כותרות TheMarker >
    ';

    היום שהיה

    בלוג אינפורמטיבי בעיקר, מבחר נושאים מכל העולם, וגם קצת מפרי עטי..

    0

    הרוצחת הסדרתית הגדולה בהיסטוריה

    4 תגובות   יום שני, 12/12/16, 12:04

     

     
    ''
    באדמות האפלות של טרנסילבניה, סיפורים ואגדות זוועה על ערפדים ואנשי זאב מצטלבים במציאות הנוראה של גברים ונשים שעברו להיסטוריה העצובה של רוצחים סדרתיים. 
    בעיירה הסלובקית צ'אכטיצה, בפסגה של הגבעה הגבוהה, ניתן לראות טירה הרוסה שהייתה יכולה להיות תפאורה מושלמת לסרט אימה גותי.
    באותה הטירה, ב-21 באוגוסט, לפני 400 שנה, הגיעו לסופם, חייה של הרוצחת הסדרתית הגדולה ביותר בכל הזמנים. היה זה יום מותה של הרוזנת אליזבת באטורי, או ארז'ט באטורי כפי שנקראה בהונגרית או בכינוי שזכתה ביושר, "רוזנת הדמים". היא מחזיקה בשיא הנורא של הרג של יותר מ-650 נשים, נערות וילדות. במרדף המטורף ליופי ונעורים נצחיים. באופן לא מפתיע, היא נחשבת לטורפת מספר 1 בהיסטוריה של הפשע.
     
    היא נולדה  ב-7 באוגוסט 1560, לאחת המשפחות הוותיקות והעשירות בטרנסילבניה. הוריה, הרוזנים אן וג'ורג' באטורי, היו בני דודים. סבה, מצד אמה, היה סטפאן באטורי מסומליו ודודה מצד אמה היה סטפאו הראשון באטורי, נסיך טרנסילבניה ומלך פולין בין 1575 ו-1586.
     
    ''
     
    כבר בגיל 11 הובטחה לבן דודה פרנץ נדסאדי, במה שהיה כנראה הסדר פוליטי בחוגי האריסטוקרטיה. בגיל 12 עברה לגור בטירה של הרוסה ומעולם לא היו לה יחסים טובים עם אמו, אורסולה. בניגוד למה שהיה מקובל בתקופה ההיא, היא קיבלה חינוך טוב וההשכלה שלה הייתה הרבה מעל הממוצע של רוב הגברים אז. היא היתה יוצאת מן הכלל, דיברה הונגרית באופן מושלם, לטינית וגרמנית, בעוד רוב האצילים ההונגרים לא ידעו לאיית או לכתוב, אפילו נסיך טרנסילבניה היה כמעט אנאלפבית.
     
    בגיל 15, ב-8 במאי 1575 היא התחתנה עם פרנץ' נדסאדי שבאותה עת היה בן 20. היה זה פרנץ שאימץ את שם משפחתה של אשתו, הרבה יותר מהולל משלו. הם המשיכו לגור בטירה ביחד עם אמו אורסולה, ועוד כמה אנשים ממשק הבית. הרוזן הצעיר לא בילה הרבה בבית, ברוב זמנו הוא נלחם באחד הקרבות הרבים שהתחוללו באזור (בשיפוד אויביו) שזיכה אותו בכינוי "האביר השחור של הונגריה". קיים תיעוד של מכתבים, בהם פרנץ ואליזבת החליפו מידע על הדרכים המתאימות ביותר להעניש את משרתיהם, זה היה דבר רגיל בקרב האצולה של אז. הנכסים של זוג האצילים ההונגריים היו עצומים ונדרש פיקוח הדוק על האוכלוסייה המקומית, ממוצא הונגרי, רומני וסלבי.
     
    בגלל עיסוקיו הצבאיים, הזוג לא התראה הרבה, לכן, רק לאחר עשור מיום חתונתם, ב-1585,הרוזנת ילדה את בתה הבכורה אנה, בתה השנייה, אורסולה, ובנה הראשון, תומאס, שניהם מתו בגיל צעיר. לאחר מכן ילדה אליזבט עוד שלושה ילדים, קתרין (1594), פול (נולד בסביבות 1597) וניקולס.
     
    ב-4 בפברואר 1604, האביר השחור מהונגריה  מת בגיל 47, על פי הדיווחים, בגלל פציעה מתמשכת בקרב. בני הזוג היו נשואים 29 שנים. אלמנתו היתה בת 44, וכאן בדיוק מתחילה סאגת הפשעים הנוראים שלה.
    בתור התחלה, היא גירשה מהטירה את חמתה יחד עם עוד קרובי משפחה. המשרתות, שהיו מוגנות ותחת חסות המשפחה המגורשת, נלקחו למרתפים וקיבלו סוף סוף עונשים, שעל פי דעתה של אליזבת, היה מגיע להן.
     
    זהו השלב שבו התחילו השמועות שמשהו מאוד מרושע קורה בטירה. מגיעות ידיעות שהרוזנת עוסקת בכישוף אדום, ועבור עיסוק זה, היא משתמשת בדם של ילדות ונערות בתולות - האשמה טיפוסית בזמנים ההם באזור.
    היא גם החלה לייחס כוח מאגי לשם משפחתה, באטורי. היא האמינה ששמה הוא סוג של קמיע, לא לשווה ולא במקרה היה סמל המשפחה "שיני זאב", אבות משפחת באטורי היו אנשים אכזריים, פזיזים וחמדנים. ריבוי הנישאוין בין קרובי משפחה תרמו אולי להופעת מחלות תורשתיות, ביניהן, אפילפסיה, דלקות פרקים ואפילו מיגרנות קשות.
    יש עדויות שכנראה הרוזנת סבלה מסוג של אפילפסיה. כמו כן, בין קרובי המשפחה, דודה אישטוון, היה כל כך מטורלל, שבילבל בין חורף לקיץ כשהוא דורש בשיא החום שיגררו את מזחלתו בחולות הלוהטים בהתעקשות שמדובר בשבילים מושלגים. והיו עוד כמה כאלו, גם נשים בין קרובי משפחתה.
     
    כנראה שהטירוף גדל כאשר משרתת הברישה את שיערה של הרוזנת ובטעות משכה במברשת והכאיבה לה. בתגובה הרוזנת הסתובבה, סטרה לה על הפנים ותוך כדי שברה את עפה. הנל החלה לדמם, טיפה מהדם ניטז על זרועה של הרוזנת, זה היה הרגע שחשבה שהיכן נפל הדם העור הפך לבהיר יותר, מתוח וחלק והקמטים נעלמו. מאותו הרגע, היא פיתחה אובססיה להישאר יפה וצעירה לנצח. כמובן שמייד שלך לשחוט את הנערה המסכנה והרוזנת התכוננה לאמבטיית הדם הראשונה שלה.
    זה היה הראשון בסדרה ארוכה של רציחות כדי להצטייד בדם היעניק לה נעורי נצח. היא לא הסתפקה בשיגעון הפרנואידי שלה, בשביל לא לשפשף את עצמה עם מגבות שתצמצנה את השפעת הדם, היא הורתה למשרתות שלה ללקק את גופה. לאלו, לא היה כדאי להראות גועל או דחייה, כי העונש היה גרוע יותר. לענות אותן למוות, היה מנהג שהרוזנת לא היססה להשמש בו.
    יחד עם התאבון הזה, האכזריות והסאדיזם הרקיעו שחקים. היא שלחה לבנות מרתף עינויים.
     
    ''
     
    בינתיים היא חיה מול הראי האפל והענק המפורסם שהיא בעצמה עיצבה. כל כך נוח היה הראי הזה שהיו לו תומכות מיוחדות, שם ניתן היה להניח את הזרועות ולשבת במשך שעות בלי להתעייף. 
    האובססיה שלה רק גדלה וגדלה. היא החלה לחטוף נערות וילדות כדי לרצוח אותן ולהשתמש בדמן לאמבטיות ושיקויים. הנערות נחטפו ע"י מספר עוזרות, לא פחות אכזריות ממנה. הבולטות בהן, דורותיה, אילונה ופירושקה שהיו מקוטלגות כמכשפות.
     
    אליזבת ועוזרותיה לא הסתפקו בלרצוח אותן, הקרבנות עברו עינויים מעוותים. כנראה שהרוזנת נמשכה מינית למין הנשי, והענישה את הנערות בדרכן למוות הנורא בתסכולה הקשה, כי היא התכחשה למיניות הזו, למרות שיש עדויות שבחשאיות קיימה יחסים עם חלק מהעוזרות שלה.
     
    ''
     
    במעגל המוות והסטיות הזה, אליזבת ציידה את עצמה עם מספר כלי עינויים קשים. אהיה עדינה עם התיאורים ולא העמיס כאן את גודל הזוועות מחמת רגישות הקוראים. אחד מהם, מקאברי במיוחד, נקרא "בתולת הברזל". היה זה בובה ממתכת בגודל  וצבע אדם. ערומה, מאופרת, עם שיער ארוך עד הרצפה. מנגנון איפשר ששפתיה יפתחו בחיוך ושעיניה יזוזו. הרוזנת ישבה על הכס והתבוננה. כדי להפעיל את הבובה, היה צורך בלנגוע באבנים טובות מסוימות שענדה הבובה. ברגע הנגיעה הבובה הגיבה בצלילים מכאניים צורמים ובאופן איטי מאוד הרחמה את זרועותיה הלבנות כדי שיסגרו באופן מושלם על מה שהיה קרוב אליה, במקרה זה, אחת הקרבנות. הבובה מחבקת וכבר אף אחד לא יכול להתיר את הגוף החי מהגוף המתכתי, שניהם משתווים ביופיהם. לפתע, השדיים המאופרים של הבובה נפתחים ומופיעים 5 פגיונות אשר חוצים את חברתה החיה בעלת השיער הארוך כמו שלה. כאשר ההקרבה הוגשמה, השלב הבא היה נגיעה באבן אחרת: הזרועות נופלות, החיוך והעינים כבים והרוצחת שבה להיות הבתולה בארונה.
     
    במשך יותר מ- 10 שנים, האיכרים המקומיים ראו כיצד המרכבה של הרוזנת נודדת באדמותיהם בחיפוש אחר נערות עניות אשר הבטיחה להן כפיתוי, חיים טובים יותר מאשר חיי כפר. ואלה שסירבו, סוממו ואולצו ללות את אליזבת עד לטירתה,  שמשם, ללא ספק, לא ייצאו בחיים.
     
    מספר הרב של גופות נקברו תחילה בזהירות בקרבת המצודה, אבל לבסוף, לרוזנת ומשתפי הפעולה שלה לא היססו להשליך אותן בשדות כחפצים שאין בהם יותר שימוש. למרות שהעיירה הקרובה לטירה החלה לחשוד בההיעלמות הקבועה של בנותיה, הם חששו להתלונן נגד הרוזנת בגלל מוצאה האריסטוקטי וגם בגלל שבעצם היא שלטה באזור, דבר אשר איפשר לה להמשיך את מחול הרציחות שלה ללא חשש לעונש.
     
     
    אבל הנערות הצעירות החלו להיגמר וצמא הדם של הרוזנת הוביל אותה לבצע טעות חמורה. היא לא היססה, נואשת לאמבטיות הדם שלה, לחטוף גם נערות מהאצולה. המלך מתיאס, כבר לא יכול היה לאטום את אוזניו לאור הסיפורים הדרמטיים שהגיעו לאוזניו לגבי קרובת משפחתו. לבסוף הוא  מינה את גיורגי טורזו, הפלטין (תואר אצולה) של הונגריה, לפתוח בחקירה. טורזו הזמין שני נוטריונים לאסוף ראיות במרץ 1610. כאשר עברו דרך החומות של הטירה, הם ניתקלו במחזה אימים וזוועות של גופות מעונות, דם שנשפך כנהרות, ואת הרוזנת עצמה באחת האמבטיות הדם שלה המושחתות, בשיא הרחצה.
     
    ב-1612 נפתח המשפט בביטצ'ה. אליבזת סירבה להודות באשמה וגם כחפה מפשע. היא ניצלה את זכויות האצילות שלה. 
    מי שכן נשפט בכוח, היו משתפי הפעולה שלה. חואן, המשרת, העיד שבנוכחותו נרצחו לפחות 37 נשים רווקות בגילאים 12-26, 6 מהן, הוא בעצמו גייס אותן כדי לעבוד בטירה.
    ההאשמות התמקדו בקרבונות מהאצולה, שכן, הם לא ייחסו חשיבות לנרצחות שהיו משרתות. בגזר הדין כולם הורשעו, חלק בכישוף, חלק ברצח וחלק כמשתפי פעולה.
     
    כל חסידיה של אליזבת, פרט למכשפות, נערפו וגופותיהם נשרפו. זה היה גורלו של משרתה חואן. להמכשפות דורותאה, אלנה ופירושקה, עקרו את אצבעותיהן בצבת מלובנת והעלו אותן במוקד בהיותן חיות.
    אזרי מצ'ורובה, בורגנית מהאזור שהואשמה בשיתוף, גם הוצאה להורג. קטרינה, משרתת בת 14 ומשתפת הפעולה הצעירה ביותר, הצילה את חייה על ידי בקשה מפורשת של אחת הניצולות, אבל קיבלה 100 מלקות.
     
    אבל, החוק מנע שאליזבת, אצילה, תועמד לדין. היא נכלאה בטירה שלה. לאחר שהובלה לצינוק שלה, הבנאים אטמו חלונות ודלתות והשאירו פתח קטן לאוכל בלבד.
    לבסוף, המלך מתיאס של הונגריה ביקש את ראשה עבור כל הנערות ממעמד האצולה שנרצחו כביכול על ידה, אבל בן דודו, הנסיך מטרסילבניה שכנע אותו לעכב את גזר הדין כל עוד היא בחיים. אז היא נידונה למאסר עולם בבידוד. עונש זה עירב גם את החרמת כל רכושה, דבר שמתיאס חמד כבר מזמן.
     
    ב-31 ביולי 1614, אליבת בת ה-54 הכתיבה את הצוואה שלה ואת רצונותיה האחרונים בעדות שני כמרים מהקטדרלה של הארכיבישוף Esztergom. היא ציוותה להוריש ולחלק את מה שנשאר מנכסיה המשפחתיים בין ילדיה.
     
    ב-21 באוגוסט 1614, אחד הסוהרים ראה אותה על שכובה עם הפנים כלפי הרצפה. הרוזנת אליזבת באטורי מתה לאחר שבילתה 4 שנים ארוכות בלי לראות את אור השמש אפילו.
    היא נקברה בכנסיית צ'אכטיצה, אך בשל המהומה של תושבי הכפר על כך ש"הנמרה של צ'אכטיצה" נקברה בבית הקברות שלהם, גופה הועבר לבית הולדתה באצ'ד, שם נטמן בקריפטה של משפחת באטורי.
     
    יש לא מעט ספרים וסרטים על הדמות המעוררת אימה הזו.
     
    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/12/16 17:30:
      חבל שלא הכנתי פופקורן לפני שהתחלתי לקרוא
        13/12/16 13:08:
      תודה רבה, על ששיתפת בסיפור ההיסטורי הזוועתי הזה. תיאור פסל הבתולה, שרוצח את המחובקות על ידו, מזכיר לי תיאור מהכתבים ההודיים: אישה נואפת נענשת בנארקה - הגיהינום ההודי - בכך שהיא חייבת לחבק פסל של גבר עשוי מברזל, שבתוכו בוערת אש וכולו מלובן. בשורות טובות, עמוס.
        13/12/16 00:13:
      סיפור לשעת לילה, נהדר
      הזוועה במיטבה. כלומר, במירעה.

      ארכיון

      פרופיל

      מיסיס הייד
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין