מעניין שבשניהם מעורבים שני גאוני הקולנוע: אורסון וואלס וצ'רלי צ'פלין. כאשר צפיתי בסרטים, לפני עשרות שנים - ואני זוכר אותם היום כאילו צפיתי בהם רק אתמול - חשבתי שלא יכול להיות שהגיבורים של שני הסרטים יתכנו במציאות האנושית. אלה שני מנוולים שאינם יכולים במציאות האנושית. טעיתי! כלומר הבנתי שטעיתי, רק אחרי עשרות שנות חיים ירדו על ארצי בדיוק אותם שני מנוולים. ארנון מוזס איל העיתונות הישראלית המנוול, שמתואר בסרטו של אורסון וואלס - "האזרח קיין"; ומסייה וורדו, הוא בנימין נתניהו המנוול מסרטו של צ'רלי צ'פלין, נהנתן חזירי חסר בושה ומצפון, בעל לאישה חולה וילד, שבכדי להתעשר ולספק את תאוותו לחיים מפנקים ולשם כך להתעשר, פיתה ארבע נשים עשירות, נישא להן והתרוצץ בין חמישה בתי משפחה, רצח את ארבעתן בכדי לרשת את הונן. בנימין נתניהו לא רצח איש. הוא "רק" מדרדר אל התהום באטיות מזוויעה את ישראל ועושה כל טריק אפשרי כדי להישאר ראש ממשלה עד יום חייו האחרון. גורלה של ישראל לא מעיניינו, למרות שפומבית הוא נשבע שרק גורלה של ישראל מעניין אותו.

אין לי הכישרון לזכור במדויק ולתאר את עלילות שני הסרטים, שלפני עשרות שנים נראו לי מוזרות, אפילו מטורפות, פרי הדמיון המשתולל במוחם של שני יוצרי הקולנוע הענקים. היום כל אחד יכול להיוודע אל עלילותיהם בוויקיפדיה.

אני רוצה להוסיף על שני הסרטים את יצירתה הספרותית של איין ראנד - "כמעיין המתגבר" (FOUNTAINHEAD) רומן פילוסופי בו מתואר הגיבור  - האדריכל הווארד רוארק - פרפקציוניסט עקשן, שעזר לחברו הלא מוכשר להקים שכונת מבנים שהוזמנה אצלו ובגלל סטייה קטנה מעקרונותיו של רוארק, הוא העלה אותה באש, הואשם בבית משפט ובנאום שנשא להגנתו, שכנע את חבר המושבעים ברעיונותיו הפילוסופיים ביחס לאדריכלות, ויצא זכאי. בזמנו חשבתי שאדם כזה הוא מדומיין ובלתי אפשרי במציאות. אבל כשהתוודעתי אל נפתלי בנט, ציפי חוטובלי וחבורתם המשיחית, נזכרתי בגיבורה הספרותי של הסופרת/פילוסופית איין ראנד. אכן המציאות עולה על כל דמיון.