לרגל יום הקדיש הכללי לנרצחי השואה בעשרה בטבת , כשהקדיש הכללי מתערבב לי עם הקדיש הפרטי על אבי ז"ל אוד מוצל מאש. מעלה חלק מסיפור שכתבתי במהלך שנת האבל . # # מצאתי עצמי עומד בפתח חדרו של אבא, האם יזכור משהו? השיטיון מתעתע וזיכרונות ילדות נמהלים בשכחה של היום יום. צלחת פלסטיק כתומה ובה מרק דלוח, מונחת לפני אבא, נושק לאבא על מצחו ונוטל שרפרף ומתיישב לידו, מאכילו בכף מעט מהמרק, מטעימו לסירוגין מסלט הסלק הארגמני. אבא, טעים המרק? המרק בסדר והסלק? 100% - עונה אבא . חוש ההומור לא ניטל ממנו, זו דרכו לרמוז כי הסלק ללא כל תיבול וטעמו 100% סלק. ואני בוחן את זכרונו - מה הטעם של סלק סוכר? קפוא – אבא עונה. כעת הוא שם, בעל החווה האוסטרי משכים אותו ואת אביו ואחיו הגדולים בצעקות "גיימאר, גיימאר" (יאללה, יאללה) , ומשעת בוקר מוקדמת, היישר לשדות סלק-סוכר (במלעיל), תחילה לדלל ולעשב כדי שהגידול יעלה יפה, הקור מקפיא עצמות, שום משקה חם לא בא לפיות היבשים, אף לא פירור מזון חיזק את הגוף העמל והדואב, והשדה לא נגמר, העבודה מתישה, עוד שורה ועוד שורה, ובעל הבית דוחק, והפועלים אינם עצלים, פרקי הידיים מתפוקקים מיובש ומקור, הרגליים התבוססו באדמה, והבטן נדבקת לגב . הפסקת הצהרים אינה משמשת ובאה, כלום יש בה בהפסקה זו להשביע את הקיבה המצומקת. את מנת הלחם השבועית הזעומה כבר חיסל ביום ראשון, על בשר אפשר רק לחלום, ומעט תפוחי אדמה אם ייתפס בגניבתם, יחטוף מכות רצח מהרשע האוסטרי במחנה עבודה ליד וינה. מזווית העין רואה את אביו מוכה על ידי האיכר, האוסטרי קטוע יד ימין וצולע, עדות לפציעתו בקרבות במזרח, הוחזר משדות הקטל והופקד על הספקת מזון לכוחות. שנאה יוקדת רחש ליהודים והפליא בהם מכותיו על כל צעד ושעל . מתנקם בהם על ידו וצליעתו. ידיו של הנער בן ה 15 קצרה מלהושיע את אביו, לעצמו אינו חושש ממכות, הוא חסון וחזק ומצליח לעבוד יפה ולסיים המכסה, למרות גילו הצעיר, חזותו בוגרת משל אחיו המבוגרים יותר. אחיו הצעיר נשאר עם הבנות בצריף הרעוע הצפוף, עוזרים לאימא להכין ארוחה, ללקט עשבים ושאר ירקות. אולי בצהרים יארגנו משהו. האדמה מכוסה שכבת קרח, ובידיים חשופות עוקר ומדלל ופוצע את כפות ידיו, וכואב ושותק. צהרים, הפסקה, מי לתפילה קצרה, מי להשביע רעבנו במעט תפו"א, מי לתת מעט מנוחה לברכיים כושלות, דקות חולפות ביעף, ושוב לעבודה, לסלק סוכר, מתפתה מדי פעם לכרסם ממנו, באין לחם גם מאכל בהמות זה ינעם לחכו, והפקעת קפואה, ניבים נוגסים מכוססים, שפתיים מוצצות, יורקות. הרעב מעסיק אותו כל העת, אינו נותן דעתו אם היום יום שני או חג או שבת, רק ימי ראשון בהם מחלקים את מנת הלחם היומית, להם מצפה, להם משווע, אתמול חילקו מעט בשר ומעט גזר. אחיו נמנע מלאכול הבשר מטעמי כשרות והחליפו בתפוחי אדמה. יום רודף יום, שיגרה מייאשת, החיילים האוקראינים שהושארו לשמור עליו, מתחילים עם אחותו בת ה18. היא הודפת אותם מעליה, ותחושת חוסר אונים מתפשטת עליו, אין בידו להושיעה, אף אין בידו להושיע עצמו, הרעב משתק כל מחשבה, מוצא בשולי הדרכים עצי תפוח עץ בר קטנטנים או שמא אלה עצי דומים, אין להם טעם, חייבים משהו להשביע את הקרקור הבלתי פוסק. החורף מגיע והקור בעיצומו 277 מעלות מתחת לאפס, קר ובלויי הסחבות אינם מכסים במאומה על הקור, בצריף הרעוע נצמדים זה לזה, הבנים עם הבנים, הבנות עם הבנות, מנסים להפיק מעט חום, נופל באפיסת כוחות מעוד יום מפרך, מה עשו אחיו הקטנים כל היום? ואימא דואגת ומשתדלת לספק את צרכיו, הצרכים מרובים ואין הקומץ משביע את הארי, ולמי תדאג? למנדו, הוא חסון, הוא יסתדר, לאיצל'ה, אף על פי שהוא כבר בן 20 חלש בגופו, בחור ישיבה שלא טעם עבודת כפיים, ובעלה, ר' מרדכי דוד היה מוצלח בתוך סוחר טקסטיל, אך מה לו ולעישוב סלק סוכר? הגב שלו מצולק מהמגלב של האוסטרי, אך הוא נופל בסוף יום העבודה, ואינה יכולה לרפאותו או לסעדו. ומנדו שלה , לא מספיק להירדם ושוב שומע את הצעקות "גיימאר, גיימאר", עוד יום מתחיל, השדה מלא בשורשים הבשרניים של סלק סוכר, והקטיף בעיצומו, הקרח מקפיא את השדה, ונעזר במקוש להפריד שור אחד ממשנהו, הרעב מציק, מטריף את הדעת, הנעלים הבלויות נקשרות בקרעים שנתלשו משקים מחוזקים בחוטים, האצבעות מכחילות, ומנסה מדי פעם לעטוף מחדש את כפות רגליו, שצמחו בחודשים אלה אף על פי שהגוף הצטמק והתכנס בתוך עצמו. טועם מסלק סוכר . טעמו קפוא! קטיף הסלק מסתיים, תפקידו תם, מועבר עם משפחתו לטרייזנשטאט, מחנה ריכוז, ימים של סוף המלחמה, הנאצים לא החליטו אם להשמיד את היהודים במחנה טרייזנשטאט או לשלחם לאושוויץ, בינתיים מעסיקים את היהודים בעבודות שונות, המחלות והטיפוס מכלים כל חלקה טובה, המחנה בצורת טירה, בין שתי החומות נזרעו ערוגות ירקות וגינות נוי, הוא מופקד לטפח את הערוגות, הוא אוהב את עבודה זו, אף אחד אינו דוחק בו, על החומות בין הערוגות מוצא מעט שלווה, השקט המתעתע. בעודם נאנקים תחת המוות, המחלות, הצפיפות והרעב זוממים הגרמנים תכניות השמדה וחיסול, מדי פעם הרוסים מפציצים, והמוות אורב בכל פינה. ומוצא מעט נחמה בגינון, בסיקול אבנים קטנות, בניקוי מעלי השלכת במגרפה, ובשאר ירקות. מה יש בה בעבודת האדמה שכה משכה אותו? אבא, שוקע בתוך מחשבות והזיות על סלק סוכר, טועם מסלט סלק הארגמני מוצץ ויורק, ושוב אני מאבד את חוט מחשבתו, והוא שם, במחנות, בשדה האין סופי. **** ואני נמצא אי שם באביב של כיתה ט' . יצאתי עם הכיתה לשבוע עבודה ברמת מגשימים בגולן, השכם בבוקר הועמדנו בשדה ובמשך שעות ארוכות עישבנו ודיללנו בטוריה עשבים גדולים כמחצית מגובהנו, צמחים אלה הפריעו לסלק הסוכר לצמוח, שורה ארוכה שאינה נגמרת, כפות ידי מתמלאות שלפוחיות מאחיזת קת הטורייה, הזיעה ניגרת וקצה השדה לא נראה באופק. הניסיונות הראשונים להכות בטוריה בדיוק במרכז העשב ולשורשו במכה אחת לא עלו לי יפה, אך אט אט למדתי את המלאכה, והתקדמתי בשורה, מדביק את הקצב של חבריי, השמש קופחת, העבודה מייגעת ומייאשת. הפסקת עשר, שוקו ולחמנייה טרייה מחכים לנו, שדות מוריקים משזפים את עיננו, כך נמשך לו היום, לקראת הצהרים אני מגיע לקצה השדה והטרקטור אוסף אותנו לארוחת צהרים בחדר האוכל, מה הטעם של הסלק-סוכר, כל היום דיללתי צמח זה ובלילה בחלום פקעות פקעות של סלק סוכר צמחו מול עיניי. שואל, תוהה מה טעמו של סלק סוכר? רק כשחוזר הביתה שואל את אבא אם טעם אי פעם סלק סוכר (במלעיל) , ומה טעמו . וחיוכו המר שוב מלווה את מחשבותיי. |