מתחילה היו מצויים אותם מזיקים בכל יום. פעם אחת, פגעה אותה שֵׁדָה בר' חנינא בן דוסא. אמרה לו: אם לא שהיו מכריזים עליך ברקיע: היזהרו בר' חנינא ובתורתו – סכנתיך. אמר לה: אם חשוב אני ברקיע, גוזר אני עליך שלא תעברי ביישוב לעולם. אמרה לו: בבקשה ממך, הנח לי רווח מועט. הניח לה לילי שבתות ולילי רביעי". 

בשחרית זרחה החמה ונשבה הרוח נתפזרו העבים ונתנגבה הארץ. והיו החיילים בבסיס צוהלים לקראת החמשוש הבא ומתרגש עליהם, שמחים בשמש החורפית ובשבוע המתכלה לאטו.  
בשעה שלוש וחצי, החיילים של דויד שלוש החלו מביטים במחוגי השעון שכאילו הזמן קפאם מלכת, ותוהים אימתי יהין הנגד לשחררם לביתם. דויד שלוש גם הוא היה דרוך ומוכן, ממתין במשרדו, רק שלא יחליט המפקד שוב לקלקל ולהנחית פקודה לביצוע דקות מעטות לפני החמשוש.
ברבע לארבע התקדרו  שמים בעבים ונעשה רקיע מפוחם כשולי קדירה, ברקים חשמלו  והבזיקו וקול הטלפון המטרטר נבלע בתוך הלמות הרעמים.
מהסס  הרים דוד את השפופרת, על הקו הייתה הרלש"ית של המפקד, ההנחתה הגיעה, עליו להכניס  את כל כלי הרכב הרכים לסככות. נגוזה תקוותו  להישאר יבש,  עוטף עצמו במעיל הרוח שאינו מגן הרבה בפני הסערה המתקרבת .ומכנס את חייליו לביצוע המשימה. רטוב ורועד  מקור חוזר למשרדו לאחר מחצית השעה. הנייד על מכתבתו מראה שש שיחות שלא נענו, על הצג  מככבות  4 שיחות  מ"רינת אשתי האהובה" ועוד שתי  שיחות מ "נחמה, לא לענות", דויד נשוי טרי לרינת ואשתו מצפה ללדת, מראה השיחות שלא נענו גורמים למפלס  הלחץ  לעלות, מתקשר מיד ל"רינת אשתי האהובה" שומע אנחות ברקע, וקולה המעצבן של נחמה חמותו גוער בו :- "איפה אתה כשצריכים אותך, לרינת יש ירידת מים, ואתה משחק בחיילים בצבא"
דויד משאיר הוראות קצרות לעוזרו ושועט לעבר מכוניתו, קולה הצורמני  של נחמה עדיין מכה בו, ואינו יודע את נפשו אם לנסוע לביתו או שמא עדיף לקצר מרחק ולהגיע ישירות לבית החולים.
אותה שעה הייתה רינת נאנקת בציריה, "מה אמר  דויד  שלי? שואלת את אמא נחמה, וזו תשובה אין בפיה. "הוא בא  לפה, או שנזמין אמבולנס ?התקשרי אליו שוב" ונחמה מחייגת לדויד, רינת חוטפת ממנה את הנייד כשדויד  עונה.
הגשם שוצף על זגוגית המכונית, ותנועת הווישרים במהירות המרבית אינה מאיצה את תנועת המכוניות המתנהלת לאטה, גם ניסיונו לזגזג בין טורי המכוניות לימין  ולשמאל  נידון לכישלון, ודומה עליו כי תמיד  הטור  אותו עזב הרגע מתקדם מהר  יותר.  הוויז  מבשר  לו  שפקק נוצר  בהמשך הדרך. כאילו שלא יודע.
מהסס  אם לכבות את הוויז ולהיות קשוב לטלפון, או להירגע  ולהישמע לוויז , עוד  הוא מהרהר בינו לבין עצמו , נדלקת לו נורת הדלק, ואמנם יש  לו עוד כמה ליטרים רזרבה אך תהא עוד נסיעה לבית חולים, ולא עולות לו, בזה הרגע תחנות תדלוק  על הדרך מהבית לבית החולים.  בלית ברירה פונה לעבר התחנה הראשונה, חמש  עמדות תדלוק, כולן תפוסות בצד השמאלי , הצד  של הנהג, כמו גם מכוניתו הוא. הגשם מכה  ללא  הרף, אנשים אינם  מוציאם את אפם מתוך החמימות של המכונית וממתינים בשלווה לבוא המתדלק. בימים כתיקונם, היה ממתין  אף הוא בשורה, אך עתה אין  השעה כשרה למתינות, מחנה את רכבו בצידה האחר של  המשאבה ומושך את צינור התדלוק ותוחב את הפייה לטנק הדלק. אץ רץ למכונית ומוציא את הארנק ומכניס את כרטיס האשראי בעמדה האוטומטית בשירות עצמי. מגהץ את הכרטיס שוב ושוב והמכשיר מציג הודעה בנוסח "המכשיר לא קרא את הכרטיס ", הופך את הכרטיס ומנסה  ושוב נדחה, מיואש תר בעיניו אחר מושיע ועזרה.
הטלפון מצלצל  " איפה אתה?" – והוא   "בדרך" , היא  "תבוא מהר" וקולה נבלע בצליל  המבשר  לו סוף סוף שכרטיס האשראי נקרא, מדלג  על הקלדת מספר  רכב.

" אני לא  יכולה לחכות יותר, אני מתפנית עם אמבולנס"  שומע את רינת ,  "היי ,חייל צ'יק , אסור לתדלק  עם טלפון דולק , לא  שמעת על  ההיא שהתלקחה מניצוץ מהפלאפון בתדלוק? – צועק עליו המתדלק  מצד  שני .סוף סוף מתדלק את רכבו , ושועט לבית החולים.
 "ועוד, פעם אחת פגשה אותה שדה את אביא. אמרה לו: אם לא אתה הוא שמכריזים עליך ברקיע: היזהרו בנחמני (כינויו של אביי) ובתורתו – סכנתיך. אמר לה: אם חשוב אני ברקיע, גוזר אני עליך שלא תעברי ביישוב לעולם. ואם ראית  עדיין שדים  ומזיקים, אלא הנשמטים  מרגלי  הסוסים בצדי הדרכים אבל, אינם מהלכים בישוב"

"זאת  בת" – בשרה לו נחמה , לילדה ולרינת שלום.