כותרות TheMarker >
    ';
    0

    אפידרמיס - שיר מאת שולה ניסים

    12 תגובות   יום שני, 16/1/17, 11:31

     

     

     

    אפידרמיס

     


     

     

     

     

     

     

    אין ספק, היום יום שישי.

    אחת לשלושה שבועות

    תלמידי פנימייה נוסעים הביתה.

    עוד לא ממש צהריים

    מצלצל פעמון

     

     

     

    מתחיל מירוץ סוסים נפתחים שערי אורוות

    פליק פלאק מדרגות

    פליק פלאק מסדרון

    פליק פלאק מעלה הגרם

    עד אולם ארוחות

     

     

     

    הולך ומתרחב מירווח ביני לבינם

    מלוא החופן ברזל בפרסות

    אין בי ולו קצת מזה, הברזל הזה

    רק אפידרמיס דק

    מפרצוף נבוך עד בוהן ושאר אצבעות

     

     

     

    באולם ארוחות 

    פועלי מטבח מחלקים

    רוטב חרדל

    לחם פרוס שחור

    פיסות נקניק עגולות

     

     

     

    מפורזלי הפרסות

    מה הסיכוי שלי מולם במלחמות

    במאבק על

    הפרוסות הנאות, הגדולות,

    מהאמצע של הלחם?

     

     

     

    ציפוי האפידרמיס נוגע אוחז

    בעיגולי נקניק

    ובפרוסות לחם קטנות, אלה הקרובות לקצה,

    מה לעשות, לא נעים לרעוב

    לפני היציאה לדרך

     

     

     

    חרדל נמרח

    נוזל

    כמו אוטובוס מהרי ירושלים

    אל מישור נוסע יורד

    מלכלך את החוף

     

     

     

    אין פלא

    סיפורים כגון אלה מפרסמת,

    סוסים ברזל עבה דבוק להם בפרסות

    לעולם לא יגיעו

    אל הקצה של הלחם

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    © כל הזכויות שמורות לשולה ניסים

     

     

     

     


     

     

    שירה מזרחית, משוררת מזרחית, משוררות מזרחיות, משוררים מזרחיים,

    שירה חברתית שולה ניסים, שירת מחאה, שיר מחאה, שירי מחאה ,

    שירים חברתיים, פואטיקה מזרחית, פנימיית בויאר בירושלים



    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/2/17 10:42:

      צטט: באבא יאגה 2017-01-28 22:03:36

      כן, עולם שצריך לגדל בו אפדרמיס

      "עור עבה" את אומרת....
        28/1/17 22:03:
      כן, עולם שצריך לגדל בו אפדרמיס
        22/1/17 13:48:

      צטט: שיאצו, דיקור סיני 2017-01-19 00:33:49

      האפידרמיס - הגבול הדק המבדיל בין קודש לחול..

      תודה על התגובה :)

       

      האפידרמיס - הגבול הדק המבדיל בין קודש לחול..
        18/1/17 14:47:

      צטט: היא ולא אחרת 2017-01-18 13:13:35

      קוראת אותך כאן ומתחברת מאוד. מתמיד נרתעתי מאותן "התנפלויות" על החיים, כך שלא אחת נמצאתי ועדיין, בדומה. בחלוף הזמן למדתי להשלים עמי, יודעת שתמיד אהיה אי שם בסוף התור. למדתי לאהוב אותי בדיוק כפי שכך. כתוב יפה, תודה על שיתופך.

      מעדיפה "להתנפל על החיים" בלי להזדקק לאגרסיביות. 
      גם לי לא מתאים להתנהג ככה. בארועים חגיגיים  למשל כשהאוכל מוגש
      בסגנון "בופה" תמיד מחכה לשלב מאוחר יותר, כשההתנפלות מסתיימת, או לקראת סופה.
      ממילא כמויות האוכל הן גדולות ויש מספיק לכולם.
      תודה על התגובה.

       

        18/1/17 13:13:
      קוראת אותך כאן ומתחברת מאוד. מתמיד נרתעתי מאותן "התנפלויות" על החיים, כך שלא אחת נמצאתי ועדיין, בדומה. בחלוף הזמן למדתי להשלים עמי, יודעת שתמיד אהיה אי שם בסוף התור. למדתי לאהוב אותי בדיוק כפי שכך. כתוב יפה, תודה על שיתופך.
        17/1/17 16:01:

      צטט: שטוטית 2017-01-16 22:58:15

      אוהבת את שירייך שולה יקרה, יש בהן הרבה מחאה על עוולות של פעם, סגירת חשבונות וניקוי האורוות. מצויין !

      איכשהוא לאחר כתיבת השיר חשבתי על הביטוי ניקוי אורוות. תודה שטוטית

       

        17/1/17 16:00:

      צטט: esty.d 2017-01-16 13:59:39

      יש משהו קשה ומעליב בצורך בתחרות ומאבק על מה שמגיע מטבעו. במיוחד למי שאינו מונע מהדרייב הזה ושטרם רופדו פרסותיו בפרזול הנדרש.
      אז מה נשאר? לדמיין שהקצה של הלחם הוא החלק הכי משובח בו... ולא סתם נקרא "נשיקה" (אצלנו אגב, המאבק היה דווקא על החלק הזה....).
      אבל לא, איני פוסחת על הקושי שחווית, להיפך. אני  מתחברת אליו בחיבוק גדול. כזה שממנו נוצרים פרזולים ללב ולנפש.
      וכהרגלך - את כותבת נפלא, אמיתי, נוגע, מרגש. מהחיים עצמם.
      את מציפה את השאלות ולא מאפשרת לאף אחד מאתנו להפנות את המבט מאמיתות של עוולה, חוסר צדק וחוסר הגנה על מי שהכי זקוק לה.

      מרשה לעצמי לנחש שאני לא היחידה שהרגישה מצוקה לנוכח האיוולת.

      לא חושבת שהיה מקום לצפות לארוחת צהריים רגלה, בכל זאת יום שישי

      ( או קצת לפני חג ) ונוסעים הביתה, אך לטעמי זה לא היה אמור להיות ככה.

      חלפו שנים, ומקווה שכיום העניינים מתנהלים אחרת.

      אולי  באמצעות השיר זה אני אומרת בקול רם מה  שאחרים חושבים בסתר ליבם.

      תודה רבה מאוד על התגובה אסתי.

        16/1/17 22:58:
      אוהבת את שירייך שולה יקרה, יש בהן הרבה מחאה על עוולות של פעם, סגירת חשבונות וניקוי האורוות. מצויין !
        16/1/17 13:59:

      יש משהו קשה ומעליב בצורך בתחרות ומאבק על מה שמגיע מטבעו. במיוחד למי שאינו מונע מהדרייב הזה ושטרם רופדו פרסותיו בפרזול הנדרש.
      אז מה נשאר? לדמיין שהקצה של הלחם הוא החלק הכי משובח בו... ולא סתם נקרא "נשיקה" (אצלנו אגב, המאבק היה דווקא על החלק הזה....).
      אבל לא, איני פוסחת על הקושי שחווית, להיפך. אני  מתחברת אליו בחיבוק גדול. כזה שממנו נוצרים פרזולים ללב ולנפש.
      וכהרגלך - את כותבת נפלא, אמיתי, נוגע, מרגש. מהחיים עצמם.
      את מציפה את השאלות ולא מאפשרת לאף אחד מאתנו להפנות את המבט מאמיתות של עוולה, חוסר צדק וחוסר הגנה על מי שהכי זקוק לה.

        16/1/17 13:11:

      צטט: רחלי בן-צור 2017-01-16 12:39:38

      כמו תמיד אוהבת את השירים שלך מלאי ההשראה.
      תודה רחלי.
        16/1/17 12:39:
      כמו תמיד אוהבת את השירים שלך מלאי ההשראה.