כותרות TheMarker >
    ';
    0

    אל תחפש בגוגל את מה שלא תרצה לדעת, או על חבר ללימודים שמעולם לא הכרתי

    4 תגובות   יום ראשון, 27/11/16, 22:23

    כבר עברו מעל 30 שנה מהסיפור הזה.

    פעם לא היה אינטרנט ולא היה גוגל.

    היו ספרים ואינציקלופדיות.

    כיום מוצאים הכל בגוגל, את האינציקלופדיה המפוארת, שניהל של אבי ראש הממשלה הנוכחי

    כבר לא קוראים (למרות שלדעתי הינה מסמך בעל ערך מדהים).

    לפני כשבוע ניסיתי לבדוק האם אני מוצא את המחנכת שלי ביסודי, כבר מעל 40 שנה.

    מה שמצאתי הפתיע אותי. מעולם לא קישרתי את היותה הולנדית לסיפור מחבוא בתקופת

    השואה באמסטרדם וסביבתה אצל 17 משפחות. נשארתי ללא מילים, אפילו דומע לראות

    את התיעוד והתמונות.

     

    כנראה עם ההתבגרות נעשים יותר סקרנים לדברים שקרו לנו מזמן. אבל האם ה"היסטוריה"

    הקרובה רחוקה מתועדת? ביחוד אם מדובר באנשים שהם כיום אולי פנסיונרים?

    אבל סיקרן אותי אותו סיפור מלפני 34 שנה.

    הייתי עתודאי, סטודנט בטכניון. חבר ללימודים הגה את הרעיון שנלמד לתואר שני לפני הצבא,

    גם הטכניון היה מעוניין, כי הצבא לחץ לקבל עתודאים חדשים ולא היו מספיק מתרגלים.

    כך התארגנו ארבעה עתודאים והלכנו לעשות בקשה לדחיית שרות נוספת.

    מפקד העתודה אז, אותו מעולם לא פגשתי הגיב בסרוב מוחלט ומיידי. מעבר לכך,

    הוא ברר ומצא שבטכניון עתודאי מחשבים לומדים במסלול 4 שנתי ומיד הודיע שהוא

    מקצר את המסלול לתלת שנתי (שבו מקבלים תואר נחות יותר). הוא אמר שהצבא

    צריך שריונרים, לא מהנדסי תוכנה, ושהוא מקווה שכולנו נשתלב בשריון.

     

    הייתי המום. מנקודת מבטי, העולם נפל עלי. הלכתי לעתודה כדי לשרת כאיש מחשבים,

    לא אמיץ במיוחד, לא ספורטאי גדול, אפילו אחד שפוחד ממלחמות, נחבא אל הכלים,

    ילד שלא חיפש "ללכת מכות" בחצר בית הספר, כפי שהיה די מקובל בהפסקות.

    באותו קיץ שלחו אותנו, העתודאים, ללבנון. עברנו טירונות וקורס מ"כים שנתיים קודם,

    כך שיכולנו לעמוד במשימה הזאת, אבל היינו חסרי כל נסיון. ידענו להפעיל מחשב ועט

    ולא השתתפנו בלוחמה עצמה בלבנון כשפרצה המלחמה.

    הוטל עלינו להחזיק קו בצור, בניין הממשל, זה שכמה חודשים אחר כך יקרוס ממטען

    במכונית ורבים נקברו תחתיו, אחר כך החליטו בצבא להשאיר אותנו שבוע נוסף כאנשי

    אבטחה.

     

    כשחזרתי הודיעו לי שמפקד העתודה, שראיין אותי, דחה את בקשתי לתואר שני. הייתי

    שוב המום: מעולם לא פגשתי אותו ובוודאי שלא ראיין אותי. לא הבנתי דבר וחצי דבר

    על הצבא, אבל ביקשתי ראיון עם "הממונים". יום אחד, כשנסעתי במכונית עם הורי שמעתי

    על האב השכול הזה, מורה לתנ"ך במקור, שהיה גם אחראי על הגדנ"ע, והפך להיות 

    מפקד העתודה. שנה קודם בנו, שהיה טנקיסט, נהרג באחד הקרבות בלבנון. טנקיסט

    מצטיין שלבסוף נהרג מאש של טנק אחר מכין שצה"ל הורה בטעות לשני כוחות לכבוש

    את אותו הכפר. צה"ל ניסה לטייח את המקרה, אבל האמת יצאה בסוף לאור.

    אותו אב שכול לא ידע את נפשו מצער והלך מספר פעמים בעיקבות בנו

    לתוך לבנון כדי להבין מה קרה. הוא כתב גם ספר שירים לזכרו.

     

    הראיון שלי בשלישות היה עם סגנית ראש מנהל הסגל. היא דיברה איתי בנימוס ואני

    הסברתי שיש בתיק שלי סיכום ראיון שכלל לא התקיים: בימים שהראיון היה אמור

    להתקיים הייתי בכלל בלבנון, "את יכולה לבדוק" סיכמתי. אמרתי גם שבשם עשרות

    העתודאים שלומדים מדעי המחשב בטכניון במסלול הארבע שנתי, זה מאד יצער אותם

    אם יקצרו להם את המסלול לשלש שנים ויקבלו תואר BA במקום BSc, וכן שאנשי

    מחשבים אמורים להיות מיועדים לעסוק בתוכנה ולא בשריון. הגברת היתה מאד ידידותית

    ואמרה שתבדוק.

     

    תוצאות הבדיקה היתה שגזרת קיצור הלימודים בוטלה, מפקד העתודה הודיע שאני

    יכול מצידו ללמוד מה שאני רוצה, גם לתואר שני, ובתנאי שלא יראה אותי וישמע ממני.

    אחרי כמה חודשים בוטל התפקיד הזה של מפקד עתודה והסגן אלוף שראיינה אותי

    נהייתה אחראית גם על העתודה.

     

    כאמור, רציתי לראות מה קרה עם אותו איש עצוב שדרכנו הצטלבו. הבנתי את הצער

    שלו, וקישרתי את הגזרה שגזר עלי ועל עשרות אחרים. התכנית ששמעתי ברדיו אמרה

    שבנו מאד אהב מחשבים, ורצה ללמוד, כשישתחרר מדעי המחשב, בטכניון. בהחלט

    דיבר אל ליבי. אב שכול, שבור, רואה את עצמו בשליחות הקשורה לקרבן הבלתי נתפס

    שנתן. למרות החד צדדיות של החלטתו, שהיתה פוגעת בעשרות אנשים, הבנתי את מניעיו.

    יכול להיות שהראיון שהיה לי עם סגנית מנהל הסגל סיים את הקריירה הצבאית שלו,

    איני יודע.

     

    לא מצאתי הרבה על אותו מפקד עתודה לשעבר. ראיתי שנפתר בשברון לב על מות בנו,

    ממנו לא התאושש לעולם. על הבן מצאתי יותר. ישראל מצויינת באתרי הנצחה.

    מצאתי שהיה בן גילי, צעיר במספר חודשים בלבד. אתר ההנצחה נותן מספרים אישיים,

    המספר האישי שלו שונה בשתי ספרות והחלפת סדר אחת בין ספרות משלי!

    מצאתי שבשלב מסויים עברה המשפחה לגור בערד, זמן החופף בחלקו לתקופה הקצרה בה

    גרתי גם אני בערד. מצאתי שמשני בתי הספר בערד, הוא למד בבית הספר שלי. מצאתי

    שכמוני אהב ללכת לספריה וכמוני הלך לשם כמעט כל יום.אינני זוכר אותו אישית. זמן החפיפה

    של שנינו בערד היה מספר חודשים, "שליש אחד", לפני כן גר במקום אחר, ואני עברתי

    במהלך השנה לקרית ביאליק. איני זוכר

    איש מלפני מעל 40 שנה, יתכן ולמד איתי בכיתה, אולי באחת משתי הכיתות המקבילות.

    אולי היינו חברים, ואולי עדרנו ערוגות יחד בשיעורי חקלאות. יהיה זכרו ברוך.

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/11/18 17:30:

      צטט: goodyear2016 2018-07-04 11:42:43

      מקסים כתבת . מרגשת המקריות בינך ובין בן מנהל העתודה בטכניון ז"ל . בלתי אפשרי להיות אב שכול . אך להיות אב שכול לילד שנהרג מאש ידידותית זה מתסכל וגומר את הבן אדם בנוק אאוט .

       

      תודה. רק לתקן: זה היה מפקד העתודה, ללא קשר עם הטכניון (הלשכה של העתודה בטכניון היתה כפופה לו).

        4/7/18 11:42:
      מקסים כתבת . מרגשת המקריות בינך ובין בן מנהל העתודה בטכניון ז"ל . בלתי אפשרי להיות אב שכול . אך להיות אב שכול לילד שנהרג מאש ידידותית זה מתסכל וגומר את הבן אדם בנוק אאוט .
        5/9/17 19:07:
      הגורל לפעמים מתעתע. סיפור לא קל.
        9/12/16 17:33:

      עת לסקרנות ועת לאיכפתיות

      ועת לשניהם גם יחד

      ארכיון

      פרופיל