שישי בצהריים מוקדש לנועה. בכל שישי אנחנו נפגשות לשיחת סיכום המכילה את כל הפרטים החשובים של תרחישי השבוע שחלף ואולי עוד כמה פרטים פחות אציליים. הדייטים הטובים, הגרועים, ההופעות השוות ששמענו או פספסנו, הפדיחות שקרו לנו או אם התמזל מזלנו להימנע מהן ובקיצור, כל מה שכן או לא הספקנו. כשאנחנו מתעייפות אנחנו בוחרות לנו מקום עם ריח טעים ומתיישבות לנו לארוחת צהריים וכוס בירה.
בשישי האחרון הפתיע אותנו דורון, החבר של נועה בעיצומו של הטיול השבועי שלנו. "אני נמצא בדירה של שחר, אנחנו בעיצומה של חזרה לקראת ההופעה בשבוע הבא ותקף אותנו רעב. בא לכן להיפגש ארבעתנו לאכול משהו?" נועה מביטה בי במבט שואל ללא מילים אבל המסר עבר עוד לפני שהביטה בי. מצד אחד טרם הספקנו לרכל על דורון, מצד שני המפגש יכול לספק לנו תחקיר חשוב להמשך ניתוח פוטנציאל הבחור. ואני, כל מה שלי עבר בראש זה "שחר!" שחר נחשב לאחד היוצרים האלטרנטיביים המרתקים בזמננו ומאז הפצת השמועה על חזרתו מהגולה אחרי שנים אחדות אני מפנטזת על לפגוש אותו בדיוק כך. ממש במקרה. נועה שקוראת את מחשבותיי מהיום הראשון שהכרנו הסכימה להצעת דורון וקבענו להיפגש במסעדה קטנה וחמודה בקרבת מקום.
נועה המשיכה לספר לי על דורון, ואני הבטתי לצדדים כל חצי שנייה לוודא מתי הם מגיעים. מרחוק עיני הנץ שלי קלטו את הזוג עם הגיטרות. דורון ערך היכרות קצרה- לילך שחר, שחר לילך והתיישבנו ארבעתנו סביב שלוחן כחול ועגול. אני המשכתי בשיחה עם נועה, מביטה מדי פעם לכיוונם של הגברים שממולנו, שחר ודורון המשיכו להתווכח על בחירת המילים לשיר שנמצא בעיצומו של ההקלטות. צלצול הנייד שלי קטע את שתי השיחות שנוהלו במקביל ואני, שכל שרציתי זה להשתיק את הצלצול המגוחך, הרמתי את התיק אבל משהו לא ברור קרה וכל תכולת התיק נשפכה על השולחן. במהירות שלא הייתה מביישת את רגעי השיא של ספר גינס לשנת 2008 אספתי את המחברת, השפתון, הספר, היומן, בקבוק מים, כפפות, מפתחות, ארבעה דיסקים, שלושה עטים. כמובן שלנייד המרעיש הגעתי רק בסוף. רוב הסיכויים שהסמקתי אבל גם את זה עברתי בשלום.
אחרי דקה מגיע המלצר והארנק שלי בידו. "זה שייך למישהו מכם במקרה?" מסתבר שהארנק סיגל לעצמו יכולות תעופה והגיע רחוק מעיני בשלב איסוף שאריות כבודי. "כן, זה שלי. תודה רבה!!" עניתי בשמחה. התור במשרד הפנים גרוע בהרבה מהפדיחה מול שחר ושאר הנוכחים. שנייה לפני שהכנסתי אותו לתיק, דורון מביט בי ובארנק ושואל אם הוא יכול להביט בו. היה זה ארנק קטן במיוחד עשוי מעור מקופל בסגנון אוריגאמי בצבע אדום. "בטח, אתם יכול ים אפילו לחטט, אין שם שום דבר מרגש." עניתי בקלילות שנייה לפני שנזכרתי בתמונה המזעזעת ברישיון הנהיגה שלי שצולמה ביום היחידי שהחלטתי לנסות להתאפר כמו נערת ליווי בלשון המעטה.
האוכל מגיע, והוא טעים כמו שדורון שבחר את המקום, הבטיח. אנחנו אוכלים וצוחקים וכעבור כמה דקות שחר פונה אליי במפתיע ושואל: "תגידי, השם משפחה שלך הוא שוסטר?" "כן." אני עונה לו ומייד נזכרת שההיכרות בינינו בתחילת המפגש לא כללה שמות משפחה ומוסיפה : "למה אתה שואל?" "יש לך אח?" "לא, אנחנו שלוש בנות. אבל אולי אתה מתבלבל, יש לי בן דוד שאולי אליו אתה חותר." "איך קוראים לו?" שואל שחר בעניין רב. "אייל. קוראים לו אייל. הוא גדול ממני בכמה שנים." "וואלה!! אני מכיר את אייל!! הוא היה איתי יחד בצבא." שחר נראה מתרגש מהתגלית. לא פחות ממני. "באמת? איזה קטע משעשע, ואיך קישרת אליי?" שאלתי בחשדנות, מפנטזת על המפגש הבא איתו באירוע משפחתי. "נדמה לי שראיתי אותך החתונה שלו, היית שם?" "בטח הייתי, אבל זה היה לפני שש שנים אם לא יותר. איך אתה זוכר אותי?" הביטחון בו דיבר שחר ערער לי את ההיגיון. אולי באמת הוא מכיר אותי מאז?? "אני חושב שאייל עשה בינינו הכרה אז בחתונה, אני חושב שאולי אפילו ישבנו באותו שולחן של הצעירים הרווקים." זה אכן נשמע כמו שולחן שאני רגילה להשתייך אליו. "תשמע, זה נשמע לי הזוי לגמרי, לא יתכן שאתה זוכר אותי מאז. אולי אתה מתבלבל עם אחותו, בת דודתי שהיא בת גילי. קוראים לה רותי, אולי אתה פשוט מתבלבל בין שתינו." "רותי, בטח שאני מכיר את רותי אחותו. לא, אני לא מתבלבל, יש לי זיכרון צילומי מדהים, אני אף פעם לא שוכח פרצופים." לרגע דמיינתי כמה נורא יכלו להראות חיי אם לא הייתי מצליחה לשכוח את חלק מהפרצופים שנתקלתי בהם בסיטואציות מסוימות.
ואז קלטתי. שחר זוכר את הפרצוף שלי!
אחרי שהבנתי שהחלום אכן שייך למימד המציאות התחיל שחר להתעניין באייל בן דודי, במשפחה שלו, באחותו. ואני, מספרת לו בהתלהבות את כל הפרטים הכי משעממים שיכולים לעלות על דעתי. לעולם לא התעניינתי כל כך בשמות הילדים של בן דודי שנמצא כבר חמש שנים בניו יורק ומאז ראיתי אותו אולי שלוש פעמים. סיפרתי לו על החתונה של רותי שמתקרבת בצעדי ענק ולא חסכתי ממנו את פרטי המסע אחר חיפוש השמלה המושלמת שהייתי מעורבת בו בעל כורחי. כשהגענו לפרטי המחוך והחזייה המתאימה החלטתי לעצור לפני שיהיה מאוחר מדיי.
כעבור כמה דקות, לא לפני שווידאתי ששחר קיבל את כל הפרטים שהיה חפץ בהם על אילן היוחסין של משפחת שוסטר לדורותיה, הצטרפו לשיחה נועה ודורון, המומים לא פחות ממני ממה שהתרחש סביב השולחן בדקות האחרונות. שחר ונועה התחילו לחקות את אבא של דורון ולצחוק על המבטא שלו וכעבור שעה קלה נפרדו דרכנו. דורון ושחר חזרה לאולפן ההקלטות, נועה ואני הביתה.
"את קולטת ששחר מכיר אותי?" למרות שהייתי מודעת לחלוטין כמה מטופשת אני נשמעת. "כן, איזה קטע הזוי..."
נועה ואני צוחקות על הצירוף מקרים ובצומת של שלמה המלך אמסטרדם אנחנו נפרדות. אני ממהרת לעלות לדירה ומנסה לסדר בראשי את רשימת האנשים לפי סדר חשיבותם. בראש הרשימה עמד הראל. "אתה לא מאמין מה קרה לי עכשיו, אתה פשוט לא תנחש בחיים את מי פגשתי ומה קרה לי." חוסר ההלהבות מצידו לא עצרה אותי ואני המשכתי להתקשר ולספר את צירוף המקרים המטורף שתקף אותי היום. כעבור כמה דקות אפילו אני התעייפתי והחלטתי להניח לזה, לפחות לשעה הקרובה.
אני אשקר אם אומר שההתלהבות מקשר הדם שנתגלה לי עם שחר ירדה בימים שלאחר האירוע. אני חוששת שכל מי שהיה מספיק קרוב אליי בשביל להודות בפניו בהתלהבות הילדותית שלי שמע את הסיפור, בגרסא הקצרה אם התמזל מזלו.
ראש השנה התקרב ואיתו הגיע אייל בן דודי לביקור מולדת. נפגשנו בבית הקפה האהוב עליי תוצרת הארץ. הוא מעדכן אותי במצב העסק שהולך ומתעצם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, על האישה והילד, על החיים בגולה ועל הגעגועים לארץ. אני מעדכנת אותו על עלילות לילך בעיר הגדולה, על המוסיקה הישראלית שהוא מפספס ועל החיפושים האינסופיים. כעבור חצי שעה אני רואה גבר צעיר גבוהה עם מבט מטורף בעיניים מתקרב לכיוונינו. הוא מוכר לי אבל לוקח לי יותר מדיי זמן לזהות. גם אחרי שהוא מחייך אליי במבט של ניצחון אני מסרבת לקשר. "היי, מה שלומך? מזמן לא ראינו אותך." ואז אני נזכרת, זה שחר. "אצלי הכול בסדר," אני עונה בחצי שירה ממילותיה של ג'ודי כץ, "מה שלומך? איך הולך בסיבוב ההופעות? מזמן לא יצא לי לשמוע אתכם." "הולך מצוין, אני הגעתי לא מזמן מהקלטות מחוץ לעיר ואני בדרך לפגישה. נראה לי שהקדמתי, אולי אני אצטרף אליכם לקפה. זה בסדר?" ומתיישב בלי להמתין לתשובה. מזמין קפה, מדליק סיגריה ומצטרף בחוסר ביישנות הכול כך ידועה שלו לשולחן. "נו, אז מה שלומך שוסטר? את עדיין עוקבת אחרי המוסיקאים התל אביביים? עדיין מנגנת? מה נסגר עם השמלה הלבנה של רותי?" אני כל כך מתרגשת שהוא זוכר את כל הפרטים, מחייכת אליו חיוך גדול מדיי ולפתע אני קולטת. "אייל, תכיר, זה שחר, הוא מוסיקאי מאוד מכושר, שחר, זה אייל בן דוד שלי שהגיע לביקור מניו יורק." בהתלהבות כבירה אני מוסיפה: "רגע, אייל, אתה לא זוכר את שחר? שירתתם יחד בשריון!" אייל מביט בשחר, מאז עזב את ארצנו היפה השאיר מאחוריו את רוב החברים והזיכרונות. הוא לא זכר אבל שמח להיזכר. "שחר, איפה היית בצבא? מתי התגייסת?" "אתה לא זוכר אייל? ישנתי מיטה לידך לאורך כל קורס מ"כים. מסלול מרץ 95." אייל מביט בו בספקנות. "אני התגייסתי באוגוסט." ענה אייל.
שחר מביט בשעונו. הנינוחות הכול כך ידועה שלו התחלפה בתמורה לחוסר מנוחה. נראה היה שאם יכול היה מפעיל את כיסא המפלט. אבל ממשכורת של מוסיקאי עצמאי בתחום הרוק לא ניתן לממן כזה. הוא אסף מהר את חפציו, הרים את הגיטרה ביד אחת וביד השנייה סימן למלצרית בתנועת מצוקה שעליו לקבל את החשבון מייד.
אני מביטה באייל בשאלה, ואייל מחזיר לי מבט של תהייה מה רוצה ממני וממנו הבחור המוזר הגבוה עם העיניים המשוגעות בצהריי יום חול בכיכר מסריק השקטה. אני מנסה להיזכר באותו שישי, בפגישתי הראשונה עם שחר. משחזרת בראשי את השיחה על אייל ועל רותי. בעודי מנסה להבין מי צודק ומי צוחק, מגיעה המלצרית ולפני שהיא מספיקה להניח את החשבון על יד המאפרה, הוא מוציא שטר של עשרים ומניח בתזזיתיות ליד המאפרה. "אני חייב לעוף, אני מאחר לפגישה."
בשלב הזה אני כבר מבינה ששחר אינו מכיר את אייל כלל, שחר מעולם לא שירת עם בשריון, ואלוהים יעזור לי, שחר בכלל לא שמע על משפחת שוסטר עד שהציץ בארנק המקופל שלי באותו שישי בצהריים במסעדה. אני נדהמת לגלות שהכול היה בעצם משחק מעולה של בחור משוגע שהחליט ללכת עם ההתבדחות הזו הרבה מעבר למה שהתכוון כשהתחיל אותה.
ואני, שתמיד חלמתי להיות שחקנית, הבטתי בשחר פוסע לכיוון היציאה של בית הקפה וקראתי לעברו: "אז ניפגש בחתונה של רותי, אה." |