כותרות TheMarker >
    ';

    מאזניים

    מחשבות על הכל מכל כל, פילוסופיה, פוליטיקה, ספרות, שירה, מוסיקה -- בקיצור על החיים כמסע ועל מסע החיים.

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    0

    שלום אובמה

    0 תגובות   יום רביעי, 11/1/17, 07:33

    לקראת סיום כהונתו כנשיא ארצות הברית אני מבקש לחזור ולפרסם כאן מאמר שיצא לאור ב2009 במוסף הספרות של הארץ.  לדעתי הוא רלוונטי היום יותר מתמיד.

     

    ************************************

     

    header

    אני מאמין שאפשר לאשר את קיומו של הזולת

    44 שנים אחרי מותו של מרטין בובר ב-13 ביוני 1965, מבקש הנשיא ה-44 של ארצות הברית להגשים את המסר הבובריאני: דיאלוג בין יחידים ועמים

    • דוד ברזילי
    • 26.06.2009
    • 05:16

    העולם שאנו חיים בו היום אינו עולם דיאלוגי; נהפוך הוא. זה עולם שאנשים רבים מתקשרים בו עם אנשים אחרים בזמן אמת אבל עם מעט אמת, אנשים מדברים זה לזה אך לא שומעים זה את זה, ואם הם שומעים, אין הם מקשיבים. בעידן כזה אין מקום לנביא הדיאלוג מרדכי מרטין בובר. ואכן, דמותו ומסריו הולכים ונעלמים מזירת המציאות ואף מן השיח הציבורי והאקדמי.

    תפישת ההיסטוריה של בובר מהלכה לולייני; הוא מאמין שההתקדמות בהיסטוריה מתרחשת במסלול שתחילתו ירידה מטה כדי לעלות מעלה, מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. המשבר חיוני כדי שהאדם יתגייס ויתגבר לצעוד קדימה. ייתכן אפוא שהמשבר שעובר העולם בשנים האחרונות, שמוקדו היה 11 בספטמבר 2001, מתחיל לחלוף והעולם נחלץ מעלה. עת החמדנות הכלכלית מבפנים והגברתנות כלפי חוץ, שהיתה אנטי-דיאלוגית במובהק, הביאה לא רק למשבר הכלכלי העמוק של ימינו, אלא להכרה בדבר חשיבותם של אחריות חברתית, ערכים הומניסטיים ותרומתו של דו-שיח לאיכות החיים של הפרט ושל החברה הלאומית והבינלאומית.

    בחירתו של הנשיא האמריקאי החדש היא עדות מובהקת לכך. ברק אובמה, נשיאה ה-44 של ארצות הברית, הדגיש שהוא מחויב לדו-שיח ישיר לא רק עם אלה המסכימים עמו, אלא עם אלה הנמצאים עמו בחילוקי דעות מהותיים הן בנוגע למדיניות פנים, היינו המפלגה הרפובליקאית והתנועה הקונסרווטיווית, והן בנוגע למדיניות החוץ. את מדיניות החוץ התקיפה והשובניסטית של קודמו הבטיח אובמה להחליף במדיניות חוץ של שותפות וכבוד הדדי. אובמה מבטיח להקשיב ולא להכתיב.

    ואכן, מיד עם היכנסו לתפקיד החל לקיים את הבטחותיו. במישור הפנימי ניסה למשל לנגוע בנקודת המחלוקת העיקרית, בסוגיית ההפלות. ובמישור החיצוני הוא שב והדגיש, במסעותיו הראשונים בעולם האירופי והמוסלמי, את הצורך להידבר על בסיס האינטרסים המשותפים ומתוך כבוד הדדי. עמדה זו של הושטת יד לאויב נתקבלה בחוגים רבים כמשב רוח רענן ומקור לתקווה לעידן חדש, נאור ומפויס יותר, ובחוגים אחרים - כלהג נאיווי וחסר אחריות.

    ברק אובמה לימד משפטים באוניברסיטת שיקגו, שזה שנים רבות מלמד בה מורי ורבי הפרופסור פול מנדס-פלור, המומחה בה"א הידיעה למשנתו של מרטין בובר. ייתכן שהנשיא השחור הראשון מודע, כמו מרטין לותר קינג בעבר, לכתביו של בובר, ומנהיגותו הדיאלוגית אכן שואבת את השראתה מכתביו, במיוחד מספרו הפופולרי "אני ואתה". בובר הוא הוגה המשנה הדיאלוגית, ואובמה הוא התגלמותו המובהקת של האדם הדיאלוגי. הנשיא ה-44 מיישם 44 שנים לאחר יום מותו של בובר, ב-13 ביוני, את המסר הבובריאני.

    משנתו הדיאלוגית של בובר ויישומיה הפוליטיים ניכרים כבר בחיבור "דיאלוג", שבובר פירסם ב-1929. בובר מצביע על כושרו של האדם לעמוד נוכח המציאות היומיומית עמידה של פתיחות דיאלוגית עם האחרות. לשם דוגמה הוא מספר על התנסות שלו עם ידיד, שהיה בצעירותו כומר, בימים שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. שניהם היו שותפים לניסיון על-לאומי של אנשי רוח למנוע את הפורענות המתרגשת על העולם. במפגש זה התריע הידיד נגד הסכנה שריבוי הנציגים היהודים עלול לגרוע מיעילותו. בובר הבין את ההיגיון שבטענה, אך בהיותו "יהודי קשה עורף", קם והתנגד לה בחריפות. "הוא קם ממקומו, ואף אני קמתי ממקומי, הצצנו איש ברעהו בלב לבה של העין. ?שקע הדבר', אמר הוא, ואנו נשקנו איש לרעהו נשיקת אחים קבל עם ועדה".

    בובר מצביע על שתי טענות העשויות להעמיד אתגר מהותי להתרחשות שהעיד עליה. האחת, עיקרה הכרה באופיה החד-צדדי והמוגבל של ראיית האדם; האחרת - ביסוד המוחלטות המאפיין השקפות עולם, ובמיוחד אלו ששורשיהן באמונה דתית. הטענה הראשונה מעוגנת בטבעה הסובייקטיווי של עמידת היצור האנושי באשר הוא נוכח ההוויה, ומתוך כך במגבלות ראייתו. לכן, טוען בובר, "כל אחד מן השניים חייב לגלות את עצמו ללא שיור כל שהוא בפועל, בכל חד-צדדיותו האנושית ההכרחית, ועל ידי כך לראות את עצמו מוגבל בפועל על ידי חברו, ונמצאים שניהם כאחד נושאים ייסורי הגורל של תנותם ונפגשים זה בזה בו בגורל".

    הרי אינני יכול לדעת בוודאות אפילו שהאדום שאני רואה והאדום שאתה רואה הוא אותו אדום. הפגישה בין הצדדים אינה נערכת בתחום "השקפות העולם", אלא ברשות המציאות, במקום שנפש נוגעת בנפש ובמקום שהשניים מתכוונים זה לזה. הפגישה היא מעין בית מקדש דיאלוגי שבמרחבו נכנסים הצדדים. במקרה של הצבע האדום, הדבר עשוי להתממש באמצעות השוואת התנסותנו - יותר או פחות אדום - ומתוך כך, צמצום הפער של האי-ודאות, הגם שלעולם לא נוכל להתגבר עליו באופן מוחלט. רק באמצעות שיח המשווה בין תפישתנו לתפישת האחר אנו יכולים להעמיק את ידיעתנו העצמית ולפתוח צוהר אל האחר באחרותו ושלמותו.

    הטענה השנייה של בובר שונה לחלוטין מן הראשונה ואף מנוגדת לה. דווקא כשמדובר בהשקפות עולם, ובמיוחד באלה הקשורות באמונה ברצון אלוהי ועל כן הן נושאות אופן מוחלט, ואף מן הראוי שכך יהא. "מי שעומד באמונתו עד שהוא מוכן ליהרג עליה ולהרוג בשמה, אין קיימת לגביו רשות, שבה אין כוחו של חוק האמונה כוח". נגד טענה זו מעמיד בובר את אמונתו במוחלט האלוהי. שלא כלותר וקלווין, שהאמינו כי "דבר אלוהים ירד על בני אדם והכל יכולים לדעת ולהכיר אותו ואין עוד מלבדו", בובר מאמין כי דבר אלוהים "עובר ויורד על פני ככוכב נופל, שעל אשו תעיד אבן הכוכב, ואין היא מעלה את האור לעיני, ואני עצמי יכולני רק להעיד על האור ולא להרים את האבן ולומר: הוא הדבר".

    מכאן מוליך בובר את הדיון לשתי טענות יסוד, האחת בדבר המישור הבין-אנושי, שרק בו אפשר לפרש וליישם את דבר האלוהים. השנייה, שהיסוד שאליו חותר הדו-שיח ועליו וממנו הוא עשוי להיבנות, הוא המכנה המשותף הקיומי ליצור האנושי. מודעות למצב יסוד זה והתחברות לשותפות זו יגלו לדעת בובר "חברות של אמת". בני האדם בניו יורק ובטהראן, בתל-אביב וברמאללה, שותפים כולם לנתינות האנושית ולערכי יסוד כגון משפחה וכבוד עצמי, אהבה לילדים ותקווה לעתידם. ברור שפרטים ותכנים רבים מסתירים מעינינו שותפות זו; הנכונות להיכנס לדו-שיח בינינו, במישור האישי והבסיסי ביותר, היא הדרך לחזור ולגלותה ואף להעמיקה ולהרחיבה.

    אובמה שב ומדגיש בנאומיו כי הוא מתנגד לגישה אידיאולוגית, וכי הוא מעריך את יסוד האמפתיה בגישתו של בעל תפקיד - יהא זה שופט או נשיא. גם בכך הוא קרוב בדעתו לבובר. בובר טוען שכל סיטואציה היא ייחודית. בלשון פילוסופית, בובר הוא נומינליסט הרואה בתופעות היחידות יסוד ייחודי. מתוך כך, ההידרשות לעקרונות כוללים וההכללות למיניהן רק מעניקה להן מכנה משותף תקשורתי שימושי ופשטני. השימוש במילון או ב"שולחן ערוך" כדי להתמודד עם סיטואציה גורם לכך שהיסוד החיוני הייחודי עלול להיעלם.

    כיצד אפוא יש לפנות אל מנהיג זה או אחר? מתוך פתיחות, מתוך כבוד לאחרותו, מתוך ניסיון אמת להידבר עמו וגם מתוך ראיית ייחודו, בלי לקבעו במסגרת מושגית נוקשה. הוא הדין בקנה המידה המוסרי, "קו התיחום", העובר בין הצורך החיוני לקיום העצמי והקיפוח ההכרחי שיש בו לאחר. זה המדד שבו אפשר, לדעת בובר, לבחון את צדקתו של המעשה האישי והמעשה הפוליטי. "אחריות לחיים, לפי מהותה, אינה יכולה להיות עקרונית וקבועה בצורה אחת לעולם ועד: אין אפשר לקבוע מראש את מידת הקיפוח ההכרחי, אלא אפשר להכיר בה מפעם לפעם מחדש בערפילי הנשמה מתוך ברק ההכרעה". זה מדד פורמלי, אך בניגוד לקאנט, הוא אינו מתנתק מייחודה של כל סיטואציה וסיטואציה, נהפוך הוא: ייחודה הוא המרכיב המשפיע ביותר על השיקול המוסרי והשיפוט הערכי המבדיל בין מעשה למעשה.

    בובר עצמו נאלץ להעמיד את גישתו המופשטת במבחן המעשה ולהכריע בעניין מורכב ורגיש אשר העמיד אתגר מהותי לתפישתו הדיאלוגית. המדובר בגישתו לגרמניה לאחר השואה. לא עברה מחצית העשור וכבר הוזמן לחזור לגרמניה כדי לקבל את "פרס השלום" של אגודת המו"לים והוצאות הספרים בגרמניה. בובר היה שלם עם החלטתו לחזור, למרות המחאות הכבדות מבית. בהזדמנות זו נשא נאום השב ומסכם את השקפתו הדיאלוגית, ובו הצביע שוב על יישומיה הפוליטיים. נאום זה, שנשא בכנסייה בפרנקפורט ב-27 בספטמבר 1953, ואשר נתפרסם לימים תחת הכותרת "השיחה האמיתית ואפשרויות השלום", נוגע בנקודות הליבה של דיוננו. כבר בפתחו מצהיר בובר כי אין הדיאלוג בא לטשטש או להמעיט מחשיבותם של חילוקי הדעות, או להמציא סליחה כזאת או אחרת. עם זאת, השיח עם העם הגרמני חייב להבחין בין לבין, ולא לקבוע שכל העם מורכב ממרצחים, ניצבים ומתנגדים גם יחד. הבחנה כזאת מאפשרת לו להיכנס לדו-שיח עם היסודות בחברה הגרמנית שיש מקום להידבר עמם, ובמיוחד הדור הצעיר.

    זכורני בהקשר זה מפגש שקיימתי בשנות השמונים עם סטודנטים גרמנים בפרייבורג. לאחר שנסתיימה הארוחה פנה אלי סטודנט ושאל במבוכה: "מה אתה חושב עלינו. לאחר שביקרתי ב'יד ושם' לא הפסקתי לרעוד ולבכות. איני יודע איך אני כגרמני מסוגל להתמודד עם עבר זה. אני נושא עמי כל רגע מרגעי חיי תחושה כה חזקה של אשמה, הגם שהדור של הורי נושא באשמה ישירות ולא אני". הופתעתי לרגע ולא ידעתי מה לענות, אך כשהסתכלתי בסטודנט הנרעש הבנתי שהוא לצדי ואנו שותפים. ואכן, מילמלתי לעברו: "אתה ואני קרובים זה לזה ושותפים לאותו נטל של העבר ולאחריות שאנו מרגישים כלפי הקורבנות".

    בובר ממקד את הערותיו בסוגיית הסכנה הקיומית שהעולם שרוי בה לאחר מלחמת העולם השנייה, המלחמה הקרה המאיימת על המין האנושי. אבל דווקא בעומק הסכנה, מאמין בובר, טמון סיכוי גדול. המלחמה נלחמת תמיד בשיחה האמיתית, פנים אל פנים, שאפשר להגיע בה להסכמה הדדית. "משעה שהלשון שבה ונשמעת מן המחנה האחד אל משנהו, ואפילו היא רהויה ורתועה, כבר המלחמה מוטלת בספק". משבר השיח של זמננו מתאפיין בחומרתו מאחר שהיחסים בין הצדדים חסרים יסוד חיוני: אמון. "הוויכוח בין המדינאים", מדגיש בובר, הנשמע מעל גלי האתר, אין לו כל קשר לשיח האנושי. "הדיפלומטים אינם מדברים זה עם זה אלא פונים אל ציבור חסר פנים".

    חשוב, לדעת בובר, להישיר מבט אל המציאות הריאלית כפי שהיא ולא להדחיק את האמת, קשה ככל שתהיה. התמודדות שכזאת עם המציאות הריאלית עשויה להזכיר לנו עד כמה מסוגל האדם על סף האבדון לגייס כוחות להצלה והבראה ואף גאולה. הדבר קורה בחיי הפרט כמו בחיי האנושות בכלל. במעמקי המשבר עולה התביעה להחלטה חד-משמעית לחדול, לפסוח על האברים החולים ולחדש את המרקם החי. מחלת הדור היא מחלת חוסר האמון באחר וחוסר היכולת להאמין לדבריו. אלא שבובר מאמין שיש מרפא למחלה זו. "אין לי הוכחה לכך", מודה בובר, אך כך דינה של כל אמונה. "במקום להציע הוכחה אני פונה אל כוח האמונה של כל אחד משומעי המאפשר לו להאמין בפועל... אני מאמין שגם כעת מסוגל האדם להיכנס לדו-שיח כן ואמיתי עם שותפיו למציאות, ואפילו עם זה העומד מנגד לו, להסכים עמו ואף לאשר את קיומו של הזולת".

    על המנהיגים המסוגלים להביא לחורבנה של האנושות מוטלת האחריות לחבור וליצור חזית אחת נגד סכנה זו ולהכריז עליה. בלי להתעלם מן המפריד, יש להדגיש את מחויבותם לשאת במשא האי-הסכמה ביחד ולהתגבר על המפריד מתוך שותפות. אולי עכשיו, בדרכו של אובמה, יש תקווה ש"האדם הדיאלוגי" ישוב לאפיין את האנושי ואת העולם הבין-אנושי שאנו שותפים בו.


    ''
    איור: ערן וולקובסקי 
     
    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      דוד ברזילי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין