כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מאזניים

    מחשבות על הכל מכל כל, פילוסופיה, פוליטיקה, ספרות, שירה, מוסיקה -- בקיצור על החיים כמסע ועל מסע החיים.

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    0

    עמימות מסוימת

    0 תגובות   יום שישי , 20/1/17, 21:58

    עמימות מסוימת

    פרק מתוך נובלה בכתובים 

     

    It is a tale
    Told by an idiot, full of sound and fury
    .Signifying nothing

    (Macbeth Act 5, Scene 5)

     

    בבוקר ההוא, לאחר שאשתו יצאה לעבודתה והוא הסיע את הילד לבית הספר, חזר א. לביתו ונשם לרווחה. בדרך כלל, בשלב זה היה מכין לעצמו כוס קפה או תה, תלוי במצב רוחו באותו בוקר, ומיד לאחר מכן מתיישב בנחת בפינת העבודה הקטנה, שייחד לו בקצה חדר האורחים, ואשר אהב בכל נימי נפשו, ומתחיל למלא את יומו בעיסוקים שונים.  אלא שמזג האוויר בבוקר ההוא היה כה יפה שהחליט, שלא כהרגלו, להקדים ולצאת אל החצר וליהנות מקרני השמש. היה זה סוף החורף והשמש הייתה חמימה ועדינה. הוא פרש את זרועותיו כמו חיבק את העולם סביבו ופנה לשבת מתחת לעץ האבוקדו הענק, גאוות חצרו, שכן פירותיו היו טעימים במיוחד.  כששב והתרווח בכיסאו הישן הכחול, הבחין בפרת משה רבנו על החלון שליד שולחנו.  מיד התחדדה מודעותו לממד הסמוי שברגע.  היצור, שיותר מכל סימן עבורו מזל ועדנה ושמעולם לא ראה כמוהו בביתו, הילך לו בשלווה לאורך הזגוגית מ צד הפְּנים.  הוא לקח נייר והמתין עד שהחרק יעלה עליו ובעדינות וביעילות, מיהר אל דלת הבית והוציאו לחופשי. 

     

    בבקרים כאלה היה שב והוגה לאיטו מה יעשה במהלך שעות החופש היקרות.  מאחר שעבר זמן כה רב מאז שניחתה המכה האחרונה על הקריירה האקדמית שלו, שבין כך ובין כך מעולם לא הייתה מזהירה, וזאת בלשון המעטה, לא רק שהספיק לעבור בכל שלבי ההסתגלות המקובלים דהיינו, שיתוק, בלבול, כעס, דכדוך, הסתגלות, ולבסוף שינוי מהותי, - או ליתר דיוק אפשרות לשינוי מהותי,  - אלא אף הספיק כבר להיות מודע לתהליך עצמו ולשלבים השונים שעבר.  כך או כך, רגשות התסכול והתבוסה, שהיו כרוכים בהיותו למעשה מחוסר עבודה, התפוגגו זה מכבר והתחלפו בתחושת הוקרה והערכה על ההזדמנות שניתנה לו, ואף שכנע את עצמו לראות את החיים ב"עיניים חדשות" כדברי פרוסט.  ואכן, לא פעם חזר ותאר לעצמו, אם ברצינות אם בציניות, פרק זה במסעו אל נבכי המשמעות של חייו כ'אדם ללא תכונות' הפוסע ב'עקבות הזמן האבוד', שני מפעלי הספרות הנודעים שאותם העריץ, אף על פי שחש כי מעולם לא קרא אותם קריאה ראויה.  מכל מקום, המילים היו עולמו, ליתר דיוק, לא הן שכנו בתוכו אלא הוא ברחמן.

     

    באשר לאתגר שעמד בפניו בפרק זה של חייו, ברור היה לו שהתהליך העובר עליו, כואב ומתסכל ככול שיהיה, רחוק מלהיות שלילי או חסר משמעות. למרות תחושת ההליכה לשום מקום שירדה עליו לפעמים, הוא היה משוכנע שלמסע עצמו, ובמיוחד מה שעובר עליו בקטע זה של המסלול, יש משום תרומה של אמת.  ועם שנזכר בשירו של פרנק סינטרה 'דרכי שלי,' שאהב במיוחד בביצועה של נינה סימון, בעיקר בגלל האופן שבו השיר מסתיים בגרסתה, חש את התעוררותה של אותה הכמיהה ההיא ל'אסתטיקה של החיים,' שליוותה אותו במהלך חייו ובצורך או בכורח לפסוע במשעולי הזמן עם רגישות ליופי ולממד הרוחני של החיים. אך מלבד זאת, הגם שעמד לציין בקרוב את יום הולדתו השישים, לא ראה בבירור שום כיוון או דרך שיבהירו לו את מהלך חייו. 

     

    שיני הזמן ניכרו בעיקר בפניו. למזלו שערו נשאר מלא, אלא שכאביו מיהר להלבין  והדבר הניע אותו תחילה לצבעו, אמנם בעידון מאופק כך ששערו היה לתערובת מדודה של שחור, אפור ולבן.  אלא שעל מנת שיתגבר על עור סנטרו המדולדל, עיני כלב הבאסט העגומות שלו וקצות שפתיו שהלכו ונטו מטה עם הזמן , נדרש היה הרבה יותר מצבע שנקנה די בזול בבית המרקחת המקומי, ועל כן ויתר במהרה על הטרחה ונתן לטבע להמשיך ולעשות את שלו.  עם זאת, לפעמים, בעומדו מול המראה, מתח את סנטרו לאחור ונהנה מן המראה הצעיר-לרגע שנתגלה לו ונאנח.  לעתים תהה האם השקעה בניתוח פלסטי אשר יוריד, אחת לתמיד, את הסנטר המשולש והמדובלל אינה משתלמת.  אבל לשם כך דרוש היה קודם להחליט ולאחר מכן לעשות, ושני אלה, החלטה ועשייה, היו רחוקים ממנו כרחוק מזרח ממערב..

    תודעתו שרתה תמיד במצב של חוסר ודאות.  אך לעתים נדירות חש שהוא יודע דברים לאשורם. על פי רוב הרגיש שהוא נגרר, שהוא אינו חושב נושאים עד תומם וממהר לעגל פינות.  למשל ידע שהוא לא יודע דבר וחצי דבר על עצמו. הוא אפילו לא ידע מה שמו לאמיתו או כיצד היה רוצה שיקראו לו.  באופן כללי ידע מה הוא לא רוצה לעשות אבל בכל זאת עשה, ומה הוא לא יכול לעשות ולזאת דווקא נמשך.  אבל, יותר מכול, לא הצליח להעלות בדעתו מה הוא כן רוצה, אף על פי שחיפש וחיפש. למען האמת במהלך חיפושיו עד כה, מצא על פי רוב כל מיני סיבות לדחות כל מאמץ.  הנה עלה בראשו עניין חדש והוא שקע בו בעוצמה ובאינטנסיביות אשר הייתה דועכת במהרה ומתפוגגת כאתר באוויר.  זו הייתה התבנית שאפיינה את חייו -  הכרה בחשיבותו של עניין מסוים והצורך לדעת לגביו דברים לאשורם; התלהבות והתעוררות המלווה בחוסר יכולת להחליט או לגייס משאבים לחיפוש עקשני ויסודי להשלמת התמונה, ומכאן דעיכה הדרגתית ונטישת העניין, כך שהכול סביבו נותר כמו מסועף בערפילי עשן לבן.  אין פלא, אפוא, שכשנתקל בדמותו הספרותית של אובלומוב, לא יכול היה שלא לזהות את קווי הדמיון בינה לבינו.  אלא שהוא היה העצל שכן טרח ועמל כל חייו על מנת להשתחרר מעולו של העול, מצליח אך לדחות את רוע הגזירה מן ההווה ליום המחר. כמה יזע ודמעות היה עליו לשוב ולשפוך, תהה בסלחנות ובביטול עצמי, על מנת למצוא כסיזיפוס רוגע רגעי.  לבסוף, הגיע למסקנה כי אף הוא, בדומה לק. גיבור 'המשפט' של קפקא,  היה מוכן לשלם כל מחיר על מנת להיאחז בדברים בלא לדעת בבירור מדוע ולמה, וכי הוא שילם אותו שוב ושוב.  

     

    עכשיו, יותר מאי פעם, היה נחוש לשבור את מהלכם של דפוסים חוזרים אילו, לתקוף חזיתית את האין ,להישיר אליו את מבטו ולא לשקוט עד שהתשובות לשאלות הקיומיות של חייו ימצאו את מענן.  הגיעה העת - אמר לעצמו בהחלטיות שביקש להאמין בה - ושוב אין הוא יכול להתחמק מן השאלה 'מה חשוב,' מה חשוב באמת, וכי בפרשת הדרכים שבה הוא נמצא שאלה זו זקוקה למענה מידי, אמתי וכן.   ואמנם היה מוכן להשקיע את כל מאודו על מנת שמשהו מן הערפל הסמיך שעטף את מהותו יתפזר והוא יוכל סוף סוף לראות את חייו ואת החיים בכלל, בבהירות רבה יותר.  יתרה מזו, נכון היה לעמוד באומץ ולהתמודד סוף סוף עם אתגר החיים המסוימים שהוא יועד או נדון להם, אילו רק ידע לאשורו מהו.  אלא שגם כאן לא היה לו כל מושג כיצד והיכן יוכל למצוא מענה ולו לאחת מהשאלות האלה, והוא שב ונותר נבוך וחסר אונים. 

     

    מה שסימל בעיניו יותר מכל את מצבו הבעייתי היה חוסר יכולתו להחליט מה הוא רוצה לעשות 'כשיהיה גדול.'  הוא נזכר איך עד לפני זמן לא רב היה מתחכם לעתים עם אחרים ושואל: 'אם הייתי צריך לבחור בין להיות ראש ממשלה, סופר מפורסם או הוגה דעות, במה אתם חושבים שהייתי בוחר?'  ולאחר שזה אמר כך וזו אמרה אחרת הנהן בסיפוק ואמר, "לא. כולם כאחד."  באמת התכוון לכך, עד כמה שהמושג "להתכוון" התאים לאופן שבו עמד נוכח המציאות. עכשיו נעשה הסיפור על השאיפות הגדולות שלו לבדיחה פרטית מרה על תמימותו הנפוליאונית. באמת ובתמים לא היה לו מושג מה הוא רוצה לעשות בחייו.  שוב זכר כיצד ניסח מאוחר יותר את מצבו בצורה שנראתה לו הגיונית: 'אם תינתן לי האפשרות ואוכל למלא את משאלותיי כמו במטה קסם -  לא אדע מה לבקש.'  ואכן, אי הידיעה וחוסר יכולתו להחליט גרמו לו לשיתוק.  כחמורו של בורידן המשיך לפסוח בין הסעיפים בלי שיכול לנוע לכאן או לכאן, מניח לזרם הגורל לסחוף אותו אנה ואנה. 

     

    אף עתה, עם שהוא נאחז בקרנות האמירה 'כשתהיה מוכן הקריאה תבוא,'  הלכו חייו ונתגבשו לכדי המתנה וגישוש.  כל תכניותיו לכתוב ספר פילוסופי נוסף ואפילו לגבש תורה פילוסופית מקורית לא יצאו אל הפועל וננטשו זה מכבר, כי  לא היו חשובים לו דיים.  ליתר דיוק, הוא לא מצא את כוחות הנפש ואת היכולת לבודד עצמו מן הלחץ והתשישות המנטלית שאפיינו את חייו.  מכל מקום, כמו תכניות רבות אחרות, אף אלה גססו בשקט ונמוגו מתודעתו. אחר כך פנה באופן טבעי אל התחום הרוחני וניסה לגבש מעין סינתזה בין שיטת המדיטציה המזרחית והמיסטיקה היהודית. הדבר גרם לו סיפוק רב והוא עשה מאמצים להפיץ את שיטתו באזור מגוריו בהצלחה חלקית בלבד.  הוא לא נואש והמשיך בעקשנות, מידי יום שישי אחר הצהרים, להנחות בהתנדבות מדיטציה בבית האבות סמוך לביתו.  אמנם רק קומץ אנשים השתתפו, אך כולם באו בקביעות ואהבו את השעה שהעביר עימם בקריאת מילים עבריות עם שהם מכינים עצמם לכניסת השבת.  כך או כך הימים נתמלאו מזה ומזה וחלפו, יום רדף יום, והנה בא זה שאחריו.

     

    והנה יום אחד, מבלי שהיה מוכן לכך,  הוא ידע בבהירות מה "בוער" בו.  אמנם היה יומרני לקבוע בשלב זה מה יעשה 'עם שארית חייו' אבל עם הכאן ועכשיו דומה שהסכים לפתע עם עצמו.  הוא רצה לכתוב.  אם הוא ניחן בכישרון טבעי היה זה בפרצי יצירתיות שכמו מצאו את ביטויים דרכו. בגין קוצר הנשימה היצירתי שלו העדיף לכתוב שירה. הוא לא היה רץ למרחקים ארוכים, אלא שהפעם החליט לכתוב סיפור או נובלה. וסיפור זה, אמר לעצמו בשכנוע עצמי מוחלט, יהיה הדבר המושלם ביותר שניתן ליצור, כמו עלה הגפן שצייר מר בהרמן הזקן בסיפורו של או. הנרי 'העלה האחרון.'  הוא זה שיביא עמו את ההכרה שכה יחל לה כל ימיו, יפתור הכול, יסביר הכול, יהיה מענה לכול, ומעל לכל ישנה הכול.  אכן, סיפור זה יהיה נחמתו.  גאולתו תבוא על גב הנכתב שחור על לבן.

     

    הוא ידע שהגם שמותר ואף נכון להשתמש בדמיונו הרי שהחומרים לכתיבתו יהיו, מן הסתם, חייו. נחוש היה להתחיל ולכתוב את סיפור חייו מיד ובמלוא המרץ. הוא רצה לכתוב על הדרך שעבר ועל הפירות שקטף במהלכה; הוא רצה לספר על עצמו אבל לא על עצמו-ממש אלא על עצמו כמשל.  הוא צפה בחייו כמו מן הצד, או ממעל, על כל שקורה לו, לגיבור סיפור חייו, במעין ריחוק ושיתוק. החיים עבורו היו סיפור אישי שנפרס לפניו עם מספר פנימי, היה זה הוא עצמו, כך חש, שלא רק שהיה בוחן ומתאר את פרטי המציאות וגלגוליה אלא הוא עצמו היה זה שעיצב את המציאות גופא במחשבתו, כמו שעצם הצפייה בקוונטים משפיעה על הנצפה.  יתר על כן,  הייתה זו מעין 'מחשבה יוצרת', לא בנוסח אלוהים הכול=יכול אלא של המספר שאינו יכול אחרת.  אלא שהמספר לא היה מספר 'יודע כל'. נהפוך הוא, היה זה מספר שידע מעט מאוד אם בכלל, והבין את המציאות עוד פחות. הוא אכן הגדיר את עצמו כתודעה השוכנת בחומר, מעין מהות שהתגלגלה לישות באמצעות תהליך של חיפוש אחר ידיעה.  בהקשר זה, הוא מצא נחמה בטענה, שהאמין בה ללא עוררין, כי המציאות הנחיית אינה יותר חשובה או מוחשית מן המציאות הנחשבת; מן המציאות שעשויה הייתה להתממש במקום אחותה.  הדבר התאים למוטו של חייו כי המציאות אינה אלא התגלמות אחת מיני אין-סוף אפשרויות.  אשר על כן, לא היה ספק בעיניו שמבחינת מעמדה של המציאות שהתגשמה, שיצאה מן הכוח אל הפועל, היא אינה יותר חשובה מן האפשרויות שלא מצאו את דרכן אל הממשות.  עם זאת, מיד איזן טענה זו והוסיף, כי באשר אפשרות זו ולא אחרת היא שהתממשה, בכל זאת יש למציאות זו מעמד מיוחד. ובדומה לכך המשיך להתפלסף בעולמו הפנימי ולהגות בנושאים מנושאים שונים סחור-סחור. בדרך זו, והיה זה סוד גלוי לו ולכל מי שהכירו, נעשה במהלך השנים לאמן העיסוק בשאלות הגדולות כאמצעי בריחה מן העיסוק בצרכים המידיים, אך גם כזה שלא בחל בעיסוק בצרכים המידיים, על מנת לברוח מהתמודדות-אמת עם השאלות הגדולות.  "סוגיית העצים והיער הבנאלית," גיחך לעצמו.  ואכן, הראש האכיל את הזנב והזנב את הראש, ובין לבין התהלך ככלב שזנבו בין רגליו.

     

    הוא יכתוב בכנות, אמר לעצמו, כיצד עוד לפני שסיים את לימודיו, החל את מסע עיסוקיו השונים ולפני שהגיע לשנת השלושים לחייו כבר הספיק לנדוד בין כעשרה מקומות עבודה.  "התקדמתי מכישלון לכישלון," נהג להודות בפני מי ששאל אותו על הדרך בה עברו חייו. פעמים רבות ישב וכתב לעצמו את תולדות חייו והעלה על כתב את ציוני הדרך השונים. פה נכשל ולכן חזר ולמד, שם נכשל ולכן נאלץ לחפש עבודה ומצא תפקיד שהביא עמו מעמד והכנסה גבוהים יותר עד שנכשל גם בתפקיד זה ושב ונדד לתפקיד הבא, וחוזר חלילה. ככל שחזר והגה בתהפוכות חייו שב והבחין באקראיותם, בחוסר הכיוון ובחוסר התכלית שאפיינו אותם, ואת חייו כמכלול.  מעולם לא יכול למצוא פשר לשאלה מדוע נכשל כה רבות. שוב ושוב בחן את מהלך חייו מזווית זו או אחרת ושב ועמד בפני שוקת שבורה. לעתים היה מסנגר על עצמו וטוען שאסור לו לשכוח שהיו לו הצלחות.  במיוחד התגאה על כך שהיה לו תואר דוקטור.  לא רק שהצליח לכתוב עבודת דוקטור על נושא פילוסופי מסובך ומאתגר אלא שקיבל את התואר מאוניברסיטה מכובדת וכמעט בהצטיינות.  אבל עובדה זו שמעולם לא התייחס אליה כמובן מאליו חיזקה את רוחו לזמן קצוב בלבד, והוא שב במהרה לעסוק בכישלונותיו.  כישלונות הילדות, כישלונות הנישואין, שלושתם, הכישלונות האישיים, אובדן החברים, שנות הבדידות, שנות הניכור.  בעתים אחרות התייחס אל העבר כאל יחידות זמן או גושי התנסות שרובם ארכו כעשור. גוש הילדות, גוש הנעורים, גוש המשפחה הראשונה, גוש המשפחה השנייה, גוש המשפחה השלישית, חלוקה חילופית התמקדה בתעסוקות השונות והמשונות לאורך הדרך, הנה גוש העבודה במכון האוניברסיטאי שבו החל את הקריירה האקדמית המקרטעת שלו, וגוש עבודה אחר מאוחר יותר, באוניברסיטה שבה הצליח לארגן לעצמו מסגרת שיצרה עבורו בפעם הראשונה בחייו יציבות-מה, אלא שהנה עבר העשור והוא נאלץ, באשמתו ושלא באשמתו, כאילו הגורל רודף אותו, לעזוב ולהתחיל פרק חדש. והנה, גם פרק זה הגיע לשיאו הלא מרהיב.  המסלול היה כמעט תמיד אותו המסלול שבו, אם להשתמש בניסוחו של גרסיה מרקס,  ממש כמו נישואיו הסוף היה ידוע מראש. הוא מצא עצמו בתפקיד מסוים, עולה על מסלול מדרגות-נעות שבו ההתחלה נראית חיובית ובלתי מאיימת והכיוון מבטיח, והנה במוקדם או במאוחר פנה למישור יציב שבו לזמן מה דומה היה שאין עליות או מורדות, אלא שזו הייתה רק אשליה; מישור זה טמן בחובו, אימננטית או דיאלקטית - השתמש בלינגו הפילוסופי שרכש -  מדרון סמוי, וגלגל השלג היה מתדרדר בו לאיטו. הוא עצמו אהב את הדימוי של גוף הנישא אל אובדנו בזרם הנהר שאחריתו מפל.  כך או כך, השליטה לא הייתה בידיו  ובמהרה מצא עצמו מוכה ועזוב בתחתית. וכשעזב, עזב בטריקת דלת ובתחושות של כעס, עלבון ובגידה.  לפעמים היה הוא הקורבן, לפעמים האשם – אך התחושות היו תמיד אותן תחושות של כישלון והחמצה.  

     

    מלבד החיטוט האובססיבי בפצעי העבר וההכאה היום יומית על חטאים אלה ואחרים, מן המסע אל תוך נפשו ותודעתו, מן החפירה הבלתי פוסקת בארכיאולוגיה של נפשו החל להביא מן "הדרך" תובנות ובוננויות שהדהימו אותו בעומקן ובפשטותן.  כיצד בדיוק התבצע התהליך המחשבתי, לא ידע בוודאות.  גם לא היה זה תהליך בעל מבנה אחיד, אלא משהו שהיה בו הן דמיון לשליחת שורשים והן לבהירות היורדת על הים עם שקיעת החול לאחר סערה, אך על פי רוב ההארה הגיעה כברק, -- לפתע, בעוצמה ובבהירות מכאיבה.  למשל, יום אחד עלתה במוחו סוגיית תפיסת החלל ולחרדתו התבהר לו שאין הוא מסוגל לתפוס מרחבים או ריבוי גדול.   כשראה את אלפי המכוניות החולפות על פניו בכביש המהיר, או כשהציץ לתוך המכוניות העומדות לצדו בכל רמזור אפשרי,  הדבר המם אותו.  מי האנשים הללו? היכן הם חיים? כיצד הם מתקיימים?, וכיוצא בזה שאלות. אמנם היה מודע תבונית והתחבט פילוסופית בסוגיות האינסוף והחלל אבל תחושות אילו היו אחרות, הן היו תחושות של בלבול, אי-התמצאות ואובדן דרך מוחשיים מאוד;  תחושה שיש משהו לקוי ביכולת התפיסה שלו את המרחב. מכאן עבר כמעט בהיסח הדעת אל מושג הזמן.  כאן הגיע למסקנה שהבעיה מהותית וקיומית עוד יותר, במיוחד במה שכרוך בתפיסת העתיד.  התחוור לו שהוא אינו מסוגל לתפוס את מושג העתיד. למעשה אין ולא היה לו בחייו עתיד. כמו שאין צבע בחייו של עיוור צבעים.  מחר יבוא, ניסה כעת לתרגל עצמו תבונית, אך מבלי שתהיה לו כל יכולת לשלבו בחייו בפועל ממש. ומה עם העבר? תהה. גם העבר היה חיוור, חד ממדי ובעיקר סלקטיבי.  הוא זכר את כישלונות העבר הרבים שלו, את מיעוט  ההצלחות, אבל הוא לא חי עם העבר כלל וכלל.  גם לעבר אם כן לא הייתה משמעות.  מה נותר? ההווה.  אם כן חייו הם שרשרת של נקודות הווה עם מעט עבר וללא עתיד; הווה של נקודות-נקודות הבאות זו אחר זו, נותנות מקום לחברתן בלי להשאיר הרבה אחריה.  הגילוי זעזע אותו כאילו גילתה רעידת אדמה את תוכנה הפנימי של הארץ. דברים רבים התבהרו מתוך כך.  מדוע נטה לחיות בהווה? מדוע היה קל לו להגות על לא-כלום?  מדוע מעולם לא יכול לארגן את חייו באמצעות שימוש בלוח שנה?  מדוע תמיד עמד על כך שפגישה תתבצע היום, אולי מחר אבל לא יותר מאוחר מכך?  האמירה ''קרפה דיאם'' קיבלה עבורו לפתע משמעות חדשה, שאם לא הייתה כה עצובה הייתה ודאי מצחיקה אותו.

     

    עם זאת, הוא עצמו היה מודע לכך שבאופן מוזר זווית הראיה שלו את החיים הייתה מעוגנת בתפיסת זמן, הגם שהייתה יוצאת דופן ואפילו מוזרה ובעייתית. הוא נטה לבחון את המציאות הנחווית דרך הפריזמה של הרגע האחרון של חייו, רגע שבו הכול אמור להתבהר ורגעי ההווה השונים ימצאו את מקומם בסדר ובהגיון הפנימי של הדברים.  במילים אחרות, הוא חי את ההווה מתוך אמונה שברגע האחרון תבוא ההארה הגדולה והכל יובן ותובנה זו היא-היא שתיתן הסבר ותוקף לקיומו של ניסיון חיים מסוים זה ולא לכל אותם אחרים שהיו באפשר.  ואין תמה, בדרך זו יוכל להצדיק את המסלול המוזר ואת העיקולים והמהמורות הרבות בחייו: העלילה תובהר בדף האחרון. זאת הייתה גם הסיבה שבגללה אהב כל כך את המשפטים הנועלים את המחזה 'אדיפוס המלך' בהם שם סופקלס בפי המקהלה את המילים הבאות: "אל תיקרא אדם מאושר עד אשר לא ראית את הדף האחרון".  מלך או קבצן, מאושר או אומלל, קומדיה או טרגדיה – החיים לא נתנו לו סימן ברור כיצד יגמר הכול, וכיצד סוף כזה או אחר עשוי להעניק הסבר מקיף וכולל-כל לחייו. 

     

    הטלפון צלצל, וניער אותו ממחשבותיו. הייתה זו אחותו שביקשה לדעת כיצד עובר עליו הבוקר. לאחר ששוחחו קצרות בתשומת לב דואגת נסתיימה השיחה והוא חזר לעולמו. דעתו שהוסחה פנתה במהרה לדברים אחרים. הוא חש כיצד ללא אלימות, כמו גלי הים הממיסים בעדנה ארמון של חול, הולך ונמחק ממוחו העניין שעסק בו. כמנהגו פנה אל המחשב והחל נודד מאתר לאתר באופן אסוציאטיבי, עם שאתר אחד מפנה אותו למשנהו, למֵד על הא ועל דא בסקרנות של התלמיד הצעיר שהיה ונשאר בו. במהרה נמוג הסיפור שעמד לספר במחוזות השכחה. הוא הכין לעצמו כוס קפה נוספת ושב ושקע במחשבות לא-מחשבות. כהרגלו הופתע להיווכח שקרב הזמן לקחת את ילדו מבית הספר. אשתו הייתה אמורה לחזור מעבודתה מאוחר בערב ועל כן התכונן לשוב ולבצע את המשימות הכרוכות מתוקף התפקיד היחיד שאותו זכה למלא בקביעות שנים כה רבות.  "כן," אמר לעצמו הבן מחכה לו, עיניו אורו עם שהוא מחזיר חיוך לחיוכו של הילד שכה אהב אשר עלה בבהירות לעיני רוחו, הגם שנבוך חש לרגע מעין התרוממות רוח.

     

    בעוד הוא שוחה בתוך ה,durée  ההווה הנמשך של ברגסון הנשכח, לא היה לו מושג כי בעוד פחות משבועיים ימצא עצמו ישן, או יותר נכון שכוב בעיניים גדולות שכן לישון לא היה מסוגל, על הספה בחדר האורחים של אחותו ברובע השישה עשר של פריז, לאחר שנישואיו קרסו וכדור השלג שהחל בעימות טיפוסי הסתיים בהחלטה כמו משותפת שדי.

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      דוד ברזילי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין