עבר קצת זמן, ואני ישבתי וחשבתי למה אני עושה את מה שאני עושה. אני כותב, כמה שאני יכול, מעין איזשהו דחף לכתוב לפני שהזמן יגמר. הזמן תמיד נגמר, אבל הרעיון שאיכשהו אני אמות בלי שיזכרו אותי, בלי להשאיר משהו מאחורי, מפחיד אותי יותר.

אני בן 19, אני לא בן אדם מבוגר, ועדיין. אני לא יכול לחשוב על הנקודה הספציפית שבה הבנתי שאני רוצה לעשות משהו חשוב בחיים שלי, שישנה משהו. אני כן זוכר שקראתי ציטוט של איין ראנד, מהספר "כמעיין המתגבר". בספר היא שואלת מה על אטלס לעשות, מה על הענק שמחזיק בקושי את העולם לעשות, והחלטתי שיום אחד אני רוצה להיות כמוהו. אני רוצה להחזיק את העולם על הכתפיים שלי. אני יודע שזה רעיון מגוחך, ויותר מהכול אני יודע שזה אדיוטי. אבל הרעיון שיש לי את הכוח ואת היכולת לעשות משהו דגול תמיד משך אותי, אף אחד לא רוצה להתמודד עם כמה שהוא חסר תועלת.

אז אני כותב, כי הזמן הולך להיגמר יום אחד. וכשהוא יגמר, אני רוצה להיות מסוגל לומר שהשארתי משהו שהוא גדול ממני, שעזבתי את העולם בידיעה שהנחתי את השורש לאותו העץ שיצמח.

אולי כדאי שאני אאט, אני חושב שלפעמים אני מגזים. אני עייף, אני עייף מהפוליטיקה ומהעובדות שהקיפו אותי. העולם מפחיד, ולפעמים קשה להתמודד איתו. קשה להתמודד עם המציאות כמו שהיא, אבל אני מנסה. אני מרגיש שזה הופך אותי ליותר ויותר ציני, אבל אני חושב שעוד יש בי תקווה.

בכול מקרה, כן.

תודה שקראתם.