כותרות TheMarker >
    ';

    על חורבנם של בעלי החיים

    ארכיון

    את נקודת מבטו של התן אפשר רק לתאר

    0 תגובות   יום שני, 13/2/17, 21:00

    את נקודת מבטו של התן אפשר רק לתאר

     

    אז הנה נגמר, ואוכל לספר רק על עצמי, הרי, כי לספר את נקודת מבטו של התן זה לשקר. מעשי אינם חשובים כרגע, ואת התן שמצאתי, שארית רוחו בגופו, הצלחנו להביא לבסוף לבית החולים לחיות בר שבספארי, וכולי תקווה שסבלו יחלוף.

     

    התבוננתי בו בעצב, תן קטן שבשנייה אחת עולמו התהפך, והוא לבד עכשיו, לבדו בעולם ושלצידו רק כאבו וצערו. כשעברתי לגור פה ברמת גן, ושמעתי בלילה הראשון את יללותיהם הפראיות של התנים בחוץ, התאהבתי מיד.

    יצאתי עם מצלמות ותעדתי אותם מרחוק, מוקסם מנוכחותם, ותקווה אחת לא ראליסטית היתה בליבי- שיום אחד אוכל להתקרב לאחד מהם. "אסור", הזכרתי לעצמי. אסור שהתנים יתרגלו לקרבתי, ויתחילו להתקרב גם לבני אדם אחרים. 

    ועכשיו אני עומד בפארק, משאלת ליבי התגשמה בצורה המעוותת ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ולצידי תן שהיה נותן הכל בשביל להצליח לקום ולחמוק למקום מסתור. Ori Shavit מנסה בינתיים להפוך עולמות ולמצוא מי שיעזור לנו.  ואני מתבונן בו בעצב.

    אני רואה את מבטו ועוקב אחר נשימותיו. אני נשבע שהצמחים סביבו מתכופפים לכיוונו, כאילו על מנת שהטבע יוכל לבלוע אותו חזרה אליו. אני שם, לפעמים בשדה הראיה שלו, לפעמים מחוצה לו, שומר שהכלבים שמתרוצצים לפארק לא יעשו לו כלום. תיכף תבואנה משפחות, תיכף יעשו פה על האש, והוא כאן- חצי חי וחצי מת, ואני יושב לידו. לא כך רציתי שזה יקרה.

    אני נזכר בבית אחר בו חייתי, ובשדה שליד ראיתי גור חתולים, שחציו אכול או קרוע ממנו, ואימו יושבת לידו, מלווה אותו בדרכו האחרונה בעולם הזה. 

    וכשהתן לפתע החל להתעוות בפראות, רגליו נשלחות מעלה, צווארו נמתח והוא משתין על עצמו, ואני מתבונן בו מבלי יכולת לעזור, עד חסר אונים לסופו של העולם. אני רואה את העיוות הקשה, את הפגיעה המוחית, אולי, וחושב על כך שאנחנו שוכחים ש"אנחנו" לא נמצאים באמת בגרעין העמוק של גופנו, ושהנהג השקט של התודעה שלנו, המוח, עלול להשתולל ולהזכיר לנו שלפני החשיבה שלנו, לפני הרצון ולפני היכולת שלנו, יש אותו. ואם הוא שובת, אם הוא משתולל, כל שאנו נוכל לעשות זה רק להיסחף בסערתו.

    ואוכל לספר רק על עצמי, וכל השאר הרי יהיה שקר. וכשאספנו אותו לרכב, וישבתי לצידו במושב האחורי, והוא שם איתי ולא שם איתי, בעולמו שבוודאי נעשה צר יותר ויותר ורגע לרגע, ואנחנו נוסעים וסביבנו שלטי חוצות המספרים על הופעות שתתקיימנה בקרוב, ומבקשים מבעלי כלבים לאסוף אחריהם ולשמור על העיר נקייה, וכשהגענו לספארי ראיתי את הקרנפים המדהימים שאני כל כך אוהב, ודרך דמעותיי נזכרתי באנשים שכועסים על פעילים למען בעלי חיים מאחר והם פועלים מרגש, ועל כמה החברה הזו חולה אם להרגיש נחשב לדבר רע.

     

    ומעליי השמיים, וסביבי אנשים שהגיעו לזרוק במבות על הג'ירפות כשהשומרים לא רואים, כי הם אוהבים בעלי חיים, כי לא אכפת להם מבעלי חיים, ואני נזכר שגם ראיתי, עוד בפארק, דמעה אחת זולגת מעינו של התן, שבוהה באינסוף, ושפעם אחת מתה לי יונה בידיים, וחשבתי שעכשיו אהיה עד למותו של התן. "אהיה עד למותו" - כאילו שמדובר באיזו הופעה. 

    וכמה נורא זה להיות לבד ברגעים האלו, וכמה חזקים אנחנו צריכים להיות כדי לגשר ולהיות ביחד, לראות את החיים של כל אלו שמולנו. וכמה חלשים אנחנו כשאנחנו פועלים כל חיינו על מנת לבדל, להפריד ולבודד, להגיע מתוך רצוננו המטומטם אל אותו מצב נורא של בדידות ובידול מוחלט מהכל.

    וחזרנו הביתה, והאנשים של יום שבת הגיעו לפארק, וילדים צוחקים, וכלבים משחקים, והם לא יודעים על התן, והתן לא יודע עליהם.


    Image may contain: plant, flower, outdoor and nature

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה