דע כי בעל ספר יצירה חלק אותו בחכמתו ובינתו לשני חלקים כדמות חלוק עשר אצבעות שהם באדם לפעול בהם באמצעות התנועות. והם כלים לשתי הידים שהם הנפתחים והנסגרים והנושאים והנותנים והמורים על קבוץ ועל פירוד. כי בפתיחה יפזרו ובסגירה יקבצו ועל כן הושמו אמצעים בין השם ובין ישראל עמו לברך בהם את הקהל על ידי הכהנים בנשיאות כפים, מפני שהן חמש כנגד חמש.

וצריך כהן המברך את העם, אם הוא ראוי לברכם, שיהיה הוא תחילה מבורך מהשם, וברכתו היא שידע שם בין שתים עשרה אותיות אשר נזכרהו בסוף הספר בע"ה.

ואז יוכל גם הוא לתת להם ממה שקבל. אבל אם אין בידו ברכת כהנים איך יתננה הוא לזולתו. היוכל אדם לתת ממה שאינו תחת רשותו לאחרים.

והנה בזה די הערה למשכילים שצריכים שיקבלו ויתברכו מהשם הברכה אשר היא חיים עד עולם. ואז יתנוה לבניהם ולתלמידיהם כדי לחיותם. והנה ברכת כהנים ידועה לכל, אלא שמספר אותיותיה מכוון לדבר גדול. וכן תיבותיה גם פסוקיה וסימנם, י"ה כ' כ"ה, י"ה, ג' (אותיות תיבות פסוקים) וכשתספרם יחד יהיו כשלשת השמות. וזהו סוד 'הגל"ם' אשר הוא 'מגל"ה' 'החכמה' 'למ"ח' ועדיו מגיע 'גבול הלב' אשר ממנו שפע הברכה באה לכל הגוף, עם היותו צריך גם הוא לקבל ברכה תחילה ואז נותן ממה שקבל ממנה לזולתו:
והנה הספירות הן המחשבות והחשבונות והמספרים המושכלים ונחלקים לשני חלקים. חמש מהם נפרדים באחדים ואלה הם א'ג'ה'ז'ט'. וחמש מהם זוגות והם ב'ד'ו'ח'י'. והנפרדים מספרם כ"ה והוא סוד הברכה, והזוגות מספרם כ"י.

ושניהם רמז מאמרי הנביאים שחלקום באמרם "כ"י כ"ה אמר יהו"ה". וסודם "הכ"ל הל"ך אל מקום אחד הכ"ל היה מן העפר והכל שב אל העפר" (קהלת ג' כ').

ודע כי זה הוא רמז לסוד חלקי השעה הנותרים על הימים והשעות. סימן המספר ההולך לפנים במחזור הירח שהן בסימן תקצ"ה הנותרים על בי"ו. והנה תקצ"ה הוא השר"ץ ומותר הי"ם אשר הוא הכ"ל. כי חצי השעה 'תק"ם' חלקים שסודם 'הכ"ל בחצ"י שע"ה' רמז לחצי השם אשר הכל בו:
ואמנם זה הוא סודו

כי חצי השם 'במיל"ה' כאשר חצי השם 'בפ"ה'.

גם המילה בחצי השם והוא חצי שם הלבנה.

וכאשר תחשוב חצ"י ה' פעמים ותחבר המלה העולה תמצא חצ"י השע"ה בכ"ל, והם תק"ם חלקים.

וכן עוד חצ"י חשבם ה' פעמים ויעלו תק"ם, והכל יחד שעה אחת שלמה. וזהו ענין היות ה' חצי י' של השם.

ועוד תפ"ה עם ר"ז הם סוד מחזור הירח לאחור וחסר מחלקיהם הכ"ל להשלים חצי שעה, והוא נתלה בחצי שעה.

וסוד חמ"ש שלי"ח והוא נוטריקון

גם כן ח' סודו ח'לקים י' סודו י'מים ל' סודו ל'ילות ש' סודו ש'עות.

דרך שנית חמ"ש סודו ח'דשים מ'חזורים ש'נים שהם מתגלגלים חמש כנגד חמש והן הספירות באמת

ועוד סוד שלי"ח, שמטין נתלין על לבנה. יובלות נתלין על חמה. והנו גם כן ח"ם כנגד ק"ר שהוא א"ד, גם ק"ר כנגד ח"ם שהוא א"ד שני (ח"ם ק"ר גימ' שלי"ח).

והוא סוד ה' הנמצא בשם כ"ו, שהנשאר זו"ג שהם שבע ספירות ושלש ספירות. על כן ספירת זה חמש'ה וספירת זה חמש'ה וסודם שם אחד כנגד שם אחד.

ועוד של"ש עם שב"ע סודם ג"ז ב"א (של"ש שב"ע גימ' אלף ב') ובעדות חבר שלש"ה עם שבע"ה גם שבע"ה עם שלש"ה יהיו כמספר השם שהורה עליו מאמר האומר "אב"י אב"י רכב ישראל ופרשיו". שזהו פירושו של השם המפורש. ולפנים נגלה לך מזו הדרך פלאי פלאות בע"ה:

 
ואמנם סוד "שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות" (דברים טז' ט'). ושלשה ספרים ספר וספר וספור יעידו לך עדות נאמנה עם טהרת ענין יום השלישי ויום השביעי על כל מה שרמזנו, ומעשר ספירות.

והיות ברית יחיד מכוונת באמצע בשני מקומות הגוף האחד שנברא ממנו (הגוף) והוא אבר מיוחד לפעל הקיום המיני לשמור הפרי והורשם בברית והיה לאות בשבת. ולא עוד אלא שדוחה את השבת שגם הוא אות ברית קדש. יורה לך על דרך אמתתם המציאות הכללי והפרטי. ועוד יתבאר במקומו, (השני) והוא גם כן יעיד עדות יותר קיימת שהוא ברית לשון והוא למעלה מברית מילה במקום ובמעלה. ולולי ברית מילה לא היה אפשר לקיים ברית לשון, ולולי ברית לשון אין קיום בברית מילה.

והנה 'עשר ספירות בלימה' סודם 'עש"ר סו"ף ברי"ת מיל"ה'. והנה 'עש"ו ספ"ר ברי"ת מיל"ה' נמצא סודו ארבע חיות הכוללות שמים וארץ.

וכל ארבע הם עשר על דרך א'ב'ג'ד' מחוברים יחד ונספרים, ולפיכך היה 'פרס מילה ברית עשו' שהוא שתי וערב לפרסם זה שכך אנו עושים זאת הברית, אנו כורתים בבשר התאוה לכבוד השם ואנו מגלים העטרה וחותכים הבשר היתר שתי וערב ואתנו ברית שלום, ובמילה אנו חותכים אריגת השתי ובפריעה אנו חותכים אריגת הערב.

והדם לנו לאות אשר על שתי המזוזות ועל המשקוף וראה יי את הדם ופסח על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתינו לנגוף ועבר יי לנגוף את מצרים (שמות יב'), והשאר מובן מזה. ומאמרו לנגוף יובן הסוד שהמשחית נוגף את הגופים. וינצל מההשחתה מי שהוא בתוך הבית בעת עבור הזעם. ולא נשחת האבר אשר הוא כלי התולדה בעבור המילה אבל נתקן לפי המכוון בו כמו שנאמר במקומו בע"ה:

 
וידוע שגוף האדם נברא בספירות עשר וכך השנה וכן העולם והנה שלשים ספירות. ועל זה קבלנו לכתוב השם בשלשה יודים י'י'י' וקרא שמו א"ל להודיע שהוא יתברך אחד עם כולם. וכמו ארוג שתי וערב על פי ספירותיו, והוא שנקרא נפש חפץ בשם כלי כך הזמנים ארוגים שתי וערב, עליהם עי"ן חתומה שסודה על כל גלגל ע'ולה י'ורד נ'וטה. והנה הפכו נ'טיה י'שרה ע'קומה. כי ארבע רוחות שיש בעולם והן לצד מזרח מערב שתים קו נגלה למעלה כדרך השמש ביום וקו נעלם מלמטה כדרך הלבנה בלילה. ולצד צפון ודרום שתים קו נגלה מלמעלה כדרך (הירח) [השמש] ביום וקו נעלם מלמטה כדרך הלבנה בלילה. ומתהפך זה לפי התנועות בקיץ ובחורף. ומאמתו זה הנה הוא להודיע שהכל נפעל לפי ספירות התנועות בנקודותיהן.

ולפיכך אם נאמר שום דבר על דרך ספירת מספרים נחשבים או נמצאים אל יקשה זה בעיני קוראים מפני שכבר באו בספרים רבים דברים מורים שהמספר בה כוונה ראשונה מיוחדת גם כוללת. ואין צריך להזהירך ג"כ על מה שהוא ענין כוונה מיוחדת על כל מה שנכתב בזה ומה שיכתב עוד מענין דרכי צרוף האותיות עם כל כלליו ופרטיו.

כי הוא שרש כל כוונתינו בכלל שאילולי הוא ואמתתו לא היה אפשר לחבר דבר לא לי ולא לזולתי.

מפני שהוא ראשית כל הדבור בעבור צירוף הלשונות והדבורים המורכבים מאותיות בכל תיבה ותיבה ומפני שהוא ראשית היצור כולו, ובו יורכבו והורכבו כל המרכבות כולן מסוף העולם ועד סופו:
ועם היותי בלתי מזהירך על קבלה זאת שידעתי בך שכבר קבלת בשלמות והיא אתך ידועה בפועל ומתפעלת ממך בכח קרוב אל הפועל, ואם כן אינך צריך אזהרה עליה.

עוד היה אצלי להעירך עליה כדי שתשתדל בפעלתה עד שתוציא מה שבידך בכח אל פעל שלם ויהיה אצלך כדמות הנעה והערה ואצל זולתך תהיה אזהרה.

וידוע שעם היות בדרך זו קושיות רבות בענינים כולם או ברובם אינה פחותה אצל הכל יותר מן הדרשות שנאמר עליהם, אין משיבין על הדרש. ולא מן ההגדות שנאמר בם אין מקשים באגדה. ולא המשלים והחידות העמוקות שדי בהן בשמוע הלמוד עליהן זה הדבר משל הוא או חידה. ואל תחשוב שאני חושב שהם דרכים שווים למה שזכרתי ואמרתי שאין זה פחות מהם כי זה ערכתיו לפי דעת השומעם. אבל אני אין דמיון מעלה ביניהם אצלי מפני שאלה הענינים בם יתגלו כל סתרי המציאות וכל סתרי התורות מה שאין כן בשאר חכמות. ועל זאת החכמה האלהית המנבאה את האדם אמר שלמה בסוף משליו באלפא ביתא ד"אשת חיל מי ימצא", "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה".

ואע"פ שאני יודע שזה שאמרתי ואומר עוד על סוד הספירות ועל דרכיהן ועל כל הדומה להם יכחישוהו רוב החכמים מפני שלא קבלו דבר מדברינו אלא בזה הענין כפי הראוי, אבל שאר העם המדבר אתם בדבר מזה המין גדול או קטן, הוא אצלי כמרקד בין הצלמים וכמנגן בין המתים. ואיך יתכן לדבר בזה עם מי שאינו מכיר אותיות אחר שרוב מכיריהם יכחישו כל דרכיהם אלה או רובם:
ואחר זה אומר עוד כי מה שתלה החכם הברית המיוחדת בשני אברים שהאחד מוליד גופים והאחר מחדש נפשות, במאמרו וברית יחיד מכוונת באמצע במלת הלשון ובמלת המעור. ולא חלקן לשתי בריתות עשה זה מפני שידע דהא בהא תליא, באמרם בכיוצא בזה אם אין חכמה אין בינה ואם אין בינה אין חכמה, דהא בההא תליא. כי בחכמה מציאות הבינה והבינה מגדלת החכמה ובה קיומה. וגם התיחסה הערלה אל שפתים, ערל שפתים. ואל האזנים כי ערלה אזנם מלשמוע. ואל הלב ואל הבשר, ערלי לב וערלי בשר. ונאמר "כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב" (ירמיה ט' כה').

אם כן המילה הזאת ובריתה לא תתקיים עד שיהיו ארבעה אברים אלה ואטום מלדבר בלשון הקדש. ואחריה פתיחת הלב בתנועת קבלת הבנת המושכלות, כי זו היא כריתת ברית מילתו. ולא ישוטט במחשבתו בלבו כי אם בספירות השם ובספריו ואז יתכן שתושג הכוונה הראויה בהמצאתו באמת:
ואמרי זה בספירות שיעיין בם וידע כי הראוי למנות אותם במנין שלם קיים והוא בהיותם עשר ספירות ולא תשע גם עשר ולא אחת עשרה. מפני שתשע ספירות נמנות ג'ג'ג' וכולם מתדמים ונמנות ב'ג'ד' ואין זו דומה לזו. ונמנות א'ד'ד' והשתים מתדמות, ונמנות א'ב'ו' והם בלתי דומות. וכן א'ג'ה' בלתי דומות, אבל ב'ב'ה' הן דומות כמו ד'ד'א' בשתי אותיותיהן, וכן א'א'ז'. והנה אלה הם ז' ספירות לבד ויתחייב מצירוף א'ב'ו' בהכרח ו' תיבות וכלל מספריהם ו' פעמים ט' והיא המד"ה הראשונה ושמה מט"ה. ומצורף מטה הו"ד כי "הו"ד והד"ר לבושה ותורת חס"ד על לשונה".

מפני שהיא טוה הדם ומכינה אותו לקבל השזירה והפתול והבשול והלבון והצבעים והאריגה. כי הוא החוטים והגידים והמוחים והליחות כולם בכח, ובמדה ההיא יוצאים לפועל להיות כל אחד במקומו כפי מה שהוא לפי הראוי לו בשלמות ובתמימות.

והשניה היא א'ג'ה' ויתחייבו מצירופה ג"כ ו' תיבות הרי ט"ו עם ט"ו לפי הרמז הנזכר במספר הראשון.

והנה מספרם מטה, הנה מט"ה מט"ה בשניהם וכללם חצ"י ויצא מן ט"ו ט"ו והם ו' פעמים ח"י והאותיות האלה הם מחיי"ם ללח"ם שהוא דומ"ם ח"י. ועליהם נסתם כ"ח למו"ד. ועל כן הי"ה לבו"ן ויקרא מנהי"ג (..) על עג"לה שקראוה מנהי"ג ובידו ח"ק ידוע ותחתיו דם החולות שהוא דם הזנב:
ועוד ב'ג'ד' הינו ט"ו עם ט"ו כמו באחדים. חברם ותמצא כאלה ד"ק נ"ח מ"ה.

והנה נברא אדם בצל"ם בזה הסוד בשלשה שמות השם והוא כולל העול"ם כולו והוא המין הנחמד מכל המינים ר"ל ממין בני אדם וסודו אור. ורמזו "ויאמר אלהים יהי או"ר ויהי או"ר" חברם ותמצא זמן מיני דמיון זמן. ואמנם סוד יה"י הוא כ"ה, וסוד ויה"י הוא וכ"ה ורמזם ויפן כ"ה וכ"ה. וסוד ויפ"ן חכמ"ה ובינ"ה שהם מנהיגי חמ"ה ולבנ"ה והכל יו"ם שהוא כל"ו שבת ליהו"ה. ובאמת כי הוא תלוי בכ"ח יהו"ה והיודעו יקדש כי בידיעתו יקדש את השם. ועל כן נאמר "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה". ובע"ה בסוד זה אגיד לך נפלאות במקומו שתשמח בהם הרבה אחר שתקבל הקדמותיו. ואולם א'ד'ד' יולידו ג' תיבות והם כ"ז וכן א'א'ז' והנה נ"ד וכן ב'ב'ה' והנה פ"א אבל ג'ג'ג' אינו מקבל צירוף והנה ט' והכל ט'ט'ע"ב וסודו אד"ם אד"ם, דם בדם.

והראשונים לבדם בצל"ם, אם כן נולד ממספר כל צרופם אד"ם בצל"ם אד"ם. כי אדם, אדם מוליד וזה ידוע. וכשאמר עשר ולא תשע מפני שתשע ספירות מחוברות כפי סדרם מספרם אדם.

והנם ט' פעמים ה' גם ג' פעמים י"ה והם שוים לאמרך ה' פעמים ט' גם י"ה פעמים ג' וסימנם "הי"ה הי"ה דבר יי" אימתי בתקופת תמוז כאמרו "ברביע"י בחמש"ה לחדש" וסימנם ד"ה והיינו ט' ואמרו "בשלשים שנה" סודו י"ה י"ה. והנה תקופת תשרי עושה תמיד בסימן ג"ט והנה הוא סימן ספר כריתות ג"ט פיטורין ונקרא אגרת:
ואם ידעת מה שאמרו בענין המגילה על אסתר ועל מרדכי היהודי מהם תבין כי דרכי י"ה יו"ד ה"ם. וכן ראוי להיות דרכי היהודי"ם יו"ד במספר הספירות ונקרא בשם שד"י ונאמר עליו שהוא יושב בשער המלך ודרכי"ו דרכ"י יהודי"ם ה"ם.

והשער ההוא הוא הכללי. והנה אסתר המלכה סת"ר המלאכ"ה ועל כן נצחה את המן בן המדתא האגגי אשר סביבו אהי"ה ובתוכו מדת ג'ג'א' שסודם א'ו'. והם סימני תקופת ניסן בד' זמנם ראש היום וראש הלילה חצי היום וחצי הלילה. והנה סופי הראשונים בסוד השמ"ש והשאר ידוע מזה וסימן א"ם הוא לארבעתם. והנה אחשורוש אחיו של ראש וסודו חו"ש ורא"ש ושם אסתר כשם כוכב כי הוא לשון יון ושניהם יחד א"ם סת"ר כתר"י ואני אסדר כתרים. והנה סתרי דרכי יהו"ה אד"ם והנה יהו"ה מסתיר דרכי אד והמקטרג אומר אני הוא מדת הזמן ואמנם זי"ן או ה"א מדת המן וזה מידיעת השם בלא ספק. ועל כן עשר ספירות מחוברות הם הכ"ל ותעשר מהם העשירית היא א' וישאר נ"ד גם העשירית י' הרי אדנ"י וסודם ראש וסוף כלומר ראש וזנב שהם מ"ח גי"ד. רק השם הראשון לבדו כב"ד והנה גי"ד באלי"ה וזנב והראשון הוא הראש ו"ך והשלישי שוכן בדם ובלב גם הוא כולל לב ומח ועל כן הוא המדבר בחלו"ם למ"ח בו כמו שנאמר "בחלום אדבר בו" (במדבר יב' ו'). כי לא אמר אדבר לו אלא בו מכלל שהדבור האלוהי לאדם הוא כח בו להתגלות לאיש אשר החכמה בו והבינה בו:
והנה הדבור באדם הוא ד"ם בכ"ח ונמצא כח האדם בו כאשר דמו כח בו גם דמו בכחו כאשר כחו בדמו. והנה 'אלהי"ם' כאשר 'הוא עד', כן 'הוא דיין' והוא 'י"ה מלא'. כמו שתאמר 'מלא הוד' וזהו 'סו"ד גבו"ה' גם 'למוד"ו' קשה מאד כי הנהו 'נבד"ל' 'בלי ד"ם' 'מבדיל' 'הכונה' 'מגו הל"ב' אשר 'ב"ו מגל"ה' 'גלם בהו' 'המוגבל' 'ובמגלה' תמצא 'יסודו'. 'והעד' "רוח יי דבר בי ומלתו על לשוני" (שמואל ב' כב' ב') "ותבא בי רוח" (יחזקאל ב' ב') "ורוח נכון חדש בקרבי" (תהלים נא' יב'). "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר" (הושע יא' ט') "ושכנתי בתוכם וידעו כי אני יי" וכן רבים אין חקר להם. ועל עשר ספירות אמר המחבר הבן בחכמה וחכם בבינה בחון בהם וחקור מהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו. והנה הודיענו בדבריו מה שכבר זכרנו על היות החכם באמת המשיג ההשגה הזאת על ידי הספירות מבין בהכרח, ועל היות המבין בהם חכם בהכרח. ואל זה רמזו באמרם ואם הוא חכם ומבין מדעתו מוסרין לו ראשי הפרקים. והמוסרים ההם פעמים הם אנשים חכמים וידועים ופעמים הם מלאכים. והורנו זה החכם שסבת העמדת כל דבר על בוריו היא ההבנה בחכמת הספירות [והחכמה עומדת] בהבנתם ובהם בחינה כלומר אותות ומופתים מושכלים ומהם בעצמם החקירה ועם קיום מופתי המושכלות שזאת היא קימות דבר על בוריו בלי ספק. הנה תגיע ההשגה השלמה לשלם הבוחן והחוקר הזה אשר השיב יוצר על מכונו כלומר שהכיר מעלת קונו על כל ברואיו. והוסיף עוד דברים אחרים בהודעת ענין הספירות מפני שעינינם עמוק עמוק ומי ימצאנו. ואמר עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להם סוף ודברו זה נכבד מאד כי הוא רצה להודיענו שאין הספירות גויות שכל גויה יש לה סוף והספירות אין להם סוף. ואם הם עשר הנה נראה שגם הם עשר עשרות, והנה אלף שגם הם עשר מאות, והנה רבבה שגם הם עשרת אלפים וככה עד אין סוף. ועל זה רמזם על דרך האמת ואמר מדתן עשר שאין להם סוף. ולא אמר עשר לבד בלתי הזכרת שם מדה ואעפ"י שלא אמר מדותיהן אבל מדה אחת לכולם:
ועוד זכר העמקות באמרו עמק ראשית ועמק אחרית עמק טוב ועמק רע ולא אמר ראשית ואחרית וטוב ורע לבד כי אז נראה שהגבילם. ואמנם זכר עמקיהם אשר אין ספק שאין להם סוף, וראשית יורה על סוד מעשה בראשית, ואחרית יורה על סוד ויכולו השמים והארץ. והוא סוד האדם שהוא האחרון לכל הבריות והוא השומר השבת מחללו. החלול הידוע שעליו נאמר שאפילו עובד ע"ז כאנוש מחול לו ואם היה כ... היה שקר גמור. ואפילו עם התשובה ההמונית שהיה אפשר שעם הע"ז יהיה נמחל ענין עובדיה בעבור שמירת שבת. שהנה נאמר בדבריהם כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה וכל הכופר בע"ז מודה בכל התורה כולה ודי בזה למשכילים. ואמנם שמירת השבת וזכירתה ידועות מהשמטות והיובל הנודעים עם הספירות. ואמרו טוב ורע רמז על סוד עץ הדעת טוב ורע ועל עמקי עניניו ועמקי השש קצוות גם כן כשזכר הם מורים על כל חכמת התכונה ועל מציאות הזמנים והתנועות בם לפי מקומם המשוער אל מושבות הארץ, שאם תסיר הארץ במחשבתך לא תמצא אחד מהם. והנה רמזנום בשם עין בראשי תיבות:
והשלים מאמרו הנכבד באמרו אחרי זה, ואדון יחיד שסודו ויחודו אדנ"י אל מלך נאמן שהוא אמן לכל אמן מושל בכולם במדת שלום ממעון קדשו ועד עדי עד, ר"ל לעולם ולעולמי עולמים ולנצח נצחים. ובאות מ' של מלת ממעון קדשו מורה על היות ההתחלת הכל מאתו ועוד אמר ועד שתורה בו על ממשלה נצחית אבל מתגלגלת לקצים לפי הנמצאים שבם סדרי הממשלות ומערכיהם משתנים בזמנים:
עשר ספירות בלימה צפיתן כמראה הבזק ותכליתן אין להם סוף. בזה הודיענו אמתת הנבואה ומהותה באמרו צפיתן, וכך חכמים אומרים תמיד כל המשתכל בצפית המרכבה, וצפית המרכבה אצלם ז"ל שהם מקובלים מן הנביאים ע"ה ענינה הרכבת אות באות ותיבה בתיבה ושם בשם. כי הנה אמ"ש מורכב ומורכב עם אש"ם שסודם בפרי זכר ונקבה מעשה מרכבה שהם מורכבים שם בשם. וכן הרכבת מקרא עם מקרא והשרש שלהם הרכבת הכל מעשר ספירות. שהנה ב' הוא מורכב מן א'א' וג' מן א'א'א' ומן א'ב' או מן ב'א' וד' מן א'א'א'א' ומן ב'ב' ומן ג'א' ומן א'ג' ומן א'ב'א' ומן א'א'ב' ומן ב'א'א' וה' מורכב מן א'א'א'א'א' ומן א'ד' ומן ד'א' ומן ב'ג' ומן ג'ב' ומן ב'ב'א' ומן ב'א'ב' ומן א'ב'ב' ומן א'ג'א' ומן ג'א'א', וכן כולם וההתחלה מן א' אחד. ודע זה כי זה כל האדם וזה מפני שכל המרכבות הורכבו בכח השמות והספירות והאותיות והנה הם אתנו ומלמדים אותנו איך הורכבו כל ההרכבות שבעולם. כי מפני שנחתמו בה נמסר מפתח ידיעתם ביד צופיהם ורואיהם ומכירם. וכשיצפה אדם בהם כראוי יראה בם כל המציאות כמו שיראה פניו בתוך המראה של זכוכית ופני כל העוברים והשבים.

ואמנם כשיתחיל כח השפע להתראות ולהתגלות למשתכל במראה האותיות והספירות יתראה בתחילתו כמראה הבזק בדמות ענין החיות שנאמר בהם "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק". והנה גלה זה לפנים באמרו ואם רץ לבך שוב למקום שלכך נאמר [והחיות] רצוא ושוב ועל דבר זה נכרת ברית. ומראה 'הבזק' סודו מראה 'העגול' והוא סוד הבזק ובין שניהם ר"ז שהוא או"ר ומתחלפין באלפא ביתא דא'ד' ב'ג' ה'ת' ו'ש' ז'ר'. וסודו 'כמזרה האבק' כן 'ברק החכמה' 'כזהר מהאבק' כלומר כזהר מהאבנים המאירים. והנה אבנים כלומר אותיות וכן אב"ק מזו"ן והן אותיות שמאירים מזיום.

כן הש"י מאיר לב חכם בפיהו שהוא כבוד פנימ"י נעל"ם. וכבר נאמר מבואר בכל הנביאים כולם השתכלו באספקלריאה שאינה מאירה ומשה רבינו השתכל באספקלריאה המאירה. ומאמרם השתכלות לו ולהם תבין שכולם לא נתנבאו כי אם עם ההשתכלות והצפיה והעיון בעצמם:
וכן אומר על השם לפנים צופה וממיר ועושה את כל היצור ואת כל הדבור שם אחד. ואמר בסוף הספר וכוון שצפה אברהם אבינו, כי ראשית העיון בדרך זה נקרא צפיה והמשתכל בה נקרא צופה מפני שאותיות צ"פ מתחלפות בא"ת ב"ש והם ה"ו. ואם כן אין הפרש בין צפי"ה ובין הוי"ה. והנה סוד שם מצפ"צ לעד שהוא משלש על דרך ק'ק'ק' וזה סודו מ"צ פ"צ הוא יהו"ה. הפכהו על דרך יהיה והוה והיה, ויהיה מצמ"צ פצפ"צ פצמ"צ ויתעלה הכל ש"ם ח"ם הפרד מהם חצי"ם וישארו ר"ם כפלם ויהיו פ"ת והנה שלשתם דבר אחד בעדות השמות ולהם ו' אותיות הרי א"ו והם ג' שמות הרי אג"ו ביום הכפורים שהוא י' של פת. מיכן ראיה על צפית המרכבה ועוד יושלם ענין זה במקומו. והנביא נקרא צופה שנאמר "בן אדם צפה נתתיך" (יחזקאל ג' יז') וכך אמר צפה ברוח הקדש. וכשתחבר המצוי מן השם אם המצוי של השם היוצא ממנו תמצא שהשם מצוה וצופה ומצפצף ומצמצם לשכינתו ומשרה זיוה על ישראל עמו כשהם צדיקים. ומפני זה אל התכלית כי אין להם סוף. ואין זה כדמות הבזק שמאיר ועוד מתגבר ומגיע אל תכלית כי זה למשל ולחידה נאמר לבד בעבור קרבתו אל הענין. ואל כן אמר כמראה הבזק ולא אמר כברק או כבזק שהוא דבר מבהיק ומבזיק ומבריק ולא כדמות אור השמש שמאיר בשחר והולך ואור עד נכון היום ומגיע אל התכלית. אבל הוא ענין שאין לו סוף, ואם כן אין שום חי שיגיע בו עד הסוף לפי מה שהוא אכן מגיע אל צרכו ואל מה שמספיק לו בו כדמות העשר, על דרך משל, ואמר ודברו בהם ברצוא ושוב כלומר דברו של הקב"ה כשמדבר בהם עם אדם מדבר בם ברצוא ושוב. כי כמו שהלב רץ ורואה ושמח ורוצה לקבל, עוד תפרד הנשמה ממנה וימות הרואה והצופה אם לא ילוה אליו עזר אלהי או ישתגע או יצא לתרבות רעה בצאתו. ואם ירצה לקבל סיעתא דשמיא כמו שנכנס בשלום יצא לשלום כר' עקיבא. אבל חבריו נכשלו ועל כן שם השם הזה הכח על דרך שירוץ וישוב מעט מעט עד שלא ילאה. כי חמר כל אדם חלוש על זה, כל שכן החלוש בטבע:
והנה נקרא צפון בסוד מלשון צפיה, כי הוא ראש הצפיות והוא הראשון שפוגע באדם בעיינו בצפיה ההיא. מפני שממנו התחיבה מציאות הקרובה לאדם והוא באמת חוש המשוש, שהוא מביא הפועל לידי תאוה ולידי הרהור ועדון ושמחה וששון ומשוש וגילה, אלא שכולם גופנים ועדונים מאוסים כלים לשעתם והשם צפן צפון בשני בתי"ם וקרא שמם צפו"ן צפו"ן, והוא רמז למאמר אנשי המבול בדור הפלגה שאמרו ונעשה לנו שם פן נפו"ץ. והענין 'ונעשה לנו שם' 'מלשון שעונה' ועל כן 'נענשו משלוה' לשם זה אשר ממנו מדת השלו"ם באה, ונפל ביניהם בלבול ונפוצו והבלבול היה 'בלב' שהוא 'בבל' והוא שנער וסוד שניהם לב בן רשע. כלומר בן יצר רע "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" מנעריו כתיב חסר כי הוא רע מכל שמשיו ועליו נאמר בהיותו רשע "מושל מקשי"ב על דבר שקר כל משרתיו רשעים" (משלי כט' יב'). כי לא יתחייב פועל רע אלא מלב רע וממחשבה רעה שהוא משכנה וכשהוא משכנה וכשהוא מקשי"ב בלי הקשה יקשה הלב. והנה הוא מצויר באד מקשה ועל כן משקה באד כמו שנאמר "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" (בראשית ב'), אל תקרי והשקה אלא והקשה כשהוא רע, וכשהוא טוב אמור והשקה, והוא הרהור משקה הגוף או מקשה אותו. וזה מעשה המנורה שהיא מקשה. או משקה הגוף מהנהר היוצא מעדן שהוא מהמזרח כאמרו מקדם. ואד זה שנאמר עליו יעלה והשקה הגיד בו על היקש הויה בראשו ובסופו שנחתם בו שם השם שבעדו ימצאו הקהל ישועה:
והנה עוד היו"ם מה שאמר ואד יעלה מן הארץ לב רע תוכו, אבל היום ראשו ואמנם הפס"ד סופו. ולטוב רם עד יוסף להבה וענין הקצות יבואר לפנים. רק הביאני לדבר בצפון שהוא הגנב הנגב הנקרא דרום ושניהם צד. ואמנם צד צפון פתוח והבא ליטמא פתחין ליה. והבא ליטהר מסייעין אותו כמו שנאמר "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" (יואל ב' כ') כלומר הבא (ליטהר), שמשכנו כמשכנו עד היום. ועל כן נשבינו ועדיין לא נפדינו עד שנסגור שעריו כמו שנצטוינו וננצל מידיו ומיד כל חבריו אשר כולם שובינו, השם יצילנו מידם. ואמר ולמאמרו כסופה ירדופו ולפני כסאו הם משתחוים מפני שהרודפים אחריו הם שני מינים רמזם במלת כסופה ועשאה מורכבת להעלים הסוד והוא ולמאמרו שסודו ולרופ"א כס ופה ירדופו ופירושם כתוספת ו' של ולמאמרו יורה על השמות הקרובים לו ויהיה על זה ענינו ככה למאמרו שהוא לרפ"ז שהוא סימן חלקי כל מולד לאחור שהוא או"ר הליל"ה שהוא האור הסובב סבוב הדבור כ"ו ס"ה פ"ו. שנאמר "וכסופה מרכבותיו" (ישעיה סו' טו') והוא סימן שלשת שמותיו. והנה בם מולד גם פ"ה מיל"ה וסוד כסאו לבנ"ה. וכך אמרו חכמים צורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד וחקוקה בלבנה, ונאמר "השמים כסאי [והארץ הדום רגלי]" (ישעיה סו' א') אצלנו הוא גלגל הלבנה. והנה פעם נראית מלאה ופעם חסרה ומהלכה כסדר לעולם כי עלייתה מן המזרח תמיד וירידתה במערב תמיד ונטיתה לדרום ולצפון תמיד בחזרת חלילה. והנה דרום דרום שנאמר ואמור צפו"ן צפו"ן הוא שנו"י הטב"ע הנמצא בכשפי"ם ואם כן זה בכשפים ועליהם כשפני"ם שהם דרו"ם דרו"ם בכשפנים. והנה כח ארבעתם ש"ר שנו"י הטב"ע בנפש ואחר כן במה שהוא חוץ (.) עד זו המעלה:
עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחלתן כשלהבת קשורה בגחלת זה משל לספירות. אמר שאין להם סוף [אך יש להם] תחלה ואיך שב לומר (..) יש להם (.) אמנם (..) שזהו מה שרמזתי לך כי תחלתם וסופם (..) אדון וסוד י' יחיד וזהו שאמר שאדון יחיד ואין לו שני ולפני אחד מה אתה סופר. והנה מא' עד עשרה כל מספר מיוחד לבדו אבל מורכב מאחד או מחובר מספירות או מחלק (.) המורכבים שהרכבתם אינה אחדות שלימה (..) הרכבתם כלל משום צד ואם כן ראוי (..) הקרובים אל היחוד על המיוחד יותר ממה שיורו עליו המורכבים מהמורכבים (.) ואם כן היה מן הדין שהיה א' לבד מורה (..) ונמצא זה בשם אהי"ה ובשם אדנ"י ובשם אלהי"ם מתחילים בא' וסופם הי"ם והוא סוד י'(..), אלא שמצאנו השם המיוחד לו והוא שם [יהו"ה] שנאמר במקומו שמתחיל בי' והוא לענין ספירות שהתחלת חלוקם השוה היא הו"ה כלומר (...) במה ידמו אל הספירות (...) מקום פירוש בלא ספק מפני (..) והנה אמר פה נעוץ סופן בתחלתן כשלהבת קשורה בגחלת וסוד גחל"ת אמ"ת וסוד קש"ר שק"ר וכענין מציאותינו כלומר כי השקר בו אמת גם (...) קשר אמיץ וסודו הקשר הנפש (..) בגוף שהוא גולם או חמר לה והוא לה (..) בו סוף מצדו שאינו סובלה באמת שלולי שהוא אינו סובלה לא היתה לעולם ממנו כמו שאין צורת חמר הגלגל נפרדת בהיותו ספר א' אח"ד ושמו אל"ף וכן סוד (.) והוא א' שמורה על נשימה ועוד א"ד ל"ח שהוא (...) א"ף הוא כלי לנשימה ואומ' (.) אף (.) לאחד וכן לאף השני הימני כי (...) והנה מפני היות מציאותו הראשונה (..) כשלומו תחלה אחר התפלה באמרו שלום לשם (.) שבו (.) שם מלא ושמו תה"ו שממלא (.) מאי"ן ובעד יום הכפורים חודש ואח"כ (.) לימיני הנה סודם שלום לשם (..) כי שמאלי סוד (.) גם (..) בשמאלי סובב האשה אבל ימיני (...) שהוא שם למלאך שהוא (..) אדם כלומר הוא בדם באש (..) אשר סוד נלמד מן ה' (....) ספירות כפולם ויצאו מן ה' (..) ש"ר שיצאו ב' (..) הנה השם שלם והתחיבו (...) נכללו בם מד' שמות (...) א"ד חמישי מעוקב (..) זה כולו א' וסודו י"ה והנו השמש שממנו אור היום ועלה הסוד יה"י או"ר ונגלה בכסלו בחבור השמש עם השמש ויתקיים בו "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". וסודם "ויקרא אלהים לאור יו"ם" שסודו יה"י ויה"י יהי"ה והי"ה והרמז עליו "ביום ההוא יהיה יהוה אחד ושמו אחד" (זכריה יד' ט'). ועל כן נאמר ולפני אחד מה אתה סופר ואם לא נספור במחשבתנו לא נכיר קוננו:
עשר ספירות בלימה בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר זה פלא גדול שאנו אומרים שזה הענין חובה עלינו למעלה מכל החיוב להוציא השכל שאתנו בכח אל הפעל. וזה אי אפשר לנו אלא באמצעות הדבור. ואיך אומר לנו עתה בלום פיך מלדבר, ומורה ג"כ שמלת בלימה מענין בלימת הפה, והורה שההרהור בלב. ואמנם בטוב אמר באמת, וזה כי הספירות מציאותם לפי סימני האותיות בג' מקומות ידועים לכל בקלות והיא בספרים ובפיות ובלבבות. ואשר בספרים היא המונית ומינית ואשר בפיות אינה גופנית כי אם בכח ואשר בלבבות קראוה רוחנית מכל צד. וזה לא זכר ההמונית אבל הזהירנו על הקרובה לרוחנית ועל הרוחנית בעצמה וציונו על מה שהיה ראוי לצותינו בלא ספק. וזה מפני פחד הזכרת השמות במקרה שהיה ראוי להזכירם בלב אבל לא בפה עד שיוודע ענינם כראוי, ולא יסופק זה למי שיודע כח פעולת הספירות בפה ובלב. וזה שבשעה שהאדם מדבר בם ומתחיל להניעם בחזקה יכריכוהו להוליד מתוכם דברים מחייבים כפירות באמונות האמיתיות ויותרו כל קשרי העידות והעריות שנאסרו בלשונות ויחייבו דמיונות שאינם אמיתיות מפני הרגל הדבור החיצוני הקשור במבטא בפה בחמשה מקומותיו ואם ימשיכם כך יטעה ולא יתגלה לו מהם לבד לפי הראוי ועל כן אמר בלום פיך מלדבר:
אבל העיון בהם בחכמה ובבינה ובחינה וחקירה כדי להעמיד כל דבר על בוריו ולהשיב יוצר על מכונו זהו מה שציונו הוא בראשית דבריו והדין אתו. ואומרו ולבך מלהרהר ר"ל בלום ג"כ לבך שלא ימשך בם אחר דרכי ההרהור כפי התאוה שאם לאו ההרהור יביאהו למהירות שאינה ראויה בדרך הספירות שהן צריכות ישוב דעת ועיון מופלג כדי להנצל מים הסכלות החונק השטים בו. ועל כן אמר ואם רץ לבך שוב למקום. וידוע שהוא השיג שטבע הלב גוזר שיהרהר ושירוץ בם. ועל כן הוצרך להודיענו מה שיקרה לו לאדם בם ובסיבת הדבור בם וההרהור והמרוצה. ואמרו שוב למקום ר"ל שוב לשם שנקרא מקומו של עולם. ואפשר שנקרא כך מפני היות מספר מקום כמספר השם המיוחד בחשבון המרובע והוא קו"ף. וסוד קו"ף הוא כסוד יו"ד והוא עצמ"ו, והלא דב"ר (קו"ף יו"ד) הוא. ועל זה רמז באמרו שלכך נאמר רצוא ושוב ועל דבר זה נכרת ברית. והנה קו"ף פוע"ל והוא ע"ל הכס"א, כלומר ממונה ע"ל הטב"ע. ופעולותיו דמיוניות כפעולות הקוף שדמיונו קרוב לדמיון האדם וכל הנמשך אחר פעולותיו הוא דומה לו ושמו קוף כמוהו והוא חיה בצורת אדם וחייו חיי הקוף שהם חיים מדומים. ובהיותו יו"ד והוא ראש לשם השם יורה עליו שם מספרו שהוא עשרה וסודו יצ"ר הר"ע אלא שהוא שומר השע"ר שלא יבואו בגן עדן חיות רעות וקופים כאנשי דור הפלגה ודור המבול שהוא גבו"ל מפל"ה גם קצ"ו ידוע לעב"ד עולמי"ם והוא יו"ם מימי"ם. וכריתת הברית הנה ענינה ענין הטבע כלומר שטבע השגת האדם את קונו לא יתכן היותו אלא לפי מה שכבר נגזר להיות בתחלת היצירה על הטבעים עם היות טבע האדם מתעלה ומשתנה ומתקן איברי שכלו לקבל כחו עם הזכרת השמות כראוי ועם השגת הספירות כראוי לפי האיש ולפי חוזק פעלו בם מעט מעט כמו שנרמז על יצר הרע בתורה על גירושיו באמרו "מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפדה ונחלת את הארץ" (שמות כג' ל'). "מעט מעט לא תוכל כלתם פן תרבה עליך חית השדה" (דברים ו' כב'). עד כאן דברי ספר יצירה בענינים כוללים עשר ספירות ובדרכים שמתחייבין מצפיתן ומעמקם:
ועתה החל בם בדרך מספרם, והודיענו מהותם ואמר עשר ספירות בלימה אחת רוח אלהים חיים ברוך ומבורך שמו של חי העולמים קול ורוח ודבור וזו היא רוח הקדש. הנה הודיענו מהו הענין הנקרא אצלנו רוח הקדש, וקראו תחלה רוח אלהים חיים. ואמר על הדבר ההוא שהוא ספירה אחת והיא אספ"ת היר"ח שנ"ה אח"ת ואותה השנ"ה קד"ש שהנה קדש"ה השכ"ל. ובחשבך השם ספירה אחת תמצאהו עולה שנת השמטה כי התחלתה מן ט"ה ובה ד"י כמו שתראה בסוד העבור במהלך חלקי המולדות של השנים שבם הכל תלוי. והנה רוח אח"ת היא רוח הקד"ש בחזרתו זו בחרתי. והסוד או"ת ברו"ח, רו"ח באו"ת היא רוח הקד"ש וזה יגלה לפנים בענין המלכיות של השלש אותיות. ובאמרו רו"ח אלהי"ם חיי"ם גלה לנו סוד מהות רו"ח חיי"ם ושהוא י"ה מלא. והירח מלא מכח המאו"ר הגדול והנה כחו המחזר"ו במחזו"ר הלב הוא רו"ח אלהי"ם חיי"ם כלומר חכם אשר ממנו רוח יי מלא חכמה ועל פיו היה יהושוע מלא רו"ח חכמ"ה בסוד חבור מש"ה יה"ו ש"ע והנה שם יהו"ה של"ם עם שש"ה יה"ו שהם בעלי החותם וסודו אילן ה':
כבר יעדנוך לפנים במה שעבר שאנחנו נדבר בכ"ב אותיות בחלק השני של אוצר. ועל כן לא אדבר בסתריהם עד שאגיע למקומם. רק אומר פה כוונת המחבר הספירות במספרם מה היתה בהזכירו אותן בלשון נקיבות. ולמה לא אמר עשרה ספרים או עשרה מספרים כמו שאמר (שלמה) [שלשה] ספרים ספר וספר וספור. גם לא מנה אותן על דרך צורת מנין שבעת ימי בראשית. והנה נאמר כי ספר זה כולו מעשה בראשית וכל מה שיזכיר דבר ממה שיורה על הבריות יורהו בלשון נקבה כגון רוח הקדש או השכינה עם היות זה בסודו אי"ש ואש"ה וזה בסודו זכ"ר ונקב"ה להורות על חולשת הנברא ועל גבורת הבורא, לא שיש שם זכרות או נקבות ומפני שהספירות בריות ואין הבורא ספירה ואפילו לדעת מאמיני המדות השלמים בחכמה ובקבלה, זכרם בשם נקבות. ועוד לא מנה אותם כי אם על דרך היותם אצילות נאצלות מהשם וכל אחת עומדת לעצמה אצולה מהשם לבד עם היותן כולן ממין אחת על דרך משל, ואין הפרש בין זו לזו כי אם במעלה לא במציאות, ועל כן אמר בהם אחת שתים שלש ארבע חמש שש שבע שמונה תשע עשר. והנה להם עשר שינים (עשר פע' שין). וצריך לחלקם עוד כך, אחת שלש חמש שבע תשע כי אלה הם א'ג'ה'ז'ט'. שתים ארבע שש שמונה עשר ואלו הן ב'ד'ו'ח'י'. ודע כי מספר אותיותיהן של הנפרדים האלה הן י"ה ומספר הזוגות הן בי"ה וכולן ל"ב רמז לנתיבות:
וצריך שתבין כי ה' של שמנה נוסף, ולפי סדר הספירות [רומז] לסוד גדול. והוא שלא נשתנה בין זכר לנקבה כי אם בנקוד שזה נה וזה נה. ואמנם סגול מורה על ג' פעמים גל וענין מספר נקודותיו לע"ד בסוד הסגול שהוא לע"ד עם היותו פתח קטן כלומר פתח קטון לבא בו אל בית המלך.

אבל הקמץ נקרא קמץ גדול והוא מלשון קומץ וכל הקומץ מקבץ תוך ידו דבר שמקיף בו כי כן סודו מקי"ף גם כדו"ר שמקבץ בתוכו כל העולם. והנה כדור צריך להחליף כ"ף בג' ויהיה מלשון גדר שמקיף מה שבתוכו. או להחליף כף בקו"ף שהן אותיות גיכ"ק ויהיה בשני ענינים מובן אם מלשון קדרה מפני שמקפת כל מה שבתוכה והיא קרובה לצורת כדור או מלשון ערבי אל קדרה שהוא מלשון יכלת שמקיף כל מה שתחתיו.

ואל יקשה זה הפירוש בעיניך שכבר אמרו קצת מפרשים כי כ"ף של כדור נוספת ונשאר דור והוא מלשון דור או מלשון דירה בלשוננו שכל אלה מקיפין מה שבתוכם. או מלשון ערבי שקורין הכדור מדור כלומר מוקף או מסובב. ואמנם קדרה בעברי יש אומרים ששמה כך מפני שחמריתה מן שמש וירח קדרו, ואינו רחוק: