כותרות TheMarker >
    ';

    איך אני לוקחת את העסק שלי צעד אחד קדימה

    בלוג המיועד למנהלי ארגונים ועסקים קטנים ובינוניים, אך לא רק להם. הכותבת מנהלת חברה המהווה עסק לא גדול (כ- 25 עובדים) ומוכרת שירותי ייעוץ לארגונים בכל הגדלים להגדלת הרווחיות בטכניקות הקשורות בניהול ידע.

    להתקדם אך לא יותר מידי

    0 תגובות   יום ראשון, 8/1/17, 20:58

    עברתי כבר את גיל 50 (ואפילו לא אתמול). צעירים יחשבו שאני כבר אי שם במורד הגבעה, ויתכן שהם צודקים, אך עדיין, מה שרואים מכאן בהחלט לא רואים משם.

     

    אם כשהייתי צעירה הייתי מאד החלטית, היום אני כבר יודעת גם להרפות (לפחות קצת).

    ובהקשר המקצועי, אחד הדברים שלמדתי, שלעיתים כדאי להתקדם, אך לא יותר מידי; לא יותר מידי מהר ולא יותר מידי מושלם. ובמה דברים אמורים?

     

    אנשים העוסקים בניהול ידע,בדרך כלל נותנים שירות לאחר. בין אם הם יועצים, והאחר הוא בתוך הארגון, ובין אם הם גוף מתודולוגי ארגוני, והאחר הוא אחת היחידות, ברוב המקרים הם לא פועלים רק בעצמם ועם עצמם, אלא עם שותפים. וברור שאנו, צריכים להתאים את הקצב שלנו לזולת. אנו יכולים לדחוף, יכולים לזרז, אך לחיים קצב משלהם, מין ריתמוס פנימי עדין שצריך להקשיב לו, להפנים אותו, ולהצליח לפעול במסגרתו, בלי למסמס מחד, ובלי להשתגע (מהבדל בין קצב זה לקצב שלנו) מאידך.

    הדבר נכון לכל זוג אנשים הפועלים יחד בחיים, החל מבני זוג, דרך אם וילד, שותפים לרעיון, ועד השותפים עימם ועבורם אנו מקדמים את מינוף משאבי הידע הארגוני.

    אין באמירה זו הרבה חדש, אך יש בה הרבה אומנות. כאשר נותנים שירות לזולת, צריך להקשיב, לקצב הפעימות של השני, וחייבים למצוא את האיזון העדין שכה מסובך למצוא, בין המשך חיים בשוטף וכיבוי שריפות, לבין דחיפת נושאים חשובים ארוכי טווח, כמו טיפול נכון בידע.

     אך זהו רק הפתיח; חצי אחד במשוואה: לא יותר מידי מהר.

     

    החלק המפתיע יותר, שאני רואה עד כמה רבים מתקשים לראותו ולפעול לאורו, הינו דווקא החלק השני: לא לחפש את הפתרון המושלם. לחשוב שלפעמים נכון יותר להסתפק בפחות.

    ובמה דברים אמורים?

    זה מתחיל כאשר ארגונים קונים מוצרי תוכנה שיסייעו בניהול הידע. הם מתרשמים מהקיים בשוק, ושואלים את עצמם: האם כל התכונות האלו המוצעות נדרשות גם לי? ואם לא עכשיו, הנראה שיש סיכוי שאצרך אותם בעתיד? ברוב המקרים, התשובה לרוב השאלות תהיה חיובית. תמיד אני צריך עוד משהו, ואם לא, בטח אצטרך אותו מחר. לכאורה, מדובר ברעיון טוב, כי מחיר ההחלפה, אם יתברר שטעינו, גבוה, ועדיף לדאוג לכל מראש. אלא מאי? ברוב המקרים אנחנו מסיימים גם עם משהו יקר בהרבה משהתכוונו (בסוף הכל עולה); אך יתרה מזה: אנו מסיימים את תהליך הרכישה ומגלים שבידינו משהו שגדול על מידותינו, ופעמים רבות, התכונות החשובות להקשר שלנו כאן ועכשיו, טובעות בים התכונות האחרות.

    כאן לא נעצרים הדברים. גם כאשר אנו מאפיינים פורטל, נדמה פעמים רבות, כאילו אין מחר. אנו מאבדים את עצמנו לדעת, במשהו מושלם מידי, במקום להבין שהצרכים צריכים לגדול עם הזמן, וניתן להמשיך להתפתח באופן הדרגתי.

    כאשר בניהול ידע מציעים לנו אוטומציה (של תהליכי עבודה, של ממשקים לכלי תוכנה וכו') אנו כמעט נמסים. אנו מדמיינים תרחישים בהם הידע נוסע ואנו חוגגים. גם כאן, הפעמים שהכי הצלחתי בחיי, היה במקומות שהצלחתי לעצור את עצמי ואת הסובבים אותי. לעיתים עדיף להזיז את נקודת החיבור, ולהשאיר חלק קטן ידני. ויתור לכאורה זה, מפשט את זרימת הידע בעשרות מונים. בדיעבד אני מסתכלת משתאה- איך כמעט התפתיתי לשאוף למושלם.

    ואולי לכך התכוון הרבי מקוצק כשטבע את האמרה ש"אין שלם מלב שבור".

    דווקא החסר פעמים רבות, מאפשר לנו לתת מענה שלם.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      מוריה לוי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין