אך אני ממשיך בארץ זרה,
אל מעיין כיסופיי המופלא,
מעיין אודותיו חלמתי חלום,
שיירווה את נפשי הסדוקה.

הדרך נמתחת, הולכת, נמשכת,
ואין שום סימן לפישרה,
הדרך נודדת, עולה ויורדת,
ואין שום רמז לנתיבה.

פעמים עוברי אורח ליווני בדרך,
מי לרגע ומי לשעה קלה,
ועל אותו מעיין הפלאים נשאלו,
לא ראו, לא שמעו, אף מילה.

היו שסיפרו על מקומות אחרים,
על תענוגות במקומות נסתרים,
על יערות עד וחופים חבויים,
על ערים וכרכים הומיים.

הדרך נמתחת, הולכת, נמשכת,
ואין שום סימן לסופה,
הדרך נודדת, עולה ויורדת,
ואין שום רמז לנתיבה.

ואני ממשיך בדרכי הקדושה,
אל מעיין המים הזכים,
שישטוף אותי וירווה צימאוני,
ומזור לנפשי יביא.

כך ממשיך וצועד ממשיך עוד ועוד,

הרגליים פוסעות במשעול,
מפלסות את הדרך אין איש בה צועד,

מסרבות לחדול וליפול.

רגעים יש נדמה אין סיכוי אין מוצא,
רגעים יש נדמה שאבוד,
קולות חבויים לוחשים באוזניי,
תוותר כבר, תפסיק, יה חבוב.

אומר בי, אמרתי, חזור ואמור, 
לא ארפה מדרכי הברוכה,
אינני מרפה, לא ארפה, לא אחדול,
כל עוד באפי הנשימה.

ואני ממשיך בדרכי הקדושה,
אל מעיין המים הזכים,
שישטוף אותי וירווה צימאוני,
ומזור לנפשי שיביא.

הולך וצועד וחולפות השנים,
ומזמן כוחי כבר תם,
הרגליים פוסעות עוד  במסלול חתחתים,

כאילו משהו אליהן נרתם.

ופוסעות הרגלים, פוסעות מעצמן,
ואני צופה בן נפעם,
והולכות הרגלים כרובוט מונחה,
היישר אל לב המעיין.