הלומי קדושה הם אוחזים בשעירי החטאת, מורטים ומטלטלים מושכים מזה לזה, "אל המזבח"! זבח הדמים של תקוות חירותם. "שחוט" צווח הנביא ועיניו מתלבנות כעיני המת, והם שוחטים ורגליהם טופפות בדמים, והם זובחים ושרים את שיר הזבח, מנופפים במפתחות הזהב משוחי הדם שבידיהם, מוסרים איש לחברו את מפתחו, מאבדים את תקוותם היחידה לפתוח אי פעם את דלתות ההיכל.

אך על האדם לאבד כל תקווה לפני שיוכל להתרומם. מפתח אחד יש בגנזיו של הקב"ה, מפתח של אש והוא הולך וממוסס כל בריחי ברזל ומנעולים של עופרת, ביקש העם מפתח של אש ולהבה, ויתגודדו עד שפוך דם, נגשו אחד אחד אל הערפל טמנו ידיהם בעומקה של אש ומשכו משם מפתחות לוהטים, וחרוט עליהם באש שחורה על גבי אש לבנה:
 "החירות היא בליבכם כמכוות אש צרובה בכם"

והנביא הפיל עצמו אל תוך האש כדי לכפר עוון כולם, וכל העם ראו כמין יונה צחורה טופחת בכנפיה יוצאת מתוך האש ופניה על עבר דלתות האולם, נפתחו הם בקול רעש גדול, ונהרה גדולה עוברת שוטפת את ההיכל, שמשות וירחים, והכוכבים כה קרובים, זוהרים, את תפארתה של החירות.