מלי ואני שוכבים על שפת הים. חוף אכדיה בהרצליה. השנה היא 1982, החופש הגדול של מלחמת לבנון. אני עולה לכיתה י' והיא צעירה ממני בשנה. הכרנו שבוע קודם לכן במחנה של תנועת הנוער. אני הייתי מדריך והיא היתה החניכה הכי יפה בסניף כפר סבא. הגעתי עם אחד  החניכים שלי שחטף קלקול קיבה למרפאה, היא היתה שם על תקן של עוזרת חובש. העיניים הירוקות שלה שבו אותי באחת. הצלחתי לקבל ממנה את מספר הטלפון שלה והבטחה לפגישה. שבוע לאחר מכן התקשרתי אליה וקבענו להיפגש למחרת ולנסוע לים. הדרך מבת-ים לכפר סבא זכורה לי כארוכה ומלאת תקוות. התקשרתי אליה מהתחנה המרכזית בכפר סבא. שני האסימונים הראשונים נבלעו במכשיר שהתגלה כמקולקל. בניסיון השלישי ענתה לי אמה. ביקשתי אותה בהתרגשות ואחרי כרבע שעה היא הגיעה יפה יותר משזכרתי. עכשיו על שפת הים בהרצליה שנינו שוכבים על הגב, צופים לים שרוגש מולנו. פתאום אני שואל אותה 'תגידי, מה תעשי אם אנשק אותך?' מלי יפה ושותקת אני נשאר תלוי באויר. כשנפרדנו, כשעלתה לאוטובוס שהחזיר אותה לעירה, הבנתי שיותר לא אראה אותה.

נזכרתי בה כשאתמול, במהלך שיחה על מה כדאי/רצוי/צריך לעשות בעזה, יואב אמר לי 'אבא, אתה פאסיבי! אתה שוכב על הגב ומחכה שדברים יקרו. לפעמים צריך להסתער'.