אני זוכר טוב מאוד את היום הזה. שכבתי במיטה. בדיוק התעוררתי משנת צהריים, בהיתי בתקרה וקודם כל הדלקתי להנאתי סיגריה. פתאום דפקו בדלת.

״תפתח, יא חתיכת עצלן!״ זה היה הקול של רפיד.

קפצתי מהמיטה ופתחתי את הדלת. בלי לומר מילה הוא דחף אותי הצידה וצעק בקול חנוק.

״פרצה מהפכה באמריקה!״

״מה איתך? אתה מסטול?״

״אחי, תדליק את הטלוויזיה המזדיינת, איפה השלט?״ שלפתי את השלט מבין המצעים והדלקתי את הטלוויזיה. רפיד הצביע בדממה על המתרחש.

״מה קורה שם?״ שאלתי אותו כי לא הבנתי את מה שמגיש החדשות אמר.

עוד אף אחד לא ידע, אם מדובר בהפיכה, בתאונה או בפיגוע טרור. רק ספקולציות. העיתונאי שהופיע בין תמונות המגדלים הקורסים נראה אבוד בדיוק כמונו.

״זה מטוס עם נוסעים?״

״לא נראה לי,״ אמר רפיד בלי להביט בי. ״אולי כמה לוחמי חופש אמריקנים. אתה יודע מה זה המגדלים האלה?״

״לא. אולי של הסי.איי.איי?״

למרות שעברנו הרבה בחיינו, גברת שולץ, לשנינו לא היה מושג קלוש על העולם, ולא יכולנו לדעת באותם הרגעים שפיגוע הטרור הזה ישפיע על חיינו יותר מכל דבר אחר שקרה אי פעם.

״אני שמח בשביל האמריקנים,״ אמר רפיד באיזשהו שלב.

״אה?״

״סוף סוף גם הם רואים מה זה.״

את שביעות הרצון המבולבלת הזו, גברת שולץ היקרה, חשתי גם אני בהתחלה, באופן כזה או אחר. לא יכולתי להלחם בה, היא פשוט השתלטה עלי. בכל זאת, כעיראקי, לא היה בכך פלא. מאז שאני ילד, ההכרות היחידה שלי עם האמריקנים הייתה רק דרך מטוסי הקרב שלהם, דרך הפצצות והרקטות שלהם. מעולם לא ראיתי בעיראק שום דבר אחר שקשור לאמריקנים.

עם הזמן כשהבנתי ששני המגדלים אינם שייכים לסי.איי.איי ושבבנייני המשרדים הללו לא עבדו חיילים או מרגלים, ושבמטוסים נמצאו נוסעים רגילים לגמרי, נעשיתי מדוכדך עד עמקי נפשי. אני נשבע לך, גברת שולץ, אני מתבייש בעצמי על השמחה לאיד הראשונית שלי. גם היום אני מתבייש בעצמי.

אחרי היום הארור ההוא המונח המשמעותי ביותר עבורנו, הערבים בגרמניה, היה: חשוד.

לעולם לא הייתי מעלה על דעתי שטרוריסטים שמתחבאים בהרי אפגניסטן יוכלו, על ידי פיגועים בארה״ב, לשנות לחלוטין את אורח חיי במחוז נידרהופן שבבוואריה. אבל אין ספק, גם זאת גלובליזציה.

כבר בסוף ספטמבר הגיע אלי מכתב מהמשטרה. עלי להופיע לשיחה ולהביא עמי הזמנה זו. השיחה הייתה באגף החקירות הפליליות של משטרת נידרהופן.  

כשהגעתי והצגתי את ההודעה שנשלחה אליי, הוכנסתי מיד פנימה. שוטר הוביל אותי אל חדר קטן וסגר את הדלת. הייתי לבד. אין מצב שאני יוצא מפה בחתיכה אחת, חשבתי. אבל מה שהדאיג אותי באמת, גברת שולץ היקרה, הייתה המחשבה שאאלץ להתפשט מול השוטרים. שוב יעלו חיוך רחב, חשבתי, כשיבחינו בציצי שלי, ושוב אחד מהם ידחוף את האצבע המשולשת שלו לתחת שלי, הפעם כדי לחפש את אוסמה בן לאדן. במקביל הרגשתי שאלו דאגות טיפשיות. העולם התחלק על השכל. החלה מלחמה בינלאומית נגד הטרור, שאליה צורפו כולם, בין אם רצו ובין אם לא. ואני? אני נמצאתי באגף החקירות הפליליות של משטרת נידרהופן. לא ידעתי למה, אבל כל מה שהיה לי בראש היו הציצים המחורבנים שלי.

לאחר כמה דקות שלושה גברים בלבוש אזרחי נכנסו לחדר. אחד היה מתורגמן, שאת מוצאו הלבנוני זיהיתי בקלות מהערבית שלו. הוא לבש תליון צלב זהוב סביב צווארו, וכך שבוודאות היה נוצרי. איש בעל זקן עבות ומצח אדמדם הציג את עצמו ללא לחיצת יד.

״ד״ר וורם, מאגף הפלילים הפדרלי.״

לשלישי הייתה קרחת והוא לבש חליפה שחורה. הוא רק הנהן בראשו, שיחק עם עט ולא אמר מילה. מאוחר יותר, כשסיפרתי עליו לרפיד, הוא היה משוכנע במאה אחוז שהאיש הזה משתייך לשירות הביון הפדרלי.

ד״ר וורם ביקש ממני לענות באופן גלוי. אמר שאני לא חשוד ושהשיחה הזו היא בסך הכל עניין שגרתי. שלושת הגברים הניחו מחברות ועטים על השולחן. ד״ר וורם פתח תיקייה כחולה והחל לתשאל אותי: מה שמי, המקצוע שלי, מי הם הוריי, אחיי ואחיותיי וכיצד נראו חיי בעיראק. למעשה היו אלו אותן שאלות שהציגו בפניי בשימוע שהיה בביירוית, בנוגע לבקשה שהגשתי למקלט מדיני. אולם בשלב כלשהו הגיעו השאלות בענייני דת.

״האם אתה סוני?״

״לא, אני ממשפחה שיעית, אבל אני עצמי לא דתי.״

״שיעי?״

״כן.״

״יש לך קשר עם אל-קאעידה?״

״סליחה?״

״יש לך קשר עם אל-קאעידה?״

״אמרתי שאני שיעי. אל-קאעידה זה ארגון סוני שהורג שיעים, הם מחשיבים אותם למוסלמים מקולקלים. נראה לך שיש לי קשר עם אנשים שרוצים לרצוח אותי ואת המשפחה שלי?״

״תענה על השאלה שלי בבקשה. יש לך קשר עם אל-קאעידה?״

״לא.״

״האם אתה מכיר מישהו שעובד עם אל-קאעידה או שמזדהה עם הארגון?״

״לא.״

״האם אתה טרוריסט?״

כנראה שתקתי רגע ארוך מידי.

״תענה על השאלה שלי בבקשה. האם אתה טרוריסט?״

״לעזאזל, לא!״

״האם יש לך ניסיון עם מטעני חבלה?״

״לא, לא.״

״האם יש לך כוונה לעסוק בפעילות טרוריסטית או להיות טרוריסט?״

״לא, לא, לא.״

״אתה מסכים לעבוד בשיתוף פעולה עם מוסדות השלטון הגרמניים?״

״אני אדם מנומס והייתי עוזר לכם בשמחה, אבל אני לא עובד כמרגל.״

באיזשהו שלב האיש עם הקרחת, שעד אותו רגע לא אמר אפילו מילה אחת, מסר לי רשימה של ארבעים וארבעה ארגונים וקבוצות המסווגים כארגוני טרור בינלאומיים. ביניהם הייתה גם כנופיית באדר-מיינהוף. הייתי צריך לסמן על הרשימה בשתי עמודות של ׳כן׳ ו׳לא׳ אם אני תומך בארגונים אלו או אם הייתי איתם בקשר. ארבעים וארבע פעמים סימנתי ׳איקס׳ בעמודה של ׳לא׳. לאחר מכן הורשיתי ללכת.

גם כל האחרים הוזמנו לשיחות מהסוג הזה. הייתי זהיר מאוד בחודשים הבאים כי פחדתי מאוד שעוקבים אחרי. כשדיברתי בטלפון לא אמרתי אף פעם את דעתי בענייני פוליטיקה ודת, קל וחומר בעניין כלשהו שקשור ל-11 בספטמבר. לא השמעתי שום ביקורת על אמריקנים, על אירופאים או על גרמנים. גם על הדיקטטורים מהעולם הערבי דיברתי רק לעתים רחוקות, כי במידה מסוימת הם היו בצד של האמריקנים.

זו הייתה תקופה סוערת, גברת שולץ. את לא חושבת? כולם איכשהו התחלקו על השכל. כמה מאיתנו ממש סגרו דילים עם המדינה וסיפקו לה מידע על פליטים אחרים. אפילו שלושת חברי כנופיית ה-H&M קרוב לוודאי חתמו על משהו כזה. הם חיכו אז כבר שנים לתשובה על בקשת המקלט המדיני, שאמורה הייתה להדחות בגלל התיק שלהם במשטרה, ולמרות זאת קיבלו שלושתם בבת אחת אישור שהות.

הוזמנתי למשטרה פעם שנייה. קצת לפני שהאמריקנים פלשו למולדת שלי, לעיראק. שוב נשאלתי את אותן השאלות. האנשים הסתכלו בעין חשודה על כל הזרים וחששו מהם. מזרח ומערב, אוריינט ואוקצידנט, אוסמה ובוש. יותר מידי כותרות ומאמרי דעה ריחפו מסביב כרוחות טבע שמטריפות את הדעת. גם תצוגת חנויות הספרים בעיר השתנתה. האסלאם והטרוריזם השתלטו על המדפים. הספרים פתאום נשאו כותרים כמו: ׳נביאי הטרור׳, ׳עיישה - הייתי אשתו השבע-עשרה של האימאם׳ או ׳האקס-טרוריסט׳.

בערוצי הטלוויזיה הגרמניים צצו עכשיו לעתים קרובות ערבים ומהגרים שדיברו גרמנית שוטפת ותיארו כמה אכזרי ומסוכן האסלאם אכן יכול להיות. לא ראיתי אותם לפני כן כל זמן שהותי בגרמניה וגם לא ראיתי אותם בתקשורת אף פעם. עכשיו פתאום הם היו בכל מקום, בשידורים מיוחדים ובתכניות אירוח. חשבונות הבנק הגרמניים שלהם תפחו כמו ערמות הגופות בארצות המולדת שלהם. ״ערפדים אינטלקטואלים״, כינינו אותם.

העולם התחלק על השכל. האנשים התחלקו על השכל. לא רק שאנחנו, הערבים והמוסלמים, היינו חשודים אלא שגם כל מזוודה שעמדה ללא בעלים גרמה לחסימת אזורים שלמים בעיר. צריך היה למצוא שועלי קרבות כדי לפנות אותן מהדרך. בכל העולם, כל מזוודה בכל פח שני הייתה פתאום חשודה.

כל הטירוף הוביל לכך שכמה מאיתנו הפכו לפונדמנטליסטים. כן, גברת שולץ, המוסלמים המרושעים הפכו עכשיו למרושעים הלכה למעשה.

הראשון שנפל היה קונטיינר-עלי. הוא השתנה תוך כמה שבועות מאדם טוב לב לפונדמנטליסט. הוא היה מאז ומתמיד אדם מאמין, אבל אף פעם לא הייתה לו בעיה עם אנשים כמוני וכמו רפיד. להפך. לפני כן הוא החשיב אותנו כמשפחה שלו בגרמניה. אבל בחג-המולד, מכל הימים, הגיע הרגע.

בערב החג רפיד הזמין את עלי ואותי לבקר אותו במגורי הפליטים ותכנן לבשל לנו. ״אין לנו קשר לחג המולד,״ אמר, ״אבל כשכולם חוגגים, אין סיבה שאנחנו לא נחגוג.״

שמחתי לקראת הערב בצריף הקודם שלי והבאתי איתי כמה פחיות בירה. כשפתחתי את הפחית השנייה, עלי לא הצליח להמשיך להתאפק.

״זה לא בסדר בעיניי מה שאתם עושים.״

״מה בדיוק?״

״אתם עושים כל מה שהם רוצים שתעשו. אתה שותה בירות רק כדי שיניחו לך.״

״מה?? מי?״

״הנוצרים, הגרמנים.״ בעיניו של עלי בערה אש בת אלפי שנים. ״למה אתם מוכרים את התרבות שלכם בשביל אנשים שבזים לכם?״

״על איזו תרבות אתה מדבר?״ שאל רפיד.

״התרבות שלנו כמוסלמים. מתנהגים אלינו פה לא יפה. הדת שלנו מוצגת כמשהו מפלצתי. ואתם ממשיכים כאילו כלום? אפילו משתפים פעולה?״

״עלי, אתה עושה מאיתנו צחוק עכשיו?״ שאל רפיד.

״לא, אתם עושים צחוק מהתרבות שלנו. ואני נחלץ להגנתה.״

״אני שותה בירה כי היא טעימה לי. לא כדי להסוות את עצמי כגרמני,״ אמרתי.

רפיד איבד עכשיו שליטה לחלוטין והתעצבן.

״עלי, אתה אפילו לא יודע קרוא וכתוב! מה אתה כבר מבין בדת ובתרבות? מה זה אמור להיות החרא הזה?״

רפיד רתח מזעם והטיח את סיר הבישול בקיר. כל רוטב העגבניות ניתז וחתיכות בשר נפלו משולי הסיר אל רצפת המטבח.

עלי קם ובלי לומר מילה נוספת עזב את החדר.

איך יתכן שהמצב הגיע לכדי כך? אז עלי שלנו הוא עכשיו מוסלמי קנאי שקורא תיגר על הכל. רפיד הוא קוסמופוליט, אזרח העולם, וגם הוא קורא תיגר על הכל. הוא קורא תיגר על האמריקנים, על הערבים, על המוסלמים, על הנוצרים ואפילו עלי. ואני? הרגשתי נוח. הנחתי לרפיד לברבר לעצמו בכעס, שתיתי בירה מפחית, אכלתי בוטנים, סתמתי את הפה וראיתי ׳שכחו אותי בבית׳.

לעיל תרגום שלי לפרק מהרומן של עבאס חידר, סופר גרמני מעיראק המשתייך לזרם ספרות הפליטים המתפתחת במערכת ספרות המקור הגרמנית. זהו אחד הפרקים האחרונים ברומן, שבו מתאר פליט צעיר בן 21 מעיראק של סדאם חוסיין את קורות חייו בגרמניה בפני פקידה ממשרד ההגירה, שתפס כבת-ערובה במשרדה. לצד עלילות קשייו בארץ זרה, מתמודד הגיבור עם חריגותו כגבר שצמחו לו שדיים של אשה.

הפרק העוקב: http://cafe.themarker.com/post/3373741/

נא לפנות אלי לפרטים נוספים.