חברי מוני כתב על פרשת השבוע " ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור". התורה ממשיכה לספר לנו על גלגולו של יוסף במצרים וכיצד הוא נעשה משנה למלך פרעה , "אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך" (בראשית מא', מ'). השבת אנו גם חוגגים את חג החנוכה (נר שביעי). הרמב"ם בהקדמתו להלכות חנוכה (רמב"ם , זמנים פרק ג') כך כותב: "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל, וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטימאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם א-להי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני". לא רק הנס השמימי, המופלא, של פך השמן שתיאורו בא בהמשך הדברים עומד בראש הדברים, אפילו לא ניצחון המלחמה שמובלע בדברים, אלא דווקא מה שנראה במבט ראשון כתהליך "ארצי" לחלוטין, גשמי, פוליטי ומדיני: "והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני". הרמב"ם מדגיש, שגם אותה "חזרת מלכות לישראל" לא נמשכה לאורך זמן, אלא מעט יותר ממאתיים שנה, עד החורבן השני. למרות זאת, בוחר הרמב"ם להציבה בראש הלכות חנוכה ומדגיש את מקומה החשוב. יותר מזה, בחלק ניכר מתולדותיה, לא הצטיינה מלכות החשמונאים ביושר וביושרה, והפן הרוחני לא היה בהכרח הצד החזק שלה. נהפוך הוא רבו בה גילויי השחיתות והסיאוב, ואף על פי כן, היה בה כדי לסמל את השבת עטרת מלכות ישראל. "אין בעל הנס מכיר בנסו". לצערנו הרב גם היום לא רבים הם האנשים שחשים את גודל הנס "שבהחזרת מלכות לישראל" בכל יום, בכל עת ובכל שעה, למרות שיש עוד הרבה לתקן. חג החנוכה משקף את המתח התמידי שבין הרוח והכוח, בין שמים לארץ, בין תורה לדרך ארץ, בין פך שמן טהור שבמקדש לבין דם החללים וטומאת חרבות המלחמה. הקמת מדינת ישראל מסמלת את החזרת המלכות לישראל בדורנו, ועלינו לבטא את הכרת תודתנו על כך בכל עת למרות שיש עוד הרבה לתקן. לאחר אלפיים שנות גלות, סבל וייסורים, זכינו להגשמת חלום בן דורות, לעם היהודי יש מדינה משלו, שלטון משלו, צבא משלו, מערכת משפט משלו. חג החנוכה קורא לכולנו למילוי המשימה ולהגשמת האתגר, מציאת השילוב העדין שבין הרוח והכוח, והפיכת עוצמתה של מלכות ישראל מנוף להפצת אורן של תורת ישראל, של מנורת המקדש שנטבעה בסמלה, ושל רוח הטלית ומגן דוד שעליה, שנהיה לדגלה.