסכסוכי משפחה – חציית הרוביקון;

כאשר יוליוס קיסר שב מגאליה בשנת 49 לפנה"ס וחצה את נהר הרוביקון מבלי לפרוק את צבאו מנשקו בהתרסה לחוקי רומא ולהחלטת הסנאט, נחקק הרגע ממנו והלאה דבר לא יהיה כבעבר. "נפל הפור" אמר יוליוס קיסר; וכך גם כבודו, אשר כדרכו מספק גם טעמים נורמטיביים להכרעתו, ומייחס להכרזתו בנסיבות העניין "מסר שיפוטי וחינוכי חשוב"; לדידו יש בהכרזה משום מסר של "אי-אמון" מצד בית המשפט ושירותי הרווחה ביכולתם של ההורים לספק את צרכי הילדים ולהרחיקם מסכנה; אי-אמון שעלול להוביל להתערבות המדינה למען הקטינים. עוד הוא דוחה את טענת האפוטרופוס לדין על "תיוג" הילדים בעקבות ההכרזה. "התיוג" לדידו הוא של ההורים, והם ראויים לתיוג זה. לדידו יש בהכרזה "מסר ברור להורים ולילדים" שקיימת אפשרות שהדברים יגיעו עד כדי הוצאה ממשמורת. כבודו אינו מסתיר כי בהקשר זה, הוא הניח את האקדח על השולחן:

"על שני ההורים לדעת כי האפשרות מונחת על השולחן ואם לא תהיה התייצבות במצב המשפחה והסיכון למצב ושלום הילדים יהפוך לסכנה, אפשרות זו עלולה להתממש".

בקריאה ראשונה ההחלטה מתכתבת עם המצב המתואר של הקטינים, אשר לא זכה להתייחסות הולמת מצד ההורים. ניתן אמנם לתהות על השימוש בחוק הנוער היכן שכל הסעדים שניתנו על ידי בית המשפט – הסדרי שהייה יציבים עם האב והפניית הצדדים והילדים לטיפול והדרכה – יכולים להינתן, וניתנים, מכוח חוק הכשרות המשפטית. אך יחד עם זאת ניתן לקבל בהבנה הכרעה של בית משפט לטובת פיקוח וליווי צמודים ומיידים יותר. ניתן לקבל עוד יצירת "מאזן אימה" מול הורים שאינם רואים את טובת הקטינים, כי הנה התקצרה הדרך לקראת צעדים אולטימטיביים כצווי חירום והוצאה ממשמורת. אלא שקריאה מאומצת תגלה כי מבין השורות, עולה סיפור מעט שונה.

עולה כי במסגרת ההליכים בין ההורים נקבע על בסיס חוות דעת מומחה כי הילדים ישהו במשמורת אמם, אלא שהאם מסכלת את זמני השהות עם האב. מסופר עוד כי לפני כשנה החלו "להגיע דיווחים" על אלימות של האב כלפי הילדים. האם הגישה בקשה לצו הגנה, אך כבודו דחה אותה תוך חיובה בהוצאות, משמע היתה בקשת סרק. גם אחד הילדים "דיווח" כי האב משך באוזנו בחזקה, והאם הוסיפה עוד כמה "דיווחים" משלה. האב מצא עצמו "לא בפעם הראשונה ולא בפעם השניה", בחקירת ילדים, בה הכחיש נמרצות את הדברים, וכיום "לא ברור סטטוס החקירה". עוד מתברר כי כבודו נפגש עם הקטינים, ויצא "משוכנע, כי מעורבותם בהליך על ידי האם מקשה מאוד על הטמעת מסרים טיפוליים ומקצועיים ששני ההורים אמורים להנחיל וליישם בקרבם".

מבין שיקוליו, בית המשפט אף משתף עמנו כי "רק לאחר שהועבר מסר ברור, חד משמעי ונחרץ לאם (ולילדים), כי נשקלת אפשרות ההוצאה החוץ ביתית (מכוח הליכי נזקקות) הגיעה אותה התייצבות בהסדרי השהות (אך גם זאת לא לאורך זמן ולא באופן סדיר מספיק)".

במילים אחרות, היכן שפקה"ס וביהמ"ש נזעקים כי "מצבם של הילדים ממשיך להיות מדאיג וחייבת להיות קביעות וסדירות בהגעת הילדים לשהיה עמו עם מינימום הסתות של הילדים על ידי ההורים" – עולה מבין השורות כי אין בהכרח הדדיות בין ההורים והשימוש בלשון רבים מטעה במעט. אין להשתומם אפוא כי בעוד האם הביעה התנגדות להכרזה על הקטינים, האב הסכים לה, שכן האם "אינה מאפשרת לו בפועל לראות ולשהות עם ילדיו ללא הפרעה".

לא כל העובדות פרוסות בפנינו ויש להישמר מאמירות נחרצות. איננו יכולים לדעת שמא יש ממש באלימות המיוחסת לאב, אף כי מההחלטה עולה שכפי הנראה, אין; איננו יודעים עוד מהו הרקע להמלצה וההחלטה כי המשמורת תהא נתונה לאם דווקא. אך לא ניתן להשתחרר מן הרושם כי לכאורה, גילו ביהמ"ש ופקה"ס מידה ניכרת של סבלנות וסובלנות ומעשי האם, מסיבה כלשהי, שעה שזו פעלה בניגוד לצווים שיפוטיים, הסיתה את הקטינים כלפי אביהם וסכלה את המפגשים ביניהם; הגישה לפחות בקשת סרק אחת לצו הגנה, על רקע "דיווחים" על אלימות. עוד נדמה לכאורה, כי בנסיבות אלה הטענה החוזרת על עצמה תדיר בהקשר לאחריות הורית, ל"העדר התקשורת" בין ההורים, היא במידה רבה תוצאה נגזרת ממעשי האם ולא נולדה יש מאין.

תיאמר האמת כי בית המשפט הנכבד שימש צד וצופה לסכסוך בין הצדדים במשך 5 שנים תמימות. איננו יודעים אילו פעולות נקט נוכח התנהלות האם ואיזה שימוש עשה באותו "ארגז כלים" העומד לרשותו. ציינתי פה בעבר את פסק דינה של כבוד השופטת רותם קודלר עיאש, שלא היססה לתפור חליפת סנקציות מידיות, עתידיות ומותנות על אב מסית ולהכין אותו היטב להחרפתן תוך הרחבת אותו "ארגז כלים" – אגב, מבלי להידרש לחוק הנוער (תמ"ש (אש') 49927-04-15 מיום 5.1.16).

אז אם לעשות שימוש בסעדים בהתאם לחוק הנוער, אדרבא; אך מדוע להמתין 5 שנים? איזו תועלת צמחה מהכלת מעשי האם לכאורה? "מסר שיפוטי וחינוכי חשוב" יהיה, שהיכן שמתקיימים פגיעה כה קשה בילדים, הסתה כלפי הורה וסיכול זמני שהייה, בית המשפט לא ימתין שנים לחציית הרוביקון.

תנ"ז 12964-06-16 המח' לשירותים חברתיים-עפולה נ' פלונים, בפני כבוד סגן הנשיא, השופט אסף זגורי, ניתן ביום 24.7.16.