הוא הגיע באיחור של 4 דקות , על המסילה הנגדית כבר עמדה הרכבת של 2025, היא כבר ממתינה לו 6 דקות תמימות, הרגיש בתוכו את כל הזעם של 2025 חברו על שנאלץ  בגללו להמתין כל כך, הרגיש את הכעס של הנוסעים , את המבטים, את הייאוש והזלזול, אבל מה היה יכול היה לעשות?  השמים נצבעו לו בכתוב ובצהוב ובכחול ובאפור ובטורקיז, ומבטו לא יכול היה להתיק מהם, קשת הצבעים של היום המעונן והחמה שציירה בשמיים עולם נפלא, הכריחה  אותו להאט את תנועת הקטר, 750 הביט למסילה אך עיניו שוטטו למראה הנלבב בחוץ. כעת נחה עינו על עבודות הבלתי נגמרות לבניית המסילה הנוספת, אימתי זו תהא מוכנה?  עד מתי  יצטרך להמתין לחברו בתחנה, כי עבודות להרחבת המסילה מתמהמהות.
השמש סנוורה אותו, הזיעה נגרה ממצחו, העיניים דומעות.
הוא שחנק את רגשותיו, שהתמיד להביט קדימה,
לשים לב לכל פרט במסילה.
לפרטים, לדיוק ולמשימה,
להסיע את הנוסעים בבטחה,
שהשירות לנוסעים נטע בו שמחה,
לאחרים זו הייתה טרחה
הרכבת הייתה לו משפחה .
ועתה  הייתה  השמש  המסנוורת
שנטעה בו לחשוב אחרת
בוהקת בצבעי כתום ונהדרת
שוקעת  בצוהרי היום ולא ממהרת.

והחליט לנוח  קמעא , להרפות, לשבת
להקדיש רגע לעצמו ולמשפחה האוהבת
המחנק השפיע והבטן מעט כואבת
עת לפרוש, לפני שיאחר את הרכבת