ורק לרגע קט, האהבה, אותו הסם אליו אנו מתמכרים, בכזו קלות, נותן לנו לנשום. להרים ראשינו אל על, מבעד לשכבה העבה של מים ולכלוך המכסים את גופינו. נחת, ולו אם רק לרגע קט, נחת. השלווה הבלתי נגמרת של אותו רגע היא כמעט אינסופית, חסרת גבולות. תחושה כה משכרת שלא אלכוהול ולא הסם החזק ביותר יגברו עליה. אך בו זמנית זוהי מעין תחושה של חוסר אונים, תמימות חסרת מעצורים או ציניות. מעין רגע של אובדן חושים המוביל לאובדן ידע, אובדן ידע המוביל לאובדן כול תחושת סכנה או בדידות. רוב חיינו אנו רודפים אחרי כול אשר ניתן לרדוף, ללא הפסקה או מנוח. אך באותו הרגע, אותו רגע קט של שנייה או שתיים, אנו מאבדים לחלוטין את כול אשר חיפשנו ונופלים לתוך משהו חדש לחלוטין. איזה מדהים זה, שאנו באותו רגע שוכחים את הכאב, את הצער, את האובדן, את הכול ולו רק לאותה שנייה בה היא מכסה אותנו בידיה, כאלה המתפללת לשלומו של אדם. עזבו את אלוהים, זוהי אלה אשר ביופיה המלא מגלה ומראה יותר מאשר כול אליל אחר, גם אם רק לרגע קט. ואולי אותו הכאב הוא הקורבן הראוי, לאלה בעלת כוח כה רב, אשר יכולה לקחת ולתת את כול אשר אי פעם ביקשנו.