כותרות TheMarker >
    ';

    ספק סביר

    המקום להטיל ספק בכל מה שקורה.
    (וגם דברים מענינים שנחשפתי אליהם)

    תחנה שניה - אושויץ

    9 תגובות   יום שני, 30/4/07, 12:18

    אושויץ, יום חמישי 26 באפריל 2007.

    באושויץ השמש כבר איננה זורחת. עלטה תמידית שוררת כאן. החושך העוטף את מחנות המוות מופר על ידי אורן של למעלה ממיליון נשמות יהודיות שנרצחו באכזריות ובשיטתיות יעילה להחריד. הוא נחתך באור הנישא בעיניהם של אותם ניצולים בודדים ששרדו את התופת. אני רוצה להאמין שגם אנחנו, בני הדור השני והשלישי, מביאים איתנו מעט מן האור. אור של תקוה.

    איש איננו יכול להבין את אושויץ על כן גם אינני מנסה. תחת זאת אני מנסה להכיל את אושוויץ. אם הייתי יכול הייתי מצלם את כל המחנה. פיסה אחר פיסה. אבן אחר אבן. כדי שלעולם לא אשכח: את התזמורת שניגנה בפתח המחנה, את צריף הניסויים, את מסילות הרכבות, את צריפי האבן שבאושויץ וצריפי העץ באושויץ-בירקנאו, את תאי הגזים והמשרפות. אך יותר מהכל הייתי מצלם עבור אלה שלא שרדו שם. תמונות, תמונות, כמו צילום קבוצתי ענק – אינך רואה מי הוא מי, אך אתה מבחין בגודלה של הקבוצה. 

    אנו יושבים לשמוע עדות מפיה של שרה טסלר. לאושויץ-בירקנאו הגיעה בשנת 1944 מהונגריה. בת חמש עשרה. היא ואחותה חנה. המאמץ לספר ניכר בקולה. אבל גם הנחישות. להעביר את מקל הזיכרון הלאה, כמו במירוץ שליחים. 

    אין בי כח, אבל צריך לרוץ מהר. לברוח מהשוט.

    לא הוצאנו הגה. אני חושבת שלא נשמנו.

    איבדנו את מימד הזמן. אף פעם לא ידעתי אם זה היום או מחר.

    כל הזמן הייתי רעבה. הרעב לא הפסיק להציק. לא חשבתי על כלום, רק על אוכל, אפילו לא על אבא ואמא.

    לאט לאט, מתמלא הפנקס. קטעי סיפורים, חצאי משפטים - אבל יהיה בהם כדי להזכיר לי את מה ששמעו אוזני. שני קטעים אוחזים בי בחוזקה. שניהם על אמונה. האחד עוד בטרם הגיעה כלל למחנה. באחד הימים הגיע בחור שברח מפולין להונגריה. לאחר שסעד את נפשו סיפר על אודות הזוועות שהנאצים מעוללים ליהודים. אחת השכנות אמרה לאמא שלה בחוסר אמון מוחלט: "תראי מה שבחור מוכן לספר בשביל צלחת מרק".

    האחר הוא אמונתה שלה. שרה הייתה שומרת מצוות ונשארה כזו. היא נשאלת על המשך האמונה שלה באלוהים. אין לה תשובה חד משמעית. אבל היא אומרת, בהקשר האישי שלה "שאולי בכל זאת יש ניסים".

    אחר כך אנחנו ממשיכים בהליכה במחנה. המעמסה כבדה. מחשש כי אכרע תחת הנטל אני יוצא מהכלל אל הפרט. אוגר רגעים בודדים. אוסף חלומות שמצאתי בין דרגשי העץ הצפופים. תקוה שנפלה ברגע של חולשה בין האבנים. שברי מילים התלויים על קירות הצריפים. הכל בשורות קצרות. עתה, לא העת לסיכומים. רק להמשיך ולרשום. לזכור.

    בדרך מאושויץ, אני נזכר בשירו של יהודה עמיחי (מתוך השיר  "אלים מתחלפים, התפלות נשארות לעד" בספר: פתוח סגור פתוח]:

    אחרי אושויץ אין תיאולגיה:

    מארובות הוותיקן עולה עשן לבן,

    סימן שהקרדינלים בחרו להם אפיפיור.

    ממשרפות אושויץ עולה עשן שחור

    סימן שהאלהים טרם החליטו על בחירת

    העם הנבחר.

    אחרי אושויץ אין תיאולגיה:

    המספרים על אמות אסירי ההשמדה

    הם מספרי הטלפון של האלהים

    מספרים שאין מהם תשובה

    ועכישו הם מנותקים אחד, אחד.

    אחרי אושויץ יש תיאולוגיה חדשה:

    היהודים שמתו בשואה

    נעשו עכשיו דומים לאלוהיהם

    שאין לו דמות הגוף ואין לו גוף

    אין להם דמות הגוף ואין להם גוף.

      

    תחנות נוספות במסע: 

    תחנת יציאה - נתב"ג

    תחנה ראשונה - קרקוב  

    תחנה שלישית - מיידנק

    תחנה רביעית- ורשה

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/5/07 13:40:

      מיד אבדוק

       

      תודה תודה ושוב תודה.

        1/5/07 13:37:

      בוצע.

      (אגב נחתכה לי שם השורה האחרונה מהשיר של עמיחי. אפשר לערוך את ההודעה?)

        1/5/07 13:17:

      מה יהיה שאין לי כוכבים.

       

      תעשה טובה תביא את הטקסט הזה לפורום שואה של ווי-נט.

      בבקשה.

       

      (אסתי שאמורה להיות המנהלת של הפורום)

        1/5/07 13:09:
      טליה, שם באמת אין ציניות.
        1/5/07 09:26:

       

      צטט: אליהו ביטון 2007-05-01 08:40:21

      טליה: מה שאמרת זה בדיוק מה שהיה שם. שדיברנו שם, ככה ביננו, הרבה אמרו שהם ציפו לבום רגשי, שהם יבכו וכו' וזה לא קרה להם. אני אמרתי להם שני דברים. אחד שזה קרוב מידי וגדול מידי כדי לדעת מה זה עושה לי. שניים - וזה יותר חשוב מבחינתי - שאני כן התרגשתי, כי לקחתי לעצמי את הרגעים הקטנים של הסיפורים הפרטניים. עכשיו ממבט מרחוק אני חושב שגם העובדה שהלכנו בקבוצה השפיעה. החבר שלי לחדר אמר לי שם, שהיה חסר לו במסע הזה כמה רגעים של התבודדות בכל אתר שביקרנו. אני חושב שהוא צודק. 

       

      עידית: בכל מחנה שהגענו נכנסו אליו בצעידה צבאית ובסוף ההדרכה והסיור, עשינו טקס צבאי. יש בהחלט משהו מרגש בעובדה שאתה מגיע למחנות הללו לבוש במדים, כנציג הצבא היהודי, דבר שהיה כל כך חסר אז. אני חושב שגם המבקרים האחרים שהיו שם - ומסתבר שיש המון מבקרים זרים, בעיקר פולנים ובעיקר תלמידים, במחנות הללו - מייחסים לכך משמעות. הם כל הזמן הסתכלו עלינו וצילמו אותנו.

      אבל ככה, ברגע של כפירה, חשבתי לעצמי שאולי לא השתחררנו לגמרי מהיותנו קורבן. כמו מנהל צעיר שצריך את החליפה כדי שכולם יידעו שהוא מנהל. אני באמת לא יודע ואולי זה איפשהו המציאות שאנחנו חיים בה והיותנו מוקפים ומותקפים כל הזמן.

       

      אסתי: את "פתוח סגור פתוח" לקחתי איתי לשם והוא היה איתי בכל הביקורים במחנות ובאתרים. אני חושב שזה ספר השירים של עמיחי שמדבר עלינו כעם וכאומה בעיקר דרך השואה והשכול. כספר אחרון של עמיחי הוא מתכתב שם עם הרבה שירים ומחשבות שלו מהספרים הקודמים. קראתי לקבוצה שני שירים מתוכו: את השיר הזה של אושויץ ואת השיר האחרון "פצצת הזמן היהודית" שהוא שיר עם הרבה תקוה נתתי לאחד מחברי המשלחת לקרוא בטקס צוותי שערכנו במצבה על בורות ירי באחד היערות.

      מה שהפתיע אותי (ואולי לא היה צריך) זה שלמעט המדריכה שהכירה את הספר אף לא אחד מחברי הקבוצה הכיר את הספר וידע על מה הוא מדבר (טוב שלא עשיתי שם סקר מי בכלל מכיר מי זה יהודה עמיחי).

      אגב, אם זה היה תלוי בי הייתי מכניס אותו כספר חובה לתוכנית הלימודים בתיכון אבל לא בשיעור ספרות אלא בשיעור היסטוריה.  

       

       

      וואו, קרה לי משהו מדהים עכשיו.

       ראיתי את התגובה של עידית בה היא שאלה לגבי המדים. וחשבתי לשאול אותך מה פתאום מדים (מה פתאום מדים?)

      ועכשיו כשאתה מספר שהגעתם  לשם כנציגים של הצבא, התמונה הזאת כל כך כל כך ריגשה אותי ועדין.  (  הלכתי להביא טישו, מדהים מה שיוצא מאיתנו לפעמים עם כל הציניות ביומיום והזילזול בסמלים, ובפטריוטיזם שמתכתב עם פאשיזם) הפגנת הכוח הזאת במקום שפעם היינו בו כל כך כל כך חלשים עד שלא היינו. נשמע כמו חויה מדהימה. נדמה לי שענין המדים נותן לזה מימד אחר לגמרי. מביא לשם לא רק את הרצון לזכור ולדעת ולהיווכח ולכבד אלא, ואולי אפילו יותר, להראות אני כאן! למרותכם, אני חזק ולא תעשו לי את זה יותר ( נקווה, אינשאללה, חמסה חמסה חמסה)

       

      בוקר טוב, אוףףף.

        1/5/07 08:40:

      טליה: מה שאמרת זה בדיוק מה שהיה שם. שדיברנו שם, ככה ביננו, הרבה אמרו שהם ציפו לבום רגשי, שהם יבכו וכו' וזה לא קרה להם. אני אמרתי להם שני דברים. אחד שזה קרוב מידי וגדול מידי כדי לדעת מה זה עושה לי. שניים - וזה יותר חשוב מבחינתי - שאני כן התרגשתי, כי לקחתי לעצמי את הרגעים הקטנים של הסיפורים הפרטניים. עכשיו ממבט מרחוק אני חושב שגם העובדה שהלכנו בקבוצה השפיעה. החבר שלי לחדר אמר לי שם, שהיה חסר לו במסע הזה כמה רגעים של התבודדות בכל אתר שביקרנו. אני חושב שהוא צודק. 

       

      עידית: בכל מחנה שהגענו נכנסו אליו בצעידה צבאית ובסוף ההדרכה והסיור, עשינו טקס צבאי. יש בהחלט משהו מרגש בעובדה שאתה מגיע למחנות הללו לבוש במדים, כנציג הצבא היהודי, דבר שהיה כל כך חסר אז. אני חושב שגם המבקרים האחרים שהיו שם - ומסתבר שיש המון מבקרים זרים, בעיקר פולנים ובעיקר תלמידים, במחנות הללו - מייחסים לכך משמעות. הם כל הזמן הסתכלו עלינו וצילמו אותנו.

      אבל ככה, ברגע של כפירה, חשבתי לעצמי שאולי לא השתחררנו לגמרי מהיותנו קורבן. כמו מנהל צעיר שצריך את החליפה כדי שכולם יידעו שהוא מנהל. אני באמת לא יודע ואולי זה איפשהו המציאות שאנחנו חיים בה והיותנו מוקפים ומותקפים כל הזמן.

       

      אסתי: את "פתוח סגור פתוח" לקחתי איתי לשם והוא היה איתי בכל הביקורים במחנות ובאתרים. אני חושב שזה ספר השירים של עמיחי שמדבר עלינו כעם וכאומה בעיקר דרך השואה והשכול. כספר אחרון של עמיחי הוא מתכתב שם עם הרבה שירים ומחשבות שלו מהספרים הקודמים. קראתי לקבוצה שני שירים מתוכו: את השיר הזה של אושויץ ואת השיר האחרון "פצצת הזמן היהודית" שהוא שיר עם הרבה תקוה נתתי לאחד מחברי המשלחת לקרוא בטקס צוותי שערכנו במצבה על בורות ירי באחד היערות.

      מה שהפתיע אותי (ואולי לא היה צריך) זה שלמעט המדריכה שהכירה את הספר אף לא אחד מחברי הקבוצה הכיר את הספר וידע על מה הוא מדבר (טוב שלא עשיתי שם סקר מי בכלל מכיר מי זה יהודה עמיחי).

      אגב, אם זה היה תלוי בי הייתי מכניס אותו כספר חובה לתוכנית הלימודים בתיכון אבל לא בשיעור ספרות אלא בשיעור היסטוריה.  

        1/5/07 06:14:

      התיעוד הזה...

      כל כך נקי. כל כך לא מניפולטיבי...

      כל כך נותן לזוועה לעשות את העבודה שלה בלי קישוטים....

       

      אגב, זה מעניין שהבאת את עמיחי

      אני זוכרת שכתבתי בספר האורחים בדכאו את המילים:

      "אל מלא רחמים,

      אלמלא האל מלא רחמים היו הרחמים בעולם ולא רק בו"

       

      כי אל מול הבלתי ניתן להגיד במילים עלה לי עמיחי להגיד במקומי את מה שלא יכולתי.

        1/5/07 05:16:

      לא בטוחה שהייתי מצליחה לעמוד בזה.

      ואיך היה לעמוד שם עם מדי צה"ל - זה השפיע על החוויה?

        1/5/07 01:41:

      זה שיר חזק.

      מאד מרגש.

      ומסתבר שגם למרות שמדובר בזוועות אנחנו צריכים רעיונות חזקים שיצליחו להזיז אותנו. התאורים עצמם בלבד כבר לא מצליחים לזעזע ממש

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      אליהו ביטון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין