כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הבלוג שלי

    פוסטים אחרונים

    משלוח מנות מפולין שלפני

    1 תגובות   יום שני, 3/3/08, 15:05

    לישון במרקם החד פעמי הזה שלמרות נצחיות הנשמה והאחדות נשאר חד פעמי.

    המקום הזה והבחירות האלה של המצעים הריהוט התמונות והאסטטיקה הפולנית במיטבה

    נראים במקום כאן. בחירות ייחודיות .אני הולכת לישון בבית שלהם, אחרי שנפטרו שנהם. בפיג'מה שקניתי לסבא שלי פעם בנחלת בנימין תחת הפוך הישן בבית שעומד להימכר.

    שום דבר לא יישאר חוץ מהזכרונות. אני שנחשבתי לנס מעצם הולדתי לא הייתי צריכה לעשות הרבה כדי להצדיק  את קיומי. לא הייתי צריכה לשרוד, לזרוח להוכיח כלום. מעצם קיומי הייתי הוכחה לנצחונם. ואכן לא הוכחתי כלום. הייתי, גרתי. אליהם באתי פעם בכמה זמן, לראות אותו ענק יושב ממלא כורס בקיא בנעשה דרך הטלוויזיה- ספורט טלנובלות קשה לו כבר ללכת, ויש לו סיפור מתולוגי, הרקולס פולנו שניצח ועבר והגיע וחי בגיהנום וחזר, ואחרי זה עוד נלחם והקים והוליד ופירנס, ועכשיו בכורסא וכבר שלוש שנים בצד השני. בשנים האחרונות נרקם בינינו קשר אמיתי, לא מתוקף הקרבה אני כולי פליאה מכוח היים שלו, אצבעות ירוקות כל עציץ הופך לעץ כל תפוח אדמה מעדן גורמה תמיד כוס קוניאק בצהרים וכוסית תה בערב...

    אני באה אליו ומבקשת ממנו להיות בשקט להרגיש את האנרגיה את המגע ורעש בשביל אנשים כמוהו הוא האפשרות היחידה , אבל הוא עוצם עיניים מתמסר ואפילו מאמין שיש במגע הז עבורו כוח מרפאוהוא מתחיל לבקש את זה בעצמו ואנחנו בשקט אנחנו אנרגיה אחת. ומתחילים סיפורים לראשונה על הזמן שלפני המלחמה שהדברים נראו כמו מערבון/מערכן כי ההומור שופע ממנו והחיות. הרצון לשתף בעוגות שהיו אופים לפני פורם עם עשרות ביצים ופירות יבשים שיחזיקו מעמד כמשלוח מנות ששולחים לקרובים, איך בלי חשש לקולסטרול אכל כל בוקר חביתה מ- 18 ביצים, וסחב עגלים על הכתפיים, על אבא שלו במעיל אפור עד הקרסוליים בא להיפרד ממנו בכלא הפולני, ועוד פעם בא אליו בחלום 40 יום לפני שנפטר.

    על הפעם הזאת שקראתי סיפור מטרבלינקה על עגלת ילדים כחולה שאחד האסירים זיהה בערימות שחשבתי תמיד שזה הסיפור שלו לא אמרתי לו כלום, איבד שם הכל , ובכל זאת לא ידענו כלום עד שאיוון האיום הגיע ועירבב לכולם את הפצעים. הוא נצר את הזכרונות שלו מאיתנו, חסך, השאיר לדימיון. אבל יכולתי לראות את הכוחות שלו ולחש ולחשוב האם בגנים נישאר לי משהו מכוח החיים שלו מיכולת ההישרדות הזאת מהעוצמות ומהאפשרות לא להיטלטל מכל רגש חולף או שהוא ניצל עד תום את הגנים האלה כדי להביא אותי ועכשיו אני צריכה להמציא אותם בעצמי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/3/08 22:02:

      כל כך יפה כתבת. זאת הדרך היחידה לקרוא סיפורי שואה. עם העוצמות, עם החיים שהיו בהם, ושהעבירו אותם הלאה, עם יכולת ההולדה, פיזית, וגם רוחנית. את עצמם הם הולידו מחדש, פה. במזרח התיכון הרותח השונה כל כך מאירופה המתפוררת להם אל מול עיניהם הכלות. 

      אל מול הסיפור הבלתי אפשרי שלהם - עם הכוחות ההישרדותיים שאי אפשר להאמין שקיימים באנשים - המדינה, עצם קיומה - נהייה כל כך משמעותי עבורם, עבורינו.

      לזכור ולעולם לא לשכוח. את הסיפור שלהם. שלנו.

      תודה לך על פוסט מצמרר לבב.

      ופעם הבאה תודיעי שיש לך פוסט חדש. טוב?

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      האלכימאית
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין