המחשבות שאני מבקש להביע היום נולדו בלבי למקרא הידיעה החדשותית הבאה מהבוקר: הממשלה צפויה להאריך את כהונת הרמטכ"ל אייזנקוט בשנה עד אמצע פברואר 2018. ביוזמת אייזנקוט תסתיים כהונתו ב-31 בדצמבר 2017 בחצות (חודש וחצי פחות משנה שלמה) כדי שכהונת הרמטכ"ל הבא שתבחר הממשלה תחל  ב-1 בינואר 2018 - תחילת שנת תקציב, כך שהרמטכ"ל החדש יוכל לקבל את החלטותיו בתחילת שנת תקציב.

בראש דאגותיו של גד אייזנקוט היא מדינת ישראל ולא גד אייזנקוט. דבר חריג אך מרנין במדינת בנימין נתניהו, בה כל איש ציבור דואג - כמו הנוכל העומד בראש המדינה - קודם כל לקומבינות שתבאנה לו יותר קניין ושררה. לגורלה של ישראל שידאגו אחרים, רק לא הוא.

גד אייזנקוט הוא בעיני הוא בעיני משרת הציבור הכי ממלכתי שהיה אי פעם בישראל. לוחם גולני מוסרי, צנוע וישר כמו סרגל. כשאני משווה אותו בעיני רוחי לבנימין נתניהו, לבי מתכווץ מצער על גורל ישראל המר זה עשור, מהיום שבו בנימין נתניהו - השקרן הלאומי - נכנס אל לשכת ראש הממשלה.

אבל אתם האהבלים (בעיני ביבי) ההולכים אל הקלפיות: תזכרו שבמסעדה ירושלמית שני הנוכלים נתניהו וכחלון נגבו חומוס ביחד לכבוד השנה הכלכלית המוצלחת מאד (בעיניהם בלבד ולא בעיני עשרות אלפי הישראלים חסרי כל סיכוי לרכוש קורת גג בימי חייהם) שהם הביאו על ישראל. והאיש הנדיב שאין כמותו, בנימין נתניהו, חסך מפיו כדור פלאפל אחד וזרק אותו אל אחד מיושבי המסעדה באומרו בנדיבות מופגנת: "זה שלך!"

ואילו אני הקטן קיבלתי בחילה ... משידור טלוויזיה. אלה החיים הישראליים בימי כולרה קפיטליסטית וחזירות משפחתית המופגנת ללא כל בושה.