כותרות TheMarker >
    ';

    יומני כרמל

    ילדה טובה כרמל.
    בעצם, כבר לא כל כך ילדה,
    ואם חושבים על זה ברצינות - גם לא כזאת טובה.

    0

    ההתחלה

    14 תגובות   יום שני, 30/4/07, 10:30

    כאבי הראש של רן התחילו שבוע אחרי שנכנסנו לדירה החדשה ששכרנו, לאחר שהבנו שעם כל האהבה שבעולם, דירת שני חדרים בגודל 40 מ"ר, חדשה ומתוקתקת ככל שתהיה, אינה מספיקה כדי להכיל את רן, אותי (ואת כל שגיונותי) וכלבה מעורבת-גזעית בגודל בינוני (לפי רן) או גדול (לפי שאר העולם).

     

     

    הצורך שלי בקצת מרחב אישי והעדר האפשרות לעמוד בו זמנית ב"מִט", כינוי החיבה שרן המציא למטבחון-הפצפון-הפתוח-לסלון-בדירתנו, הובילו אותנו לדירה ישנה ומקסימה באחד מהרחובות השקטים במרכז הכרמל שבחיפה. 

    רן ייחס את כאבי הראש למעבר הדירה.

    אני ללחצי העבודה שלו ולבוס הבלתי נסבל.

    ביני לביני, חשבתי שהכאבים הם פסיכוסומטיים ומטרתם לאפשר לרן להעדר מהעבודה בלי נקיפות מצפון.

    כפולניה ידועת מיגרנות, אפילו ירדתי עליו על סף הסבל הנמוך שלו – בהחלט לא אחת משעותיי היפות ביותר. נכון, בדיעבד מאוד קל לבקר וברור שבשלב הזה איש לא חשב על האופציה של גידול במוח, אבל זה לא משפר את ההרגשה. 

     

     

    אחרי כשבועיים של כאבי ראש בלתי נסבלים, ששום כדור לא יכל להם מצאנו את עצמנו בחדר המיון בבית חולים "כרמל". למי שלא מכיר את החוויה (ואין לראות באמירה זו כהמלצה) מדובר באחד המקומות שבהם הזמן, הלכה למעשה, עומד מלכת.

    אני לא חושבת שהבנתי במלואו את הביטוי הזה לפני כן.

    השימוש בו תמיד נשמע לי כל כך מצועצע ומליצי ולא קשור למציאות שלנו: "עיניה הירוקות פגשו את עיניו החומות והזמן כאילו עמד מלכת". אהה.

    אבל באותו ערב שבת באמת היה נראה שהזמן נעצר. המיון היה מפוצץ וחסר בכוח-אדם, רן ואני המתנו על אחד הספסלים לתורנו.

    בשלב הזה רן כבר הקיא פעמיים וצבע פניו הפך לירקרק-אפרפר. הוא היה מנומנם, כפי שהיה בשבועיים שקדמו לכך, ואני התחלתי לחשוב שאולי מדובר ביותר מדיכאון זמני ממקום העבודה. בסופו של דבר קיבלו את רן והריצו מספר בדיקות שגרתיות.

    אחר-כך חזרנו להמתין לנוירולוג שיגיע. הדקות המשיכו לזלוג באיטיות וכשהנוירולוג הגיע, בסופו של דבר, ראיתי את הדאגה שריחפה על פניו לאחר אחת מהבדיקות הגופניות.

    הרגל של רן הגיבה בשונה מהמצופה.

    זה בסדר, ניסיתי להרגיע את עצמי, רן אף פעם לא היה איש קונבנציונאלי. זה לא אומר דבר.

    אחרי שהחזירו את רן מבדיקת ה- CT קיבלתי שיחה מאבא שלי, שעובד בבית החולים, ואשר היה בקשר רציף עם רופאי המיון בניסיון לזרז מעט את התהליך עבודנו. 

    "טוב" אבא שלי תמיד התחיל בצורה פרקטית כשהוא לא ידע מה הדבר הנכון להגיד "אז התוצאה של ה- CT לא היתה טובה"

    "כן, היתה לי הרגשה כזאת" שמעתי קול אחר עונה בשמי "מה זה אומר?" שאלתי בלי שהייתי מסוגלת לשלוט ברעד שעיקם את סוף המילה

    "יש גידול, כנראה שזה סרטני. יורידו אתכם באמבולנס לרמב"ם כדי לערוך עוד בדיקות" אבא שלי ירק את המילים מהר "את רוצה שאני אבוא להיות איתך?"

    "לא, אין צורך" עניתי וסיימתי את השיחה מבטיחה שאני אתקשר ברגע שאדע משהו חדש. 

    האוויר הקריר הכה בפני כשהדלתות האוטומטיות נפתחו. זה היה שינוי מהריח המחניק ששרר במיון, שהיה תערובת של תרופות, קיא וחומרים מחטאים אבל אני לא בטוחה ששמתי לב לזה. אני חושבת שמילמלתי "זה לא יכול להיות, לא יכול להיות שזה קורה!" אבל אני לא בטוחה.

    אני יודעת שיצאה ממני יבבה איומה ושבכיתי עשר דקות תמימות בלי יכולת להירגע. אנשים שעברו בדרך לחדר המיון או ממנו בטח הסתכלו עלי המומים אבל אני לא ראיתי כלום.

    רק את רן.

    ואותי.

    ואת החתונה שלנו, שהיתה אמורה להיערך 5 חודשים אחרי.

    ושוב את רן, שהחיים שלו היו מעברים מוזרים ודי חסרי מזל עד שניפגשנו, ואז היה נראה שהכל עולה על דרך המלך. ועל הדירה החדשה שלנו.

    ועל נורה, הכלבה המעורבת הכי יפה שפגשתי בחיים שלי. ועל כמה שהיא קשורה לרן. ואז התחלתי לבכות שוב. 

    משם הכל הלך הרבה יותר מהר.

    שטפתי את הפנים ונשארתי בחוץ עד שהרגשתי שהעיניים שלי כבר לא שורפות.

    בדקתי במראה הצדית של אחד מהאמבולנסים שעמדו בהיכון בחניית המיון וראיתי שאני נראית סביר, כמעט לא ניתן היה להבחין שבכיתי.

    בדיעבד התברר שלא הייתי צריכה להתאמץ להסתיר את הדמעות המרשיעות.

    רן היה מנומנם מאוד ואני פשוט עמדתי ליד מיטתו וליטפתי אותו.

    נהג האמבולנס היה חמוד ואדיב. הוא הנחה אותי לשבת במושב הקדמי ואחר כך ביקש ממני, כמו מילדה קטנה, לחגור את חגורת הבטיחות. הוא ראה שלא היה סיכוי שאני אחשוב על זה בעצמי.

    לפני שיצאנו לדרך הוא התנצל על זה שהוא מפעיל את הסירנה וביקש שלא אבהל.

    חייכתי אליו חיוך קלוש ויצאנו לדרך.

    לא הבנתי למה הוא נוהג כל כך לאט.

    רציתי להחליף אותו ולדהור במורד פרויד, לטוס את כביש החוף עד לבית החולים.

    היום זה נראה לי כמעט מצחיק.

    אם הייתי יודעת כמה ארוכה תהיה הדרך, אולי הייתי מבינה כבר אז שכדאי לי לנשום עמוקות ולהתכונן לנסיעה של חיי.

    ושוב, באנגלית זה נשמע יותר טוב.

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/3/09 22:24:

      בטח שזה בסדר, יוק.

      לא נראה לי שיש משהו אחר להגיד...

        9/3/09 21:31:

      ואוו מותק.

      (זה בסדר רק להגיד ואוו? הבנת נכון?)

        9/3/09 20:47:


      הוא לא.

      אבל זה בסדר, לא היתה לך דרך לדעת את זה.

        9/3/09 17:13:

      תודה על השיתוף.

      העיקר שרן יהי בריא.

        20/10/07 22:00:

      ליבי איתכם.

      מקווה שהכל יסתדר.

      שיהיה בריא - העיקר.

        11/8/07 19:00:

      מצמית. 

      רוצה לדעת מה שלומכם. אמשיך לעקוב.

        10/6/07 16:51:

      סליחה על ההתעסקות בעצמי...

       

      מה שלום רן ?

       

      יש איך לעזור?

        10/6/07 16:48:

      לא  עוברת  לי  הלחלוחית  מהעיניים ! !

       

        מצטער זה לא עובר...

        10/6/07 07:24:

      תודה נעם!

      החיבוק התקבל בשמחה.

        8/6/07 11:22:
      דמעה וחיבוק.
        9/5/07 15:23:
      *
        30/4/07 19:44:
      כתבת מהבטן , מבין השורות הרגשתי את הכאב חי ונושף מצוקה, זה העביר לי צמרמורות בגב , גרם לגודש בגרון. הסיפור שבר לי את הלב , הכתיבה מצויינת . תמשיכי לכתוב
        30/4/07 15:03:
      תודה, גם על המחמאה וגם על האמפתיה.
        30/4/07 11:48:
      כתבת מקסים, אני בוכה איתך.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      bronte
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין