כותרות TheMarker >
    ';

    תגובות (2)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      13/3/17 06:14:
    אוסיף גם כאן את הקישור לסרטון של ד"ר הלמר שמנתח את שפת הגוף בזירת האירוע. היות ונראה כי המחבל זז התגובה של אלאור היתה אך מתבקשת. הכל בתוך דקות ספורות מתחילת האירוע. איפה הצדק? בינתיים החייל הורשע ועכשיו שלב הערעור.... https://www.youtube.com/watch?v=jscmzY_BCdo&t=14s
      29/11/16 16:30:
    מסכימה לחלוטין עם כותב המאמר אהרון פאפו. החייל נענש מספיק ב שפט הראווה שעשו לו ולמשפחתו. ובכל מקרה אני בעד חיסול מחבלים גם שתי שניות אחרי.

    עו"ד אהרון פאפו על החייל אלאור אזריה – דרייפוס ישראלי

    2 תגובות   יום שלישי, 29/11/16, 12:23

    ''

     

    סרטון מאת ד"ר אמיר הלמר, המנתח את שפת הגוף בדקות האירוע בזירה של הסביבה המחבל והחייל היורה.


     

    בימים אלה הסתיים שלב הדיונים במשפטו של אלאור אזריה, והכרעת הדין תמסר בעוד כחודשיים.

    עו"ד פאפו אהרון, פובליציסט ואיש רדיו ידוע, אשר תמיד מצוי לנגד עיניו הרצון לאזן בין הדעות משמאל לאלה מימין. בין השמאל שלו קול חזק בתקשורת,לבין הקול מימין, שנשמע רפה מאד, אם לא לומר, מושתק לא פעם. גם שאנשי ימין יניחו את העובדות על השולחן לפני העורכים והמגישים של התכניות השונות, עדיין הטון של הקול משמאל יוגבר, ויועדף וישמע רם יותר על פני הקול, שמגיע מהצד הימני של המפה הפוליטית.

    עו"ד פאפו מעלה שאלות ענייניות במאמרו זה, לגבי ההאשמות שהוטחו כנגד החייל אזריה, ויוצא בביקורת נוקבת נגד מערכת המשפט, וסייעני השמאל והפלסטינים, כמו  אנשי ארגון "בצלם", בהסתמכו על המשפט הפלילי האזרחי או זה הצבאי, ואף בהקשר למשפט הבינלאומי.

    ************************* 

     

     

    ''

     

    אלאור אזריה - דרייפוס הישראלי

     

     

    אלאור אזריה – דרייפוס ישראלי

    -          א ה ר ן   פ א פ ו    -

     

    הגשת המשפט נגד אלאור אזריה וניהולו בחומרה שאין כדוגמתה מהווה שערורייה לאומית. הדבר נעשה מתוך גיוס של עורכי דין למילואים כדי שלא "לפספס" חלילה את ההרשעה, ותוך הגשת חוות דעת רפואיות כדי להוכיח שהמחבל הרצחני נהרג דווקא על ידי הכדורים של החייל הספציפי שהואשם – תוך גיוס מפקדיו לעדות מתוזמנת ואחידה. כל אלה הפכו את החייל לדרייפוס הישראלי. גישת הפרקליטות הצבאית מבחינה משפטית היתה אטומה, חסרת אינטליגנציה, פורמליסטית – ומתעלמת לחלוטין מאמות-המידה הצבאיות המחייבות אותה. לא הופעל שום שיקול-דעת צבאי ביחס לניהול משפט שכזה הפוגע קשות בהרתעת האויב; גורם לדמורליזציה ביחידות הקרביות (מפקד ביחידה העיד על אווירה של מרד בפלוגה לאחר מעצרו של החייל) – ומטפל בחייל כבטרוריסט – ואילו בטרוריסט עצמו שבא לרצוח – כקרבנו של החייל. אבסורד כזה יכול לקרות רק בפרקליטות צבאית שעברה שטיפת-מוח שמאלנית ואיבדה את המצפון הצבאי הקובע שזאת פרקליטות של הצבא – ולא פרקליטות אזרחית ששיקוליה אמורים להיות שונים לחלוטין.

     

    ומה כן היה ניתן לעשות ? – אם אכן היתה פקודה (של מי? של איזה דרג?) שיש לחוס על חיי מחבלים – כאילו מדובר במלחמת אבירים דון-קישוטית בתקופת ימי-הביניים, תוך גילוי אצילות והומניות – אזי צריך היה לשפוט את אלאור אזריה על הפרת פקודה בלבד – בפני קצין-שיפוט יחידתי. זה הכל ! – מה שמדאיג במיוחד – זאת העובדה כי שר-הביטחון הקודם לא הפעיל שיקול דעת – אלא סמך אוטומטית על הפצ"ר – וזה סמך על המשפטן שגייס למילואים – וכך האינטרס האישי האזרחי החליף את שיקול-הדעת הצבאי בכל מה שנוגע להחלטה להגיש משפט סנסאציוני – וכיצד לנהל אותו בשיא-החומרה להשגת הרשעה בכל מחיר. ועל חשבון מי? – על וחשבון הצבא היחיד של העם היהודי. ואולי זה "שיקול-הדעת" של השמאל המשפיע מזה שנים רבות על כל המערכות "הג'ובניקיות" בצה"ל – פרקליטות, גל"צ וקצין-חינוך...  

     

    כאשר אנשי כוחות-הביטחון נעצרו לפני 30 שנה כמי שנטרלו את המחבלים בקוו 300, שהספיקו להרוג חיילת בתוך האמבולנס החטוף והתכוננו לרצוח את שאר הנוסעים – והעיתונות הסנסאציונית ("חדשות" של שוקן) יזמה את מעצרם – היה זה שוב מנגנון היועץ המשפטי והפרקליטות שראו בראייה אבסורדית את המחבלים כקרבנות של השב"כ והצבא, והתכוננו להושיב את אנשינו לעשרות שנות מאסר – ולשחרר את הרוצחים האמיתיים בעסקה הבאה עם ארגוני הטרור. אך אז הנשיא הרצוג החליט על מתן חנינה – ובכך הציל את מדינת ישראל מן הגישה הפורמליסטית, חסרת התחושה המינימלית של סולידריות לאומית והרתעה צבאית – גישה השלטת מאז ועד היום בפרקליטות הצבאית – ומקרה אזריה מוכיח זאת..

     

    החוק הפלילי "האזרחי" אינו חל על מלחמת-טרור ואינו נותן חסינות למחבלים. לכן גם לא חלה ההגנה האזרחית האוסרת להפעיל אלימות קשה יותר מן האלימות של התוקפן. מאידך – גם דיני-המלחמה אינם חלים על מחבלים – אלא רק על חיילים סדירים במדים – וזאת כאשר הם נכנעים, זורקים את נשקם ומרימים ידיים.

     

     

    לפיכך – דינו של מחבל בעת אירוע חבלני – חופף את הדין שלאורך כל ההיסטוריה חל על שודדי-הים – הפיראטים שמאות שנים יצאו מחופי צפון-אפריקה הערבית, שדדו ורצחו. הם לא היו זכאים להגנה בשום שיטת משפט – ודמם היה מותר. דין זה נתקבל מעשית גם במדינות הדמוקרטיות של היום. לדוגמא: ממש בתקופה של פרשת קוו 300 – אנגליה ניהלה מלחמה נגד המחתרת האירית הטרוריסטית. המשטרה הבריטית נתקלה בשבעה טרוריסטים ידועים – והרגה אותם על אף שלא היו חמושים. בניגוד ליועץ המשפטי שלנו בתקופת קוו 300 ולפרקליטות מאז ועד עתה – שר-הפנים הבריטי סרב להגיש משפטים על רצח או הריגה נגד השוטרים הקטלנים ובפרלמנט הסביר שזאת היתה פעולה נחוצה – ואין להאשים את מבצעיה. שם לא היתה כל צעקה על כך – כי הבריטים נוהגים בעקרונות הנעלים תוך גישה מעשית, שלא כיהודים – שהעקרונות התיאורטיים חשובים עבורם יותר מן התוצאות החמורות אם נוהגים בהם בלי שיקול-דעת. אגב – האם האמריקאים הגישו משפטים נגד בן-לאדן וחבריו – או ש"ניטרלו" אותם ?

     

    זה הבסיס לדעתו של יצחק שמיר שהכריז במאי 1992 – על רקע סכינאות מתמשכת באותה תקופה – כי "מי שפגע ביהודים הוא בן-מוות, והוא צריך לדעת שלא ייצא מאירוע כזה חי". שמיר הוסיף בפגישה עם חברי סיעת המפד"לכי "מי שיירה ברוצח במהלך פיגוע – לא ייענש על כך". ולמחרת הוסיף ואמר בהתיחס למחבלים- הסכינאים : - "אנשים שעושים מעשים כדוגמת הרצח בבת-ים צריכים לדעת כי הם מסכנים את עצמם".

     

    רפי מן, בספר הציטטות שלו – "לא יעלה על הדעת", הוצ' הד-ארצי, 1998 בעמ' 40 – מביא את הציטטות הנ"ל. מן מצטט אמרה מוקדמת יותר של שמיר בנושא זה, עוד מ- 1989 – שאפילו על האזרחים מוטל "למנוע" מן המחבלים "לצאת שלמים" מן האירוע הרצחני. גם אריאל שרון הכריז עוד בשנת 1987 כי – "מחבלים צריכים לדעת שלא חוזרים חיים משום פיגוע" (שם, וב- "מעריב" מ-12.1.1987).

     

    ומה אירע לחשיבה הצבאית הבסיסית שהייתה צריכה לכוון את הפרקליטות את הרמטכ"ל וגם את השר יעלון, שנחפזו להוקיע את החייל ? – האם לפני ההוקעה הפומבית שבוודאי השפיעה על הפצ"ר – לא היו צריכים לחשוב שהם, הממונים על צה"ל – מחבלים באלמנט ההרתעה ; מסייעים לסביבתו הטבעית של המחבל לפתוח בבוא-הזמן בהליכים משפטיים נגד החייל – ומפחידים בעצמם את חיילי צה"ל העלולים להרתע מלירות על מחבלים-רוצחים כדי שלא להסתבך עם המשפטפטנים של הפצ"ר ?!

     

    ועוד : - בסרטון טלוויזיה שראינו מייד עם האירוע – נראו הקצינים מתגודדים ליד בית ערבי ועליו שלט "בצלם". מבית זה בוודאי יצא הערבי שצילם עבור "בצלם" את האירוע בו-בזמן שמתרחש אקט טרוריסטי של רצח או ניסיון-לרצח נגד יהודים. השאלה הגדולה היא מדוע אפשרו הקצינים לערבי-אויב לצלם את האירוע עבור "בצלם"? איזה מין שיתוף פעולה היה בין "בצלם" ו- "שוברים שתיקה" עם הדרגים הממונים בצה"ל נוכח פני אויב? מדוע לא החרימו את המצלמה? מדוע לא עצרו את המצלם? האם הוא נהנה מחסיון בהיותו איש "בצלם"? – האם שטח של פיגוע אינו מוכרז מייד כשטח חסוי שלא ניתן לאזרחים לצלם בו? – האם לערבי של "בצלם" יש חסינות עתונאית – ומי נתן לו? – מדוע הוא הורשה לצאת מן הבית שעליו השלט "בצלם" ? האם היה (ואולי יש עדיין) שיתוף פעולה כלשהו בין ארגוני השמאל הקיצוניים לבין דרגים בצבא הבלתי-קרבי – ראה, למשל, פעולות קצין החינוך הקודם ופקידותיו – שעליהם יש לספר לחוד – כמו על גלי צה"ל.

     

      

    ושאלה אחרונה : - אם הטרוריסט היה נשאר בחיים – מה היה קורה הלאה? – ברור לגמרי : - משפט ארוך; מאסר עם טלוויזיה ולימודים אקדמיים; שחרור מוקדם (לאחר שנה-שנתיים) בעסקת "החילופין" הבאה; קריאת שמו על אחד הרחובות בשכם ובחברון – והמשך קריירה טרוריסטית בארגוני הטרור – עד לגיל 70-80. על כך חושבו אצל הפרקליט הצבאי הראשי? זה החיל שעובדיו אמללווממשיכים לאמלל – נער אוהב-עמו – אותו הפכו לדרייפוס הישראלי.

     

     

     

    אהרן פאפו, עו"ד ופובליציסט

     

    * * * * 

     

    דרג את התוכן: