כותרות TheMarker >
    ';

    בקרוב אגיע רחוק...

    מנסה לתהות ומקווה לא לטעות. לשתף ולהשתתף. החיים כפי שהם אצלי. בתוך תוכי.

    פוסטים אחרונים

    0

    אמאבא

    1 תגובות   יום שישי , 6/1/17, 11:10

    אמא ואבא שלי. 

    הביאו אותי לעולם. 

    לימדו אותי הכל מההתחלה התחלה הבסיסית ביותר. 

    ליוו אותי בכל רגעיי הטובים יותר והטובים פחות, לאורך חצי מחיי באופן רצוף וצמוד. 

    ממשיכים ללוות את חיי  גם במחצית השנייה של חיי, באופן רצוף וקצת פחות צמוד. 

    המון חוויות משותפות, משפחתיות, אישיות עם כל אחד מהם, עם שניהם ביחד, עם המשפחות החדשות שנוצרו במהלך השנים. 

    למדתי מהם כמעט כל מה שאני יודעת. אז נכון שהשתכללתי והיום אני גם מלמדת אותם. 

    אבל אף אחד לא מספיק מוכן לימים האלה שאמא ואבא הם כבר לא כמו שהיו. 

    ידעתי וחשבתי שאני מוכנה ומודעת לקושי, אבל כשזה מגיע, זה נוחת בבום!

    לראות כל אחד מהם בנפרד וגם ביחד, הולכים  ומתבגרים שלא להעז לומר זקנים או חלילה קשישים. מה פתאום! ההורים שלי בני 80 הם לא זקנים ולא קשישים. הם עצמאיים, מדברים לעניין, הכל רגיל...

    עד שכלום בעצם לא רגיל.

    פשטידה או תבשיל שלמדתי מאמא שלי והכנתי, היא ”גילתה” אותם לראשונה עכשיו וביקשה מתכון. הזכרתי לה שכך הכינה כשהיתי חוזרת מבי“ס והיא טענה שהתבלבלתי. 

    כשאבא שלי שאל אותי ביום ההולדת שלי, בת כמה את... 

    אבל אלה דוגמאות זניחות ואיכשהו הגיוניות. כמה אפשר לשמר את הזכרון? הוא זוכר מה עשה לפני 51 שנים? היא גם לא חייבת לזכור מה בישלה לפני 40 שנים.

    אבל כשאני רואה את חוסר האונים, את העצב בעיניים, את הבכי על ”מה קרה לי”? ”מה יהיה הסוף”? ”יש לי עוד המון תוכניות לחיים“... כשאני שומעת אותם אומרים את זה, כשהם מקטרים כשקשה להם, הלב שלי מתכווץ, הלב שלי בוכה, כי אני לא מרשה לעיניים להראות להם שהתשובות שאני נותנת להם, הן בחזקת כדור הרגעה (מתבגרים, לא נעשים צעירים בחזרה והכל יהיה בסדר, לאט לאט, אנחנו כאן בשביל לעזור...) ורק אני יודעת בלב שלי שכבר כלום לא יהיה בסדר, שום דבר לא יחזור להיות כשהיה ועוד ימים רבים וקשים נכונו להם ולנו ביחד. 

    יחד עם כל ההבנה הזאת, כשאמא שלי מבקשת ממני בקשות הזויות שנראות לי שטותיות ולא נחוצות, אני כועסת. אני מתעצבנת. אני רוטנת. לא בפניה, חלילה. בתוכי, אני מנהלת דיון שלם, מה זה השטות הזאת, למה היא צריכה את זה עכשיו כשהיא בבית חולים, זה ממש נחוץ? וחוסר ההתפשרות שלה קטנוני והנה היא ממשיכה לשלוט ביד רמה גם ממקום חוליה וכהנה וכהנה. 

    תוך כדי המחשבות אני הולכת לקנות בדיוק את מה שביקשה, בחנות אחת ובחנות שניה ומגיעה אליה למחלקה. 

    מרגע הכניסה לחדר, היא קוראת בשמי,  כי היא מכירה את צעדיי, עוד טרם ראתה שזו אכן אני, הריחה את הריח שלי נכנס לחדר (יווו יש לי ריח שלי, בדיוק כמו שיש את הריח שלה כשאני בביתה והיא בכלל בבי"ח).

    אני רואה את השמחה בעיניה, את נצנוץ האושר הזה כשאני נכנסת ועוד יותר כשאני מוציאה מהתיק את הכבודה עבורה. 

    ”תודה, הצלת אותי”, היא אומרת ומחייכת. 

    ואני...מתמלאת אושר ועצב כאחד. כועסת על עצמי, איך העזתי לחשוב מחשבות כעוסות. 

    ואבא שלי, שנמצא בבית לבד ואני קופצת אליו אחריה, או אליה אחריו והוא..כל כך שמח כשפוקח את עיניו ורואה אותי לצידו. “נעמי” הוא קורא בשקט וחיוך נסוך על שפתיו.

    שיאאלל`ה כמה זה מרחיב לי את הלב.  

    הרגעים האלה משכיחים כל מחשבה אחרת. 

    הרגעים האלה מזכירים לי, מי לימד אותי לאכול, להחזיק מזלג ביד, לעמוד, ללכת, לרכב על אופניים. מי המתין ער  כשיצאתי לבלות עד אור הבוקר, מי חלק איתי את הרכב כשקיבלתי רשיון נהיגה, מי נתו לי נשיקה על כל פצע,  ועוד ועוד ועוד..

    אז כשאבא שוכב חסר אונים ואני לא מצליחה לעזור לו לקום והוא מרטיב את עצמו וסביבתו, אני בוכה. לא בגלל מה שכעת קורה. אלא בגלל מה שהיה. בגלל מי שהוא היה ובגלל שהוא לא רואה אותי בוכה. 

    אבא שלי. הגבוה, החתיך, הפלרטטן, הרקדן, האיש הכי פעיל ושמח שאני מכירה (ושמחה שיצאתי כמוהו) שעכשיו פתאום נראה לי כפוף ונמוך קומה, שרידי יופיו ניבטים מפניו העצובים, בקושי הולך שלא לחשוב על לרקוד, פלרטטן לא קטן עד עצם היום הזה, פעיל ושמח לא כמו שהיה רוצה. על כל אלה אני בוכה. 

    וכשאמא שלי בוכה על מר גורלה, אני יכולה רק להצטרף אליה עמוק במחשבה, כי מבחוץ אני חזקה. 

    רק שלא יראו אותי בוכה. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/1/17 17:28:

      עצוב.
      לא חושבת שיש מילים שיכולות לנחם או לשנות את המצב.
      כל הכבוד לך שאת שם בשבילם, עוזרת ותומכת ומוקירה להם תודה.
      מאחלת לך להיות חזקה בשבילך ובשבילם - שתרבו יותר הנאה מכאב
      ויותר שמחה מצער.
      אין מה לעשות -
      זאת דרך הטבע, אולי אפשר להתנחם בכך שהיו הרבה זמנים טובים וימים יפים.
      יישר כוח.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      newme0
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין