כותרות TheMarker >
    ';
    0

    אגוזים

    6 תגובות   יום חמישי, 8/12/16, 10:25

    מבוסס על סיפור אמיתי וקטן של אישה גדולה וצנועה


     

    כבר 20 שנה שהיא מטופפת בנעלי בית מרופטות ומלקטת אגוזים. שני עצי הפקאן שבחצר לא דורשים יותר מדי, והיבולים יציבים ועונתיים. במחסן, שכם אל שכם עם מזכרות מהילדים שעדיין באים מדי פעם לבקר, אוספים וקלסרים מאובקים שאיש כנראה לא יתעניין בהם עוד בימי חייה, הצטברו עם השנים ארגזים עמוסים עד להתפקע של אגוזים, תנובה ממסעות האיסוף אליהם היא יוצאת עם שחר ולפנות ערב בידיים חשופות, על אדמה מבוצבצת אחרי גשמים או בלחות בלתי נסבלת בקיצים, חובשת כובע קש שידע ימים טובים יותר.

     

     

    בין שני העצים לבית הקטן (גם חדרים שנוספו בדרך עלומה של הכלאה והכלבה עם סיום הלינה המשותפת בקיבוץ, כשהילדים עברו לישון אצלה, כשלו להגדיל את שטחו) משתרעת ממלכה של אישה אחת שידעה גם היא ימים טובים יותר.

     

     

    כל הילדים כבר מסתכלים עליה מלמעלה, אפילו הנכד שמתגייס בשנה הבאה עוקף אותה בראש. לאחרונה שמו לב כולם שההליכה נהיית כפופה, ורק היא יודעת שהמפרקים והגב כבדים-כבדים ואי אפשר יותר לסיים את העלייה הקצרה מהחדר לכלבו שנראית פתאום ארוכה כל כך, או ללכת לחלק את האגוזים לשכנים ולקרובים ולכל מי ששואל בעצם. שייקחו. גם כך הפיצוח כבר קשה, מתאמצת אבל המפרקים.

     

     

    אז היא נשארת בבית ומנסה לפתור תשבצים מנסה להיזכר מנסה להיזכר מנסה והראש נשמט, ואז לפעמים מצלצל הפלאפון ועד שהיא מצליחה לקום מהספה שהולכת ושוקעת הוא נכבה, הנכד כבר ניסה להסביר לה איך יודעים מי התקשר אבל זה מסובך מדי, יתקשרו שוב.

     

     

    לפני שנתיים החליטה לקחת קורסים במרכז האזורי עם אנשים בגילה, זקנים. אבל היא לא אחת מהם, לא יכול להיות שהיא זקנה. כל זה עבר כל כך מהר, ופתאום. האוטובוס הצהוב לוקח אותה לשם, בהתחלה יום בשבוע, אחר כך יומיים, זה עושה לה טוב לראות את הנוף של העמק דרך החלון, משכיח את המפרקים ומזכיר את פעם, כשהיו נוסעים לגלידת תל חנן או עולים לקרובים היקים בכרמל.

     

     

    יש שם אחת, עם עיניים טובות, שישבה לידה כבר מההתחלה בשיעור מקרא, ורקמה. הן יושבות אחת ליד השנייה ושותקות. האחת עם מלאכת היד, השנייה עם קרעי התשבצים שגזרה מהעיתון. היא חושבת שהן חברות, לא בטוחה. שנים ארוכות של לבד מטשטשות את הוודאות של קרבה. ועדיין, שבוע שבוע באותה שעה, זו רוקמת וזו מנסה להיזכר. משפטים קצרים, מנומסים, מחוות קטנות של הזדהות. היא כבר קוראת לה חברה ואפילו סיפרה עליה לאחד הילדים שעזב בינתיים את הקיבוץ לעיר הגדולה.

     

     

    כל הקיץ חיכתה שיחזרו הלימודים. תקופה שחונה ויבשה. כשנפגשו הייתה הרגשה של נורמליות וגורל משותף. שתי נשים שעברו דבר מה בחיים והגיעו עכשיו לתחנה האחרונה. יש לה הרבה מה להגיד ושאלות לשאול אבל היא לא יודעת איך, לא לימדו אותה. נו טוב, החיים כבר לא מסעירים כמו פעם. אין חתונות או נישואים או גירושים, רק מישור אחד ארוך עם אופק שהולך ומתקצר. הקמטים והשכחה הולכים ומערימים שכבות אבק על הסיפורים שהיו וחמקו עם השנים, והיא נשארת רק עם האגוזים שלה, שכל כך קשה לפצח.

     

     

    אז היום היא החליטה לקחת לחברה אגוזים. פילסה דרך בין הארגזים במחסן והעמיסה חופנים לשקית. סחבה את השקית לאוטובוס הצהוב שחלף במהירות בין השדות שבהם שיחקה פעם, ואח"כ איפה שהיה בית קולנוע, הרבה לפני כל המחלפים הענקיים והרעש. קצת מתרגשת, היא בטח תשמח. בעצם, אולי גם לה קשה כבר לפצח. מה יכול להיות. אבל היא לא במקום הקבוע. לא הגיעה היום. וגם בשיעור האחר לא הייתה. שמעה כמה נשים מדברות והתקרבה. מי הייתה אותה אחת שראשה נשמט באמצע שיעור היסטוריה ונלקחה באמבולנס לעבר הסוף הידוע? זהו באמת שמה. זו היא שרוקמת. איך יכול להיות? טוב, היא לא מופתעת. זה כבר לא גיל שמופתעים בו מכלום. ובכל זאת, חבל. לאגוזים כבר לא יהיה שימוש. חבל כל כך. נתנה אותם למישהי שהכירה רק בפנים מפעם וכל הדרך חזרה באוטובוס, התגעגעה הביתה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/12/16 13:59:
      תודה על התגובות זה מחמם את הלב! שבוע טוב
        10/12/16 15:22:

      מקסים.

        9/12/16 11:24:

      *

      מרגש, נוגע, ויפה. ואיך אפשר לא להזדהות?

      מזעיף את הפה

        8/12/16 21:48:
      רגיש ומדמיע ומעציבות התמונות שציירת
        8/12/16 20:20:
      סיפור מרגש. פעם, כשהייתי במגמת ספרות (לדעתי היום כבר לא קיימת מגמה כזאת, כי ספרות "זה לא ממש חשוב כמו מתמטיקה, אנגלית וכו'"), יכולנו לנתח סיפור כזה במשך שעות ולמצוא בו כל כך הרבה רמזים והפתעות. תודה:-)
        8/12/16 11:26:
      סיפור מקסים . האשה והאגוזים . בזיקנה יש את הניתוקים . זו הדמנציה המטעטעת . המשטה . שיטיון . מפחיד לגמור ככה את החיים . כשכל אדם חלם חלומות וביקש בקשות אני ביקשתי להיות מלכת היופי של הזקנות . אם אהיה יפה לא ישכחו אותי וירצו בקרבתי . כך בכל אופן ייחלתי לעצמי . נראה היה לי גם בילדותי וצעירותי שזה החלום הכי חשוב בחיים להזדקן בכבוד .

      ארכיון

      פרופיל

      נוסע בזמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין