אני רואה דברים, תמיד ראיתי דברים. גם כשהייתי בגן או ביסודי ראיתי דברים. 
אף פעם לא חשבתי שאני מיוחד, כולם רואים דברים. את הישות שלנו פה. 
 את המקום שלנו בבריאה. אז ברור שרואים גם דברים משם, אני שומע אותם, רואה אותם, לא ייתכן שכולם לא רואים ולא שומעים, מה הם עיוורים? מה כולם חרשים?

כשהייתי בן חמש או שש, מול עיניי ריצד המסך 5:55 הדיוק הזה תפס אותי. השנייה הקוסמית הזו. 
 היה זה ערב שבת בין השמשות. עומד שם בשדה החרוש, המגל בידי ומלאכה מרובה, התחיל לתקוע תקיעה ראשונה – נמנעו העומדים בשדה מלעדור ומלחרוש ומלעשות כל מלאכה שבשדות, ואין הקרובים רשאים להיכנס עד שיבואו רחוקים ויכנסו כולם כאחד. ועדיין חנויות פתוחות ותריסים מונחים, התחיל לתקוע תקיעה שנייה – נסתלקו התריסים וננעלו החנויות, ועדיין חמין מונח על גבי תנור וקדירות מונחות על גבי כירה. התחיל לתקוע תקיעה שלישית – סילק המסלק, והטמין המטמין, והדליק המדליק. ושוהה כדי צליית דג קטן, או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע ומריע ותוקע ושובת.
הנה אני חודר בשנייה הזו בין העולמות, חומק לי ממקומי ונמצא שם. ומדלג חזרה למקומי ונמצא כאן, אורח, לא פה ולא שם.

אבא רואה אותי, ילד מעופף ומרחף שוגה בהוויות מעולם אחר, ושבת קרובה לבוא, משדלני לבל אשב בטל ממלאכתי, מזרזני לרחוץ באמבטיה, ואני כאילו עונה לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי סמוך למנחה ערב שבת להזיע, גזרה שמא יתעלף . לא להראות חולשה, לא להתעלף.
 אימא מביטה לתוך עיניי ורואה את החלל העמוק הנפער בהם, ורואה אותי שם. אימא גם היא רואה. 
אמא יודעת שאני אסתדר, שאני כמוה אורח ממקום אחר. דמעתה מצויה ואינה מחבקת, אולי אם היא הייתה מגוננת, לא הייתי צריך כל כך להסתתר מפני אבא. על אבא אני לא כועס, אני מבין שהוא לא רואה. אבל למה אימא שותקת, למה לא מייעצת? היא לא רואה כמה אני לבד?

לפני הגיוס, נטלני אבי, והוליך אותי לחצר ביתנו ושיטח עשבים על האדמה הלחה ונבוך החל במה שאמורה הייתה להיות שיחת גברים. כל תפילותיו ותקוותיו לבן זכר ממשיך דרכו, התגשמו כשנולדתי, בן יחיד לאחר שלוש בנות, ככל שבגרתי ניסה להטמיע בי הליכות עולם ודפוסי מחשבה, והיה נדרך כל אימת שהייתי רואה למרחקים ובוהה לתוך עיניו. בעל החלומות, כך לי היה קורא.
 הוא חשבני לבחור שכוחו ברוחו, ולא בעולם המעשה, ולא אהיה מוצלח כמוהו למסחר, ואני הייתי רואה את סופו המר והנמהר. הוא שטח בפניי את משנתו על עשייה, על דיוק, על מאמץ, ולא להיכנע לחלומות, והייתי שומע בקולו את התחינה, את הפחד שדבר לי לא יארע, את דאגתו הכנה.
 -ראה בני, צבא זה לא משחק, הם יעשו ממך גבר, הגיע הזמן להתבונן בדברים ולא לשגות בחלומות בהקיץ"
. ואני הייתי מחייך, "יהיה בסדר, אבא. אני לא חולם, אני רואה"
"אתה מה?" – אבא התפלא. 
 ואני נסוגותי ואמרתי בהבלחה של רגע "אני רואה מה אתה אומר"
לך תסביר לו דברים שאני רואה.

אבא ליווה אותי ללשכת הגיוס, 
אמא כהרגלה מצאה תרוץ. 
היא עסוקה בבישול או בגיהוץ, 
ובכלל אמרה לאבא – מה אתה לחוץ
 ואני הייתי כה זקוק למילה, לייעוץ.

עולה על האוטובוס, רואה את אבא מתרחק, מתגמד, נגוז ונעלם. מנסה לזכור את דמותו, את קרחתו הנוצצת, את גביני גבותיו העבותות, את כרסו המשתפלת, את חיוכו הרחב. דמותו מיטשטשת גזה ונעלמת. אור גדול בוהק אין-סופי מופיע, ואני רואה את הקול, מתלחש מתעמעם ומתקרב, אני רואה קולות נשימה של אבא, ואין זו נשימה סדורה וקצובה, מנסה להאזין להיטיב לראות לתוך האור ורואה נשימה מעין חרחור קטוע, וחור שחור נבלע בתוך האור הגדול האין-סופי וטעמו מר כלענה. הגרון שלי יבש. ואגלי זיעה קרה מבצבצים על מצחי. אני שולח יד לאחוז, להחזיק לגעת, והנשימה נחלשת ונגוזה.

 

המחלקה תעבור לדום 
השלישי מימין תפסיק לחלום
המחלקה תעבור לנוח
אתה שם מה אתה מחייך כמו ג'ריקאן נפוח.

בין הטירונים משתדל לא לחלום, לדבוק במטרות, לרוץ לקפוץ ולעמוד בזמנים.
מכוון את שעון העצר בהתאם למטלה, להקיף את העצים בשדרה ולחזור תוך חמש דקות, מקריא זמנים, חניך תורן, המחלקה תעבור לדום, הקשב .
מן השעות ניצת הבזק של מספר 2:22 ואני שם, במעבר.

אמא שולחת לי פרץ של אנרגיה. אור עוטף אותי בחמימות. החיבוק שהיה חסר בבוקר כשעליתי לאוטובוס הגיע עכשיו. ואימא שולחת לי מסר . אני מנסה לקרוא אותו. 
אבא ח
.. אבא חול... 
אבא חולה 
אבא חולה בסרטן 
נחנקתי, השתנקתי 
לא עניתי לה לא רציתי להודות בפניה שצדקה שהאונקולוגיה לא בשבילו שהסרטן סגר את צבתותיו ופירק את נשמתו. כי סרטן זה או לחלשים, או לחזקים. יש וניגשים אליו בחולשה נוראית, בחיל ורעדה, כמו היה השטן בכבודו ובעצמו, אינם נושאים את שמו לשווא, מלחששים בהנמכת קול "המחלה", כאילו שאין לו שם ומחלקה וסעיפים ותתי סעיפים. והוא יודע אותו על בוריו את שמותיו בעברית ובלועזית את הטיותיו וגרורותיו וצרותיו וצרות צרותיו עד סוף העולם. 
ויש ניגשים אליו כאילו עתה קיבלו הארה מן השמים, "סינדרום חוג הסרטן" – כך הוא קורא להם, ומקבלים לפתע כוחות מחודשים להילחם, להכניע, לא להישבר! לא מניחים כל פיסת מידע, הופכים את כל האבנים בדרך להתאוששות ולהפוגה ולו זמנית, באמונה בלתי נדלית ביכולתם לרפאות את עצמם . 
היא לא הייתה מן המבועתים וגם לא מהמתמודדים, היא רק חישבה איך לשרוד עוד לילה, עוד יום. עוד קמט ושיער שנשר, פחות בחילה ודייסה תפלה. והוא היה בעלה, ואבא שלי.
וגם עכשיו הוא לא ראה.

"המחלקה תעבור לדום! הקשב!
ודוממתי