השינוי הזה דורש מהמורים המסויימים היערכות מחודשת. ושינוי המוכר והידוע, והיציאה ממקום הבטוח, מאזור הנוחות כנראה מחרידה את המקובעים.

בראשית ימי ההתיישבות בארץ ישראל לא הרשו ללמד שפות זרות. רק הוראת עברית היתה חובה. הסיבה היתה לא לעודד תלמידים לעזוב את הארץ בבגרותם, כשהם מצויידים בידע לשוני. לאחר הקמת המדינה, הורו אנגלית החל מכיתות גבוהות, החומר היה בעיקר הספרות הקלאסית שנכתבה באנגלית. לא נלמדה אנגלית שימושית . כל זה חלף, בניי למדו אנגלית מכיתה ד' ונכדיי - מכתה א'. היום מבינים ההורים והתלמידים שאנגלית הוא המקצוע הכי חשוב הנלמד בבתי הספר. כיוון שכל הלימודים האקדמאיים קשורים בידיעת שפה זו, כל העבודות הרציניות בשוק העבודה מחייבות ידיעה טובה של השפה האנגלית. אפילו הספרות, שפעם היה חייב ידע טוב בצרפתית לקריאתה במקור, היא היום נכתבת באנגלית. ברור שמקצוע זה יהיה להיט לשנים רבות. אבל, וזה אבל רציני, אנחנו רוצים לחנך את הילדים בישראל להכיר את תרבותם. והיא לא נכתבה באנגלית. הם חייבים ללמוד תנ"ך, תלמוד וספרות עברית (כמובן חוץ מהמקצועות הריאליים החשובים לחיי העבודה בעתיד). המקצועות העבריים נכתבו לפני שנים רבות, בשפה שאינה שגורה כיום, ותלמיד חילוני מתקשה ברכישת ידע זה. לא רק באשמת צוות ההוראה. אבל אין לוותר על כך כי זו התרבות שלנו, ואין לנו אחרת. את הספרות הנכתבת כיום יכול כל ילד לקרוא ולהבין, את סיפרות העבר הוא חייב בסיוע הולם של צוות ההוראה. צריך היום להדריך אחרת את המורים להוראת התרבות היהודית מכפי שהדריכו אותם כאשר לימדו אותי. מספר המורים המעוניינים לעסוק בתחום זה הוא מועט, והבעייה אינה פשוטה. אני מאמינה שבתי הספר לחינוך ימצאו דרך להכשיר מורים בדרך ראוייה ללימוד התרבות היהודית. בעיית בחינות הבגרות היא בעייה נפרדת. תלמידים אינם אוהבים להיבחן ומורים אינם מצליחים, תמיד, להכשיר אותם לכך. אבל במקום שישנה תחרות חייבים להציג ציוני בחינות. בסיכום, בתי הספר לחינוך חייבים בעידכון ההכשרה שהם מעניקים לתלמידים בני זמננו.