אתמול ירד מבול .הגשם ניתך בפראות על הגג הרטוב והדולף. תיק תק תיק תק זמזם במנגינה טורדנית. איזה באסה , דווקא עכשיו בשיא החורף והגשם החליט לו הגג לדלוף לי, לא היה יכול להמתין קצת לקיץ ואז לדלוף, או לפחות לאביב . לא מתחשב כלל בי וברצוני להתכרבל תחת השמיכה החמה .
טוב צריך רק לעלות אל הגג ולנקות את העלים שסותמים את המרזב . מה לך נרדם! קום!
חושב לעצמי, הן אפשר לעלות לגג בנעלי בית, רק לנקות עלים ולרדת . לא צריך מגפיים.
מניח רגל ראשונה על הסולם. רגל שנייה . דוחף מעלה את גופי מטפס ועולה לגג, אופס,
נעל הבית השמאלית שלי נשמטה והשתלשלה מטה מטה,אופףף.
חשבתי שאם אדלג בכבדות בין רצועות השלוליות המתוחות על הגג, אצליח להגיע יחף למרזב, אבל גופי כבר לא נענע לרצוני, ואיברים איבדו זה מכבר את גמישותם הנודעת, עת הייתי מדלג בין הגגות כמו פר צעיר .
אני ידעתי שהיא תבוא, כל הסימנים הראו שהיא תבוא, היא תגיע למורת רוחי, היא תבוא בדיוק בעת שלא אהיה מוכן, הסערה תמיד תופסת אותי בדיוק באותו יום שאני מחליט שמחר אנקה את הגג.
עכשיו היא כאן, ואני לא רוצה אותה, אבל היא כלל לא מתחשבת ברצונותיי ומטיחה אותי בפראות על שמלת הרעפים שחלקם נסדקים תחת כובד משקלי, הצלעות כואבות אך בעיקר כואב העלבון, התחושה של סטירת לחי מצלצלת בליווי הטחת כוס בירה בפניי בידי חברתי הטובה.
אני חושב על אמא , היא בטח לא הייתה מרשה לי לעלות לגג ככה בלי מגפיים, לא משנה שחלפו להם השנים ואני בעצמי כבר סבא , עדיין כשהיא רואה אותי ככה בחולצה, אומרת לי שים סוודר.
רואה אותה יושבת לבדה על כיסא הגלגלים שלה, גרומה ומצומקת ומרוחקת, כמה היא עכשיו קולטת? כמה היא חסרה לי עכשיו, במילה בנחמה בעצה. כעת אני עומד משותק מכאבים ומפחד, ממוטט אל המקום בו צלפו בי הרעפים, רחוק רק כעשרה צעדים מהמרזב הסתום, וחמישה צעדים מהסולם לגג, צועק לעזרה אך קולי נבלע ברעמים, שמתרגשים לעומתי עם הבזקי ההברקים והמבול שניתך בעקבותיהם וגונזים את תקוותי.
אולי אני שוגה בחזיון שווא ותעתועים, אך אולי אם אשליך את חתיכת הרעף השבורה בדיוק נמרץ אל עבר חלון השכנים כאילו הייתי לוחם יפני .מתיז את חלוק האבן ושומע את תנועתו המדויקת כנעיצת הפגיון כחוט הסערה אל גזע העץ.
כן, עכשיו אני מרוצה מעצמי, שואף את האוויר הקר אל ריאותיי, וממתין בקוצר רוח לה, לזאת שתיצמד אלי, שתנעים לי את שהותי בגג הקר והדלוח, שתחמם את גופי הקר והצונן. שתיצמד אל שפתיי ולא תרפה ממני עד שעשן סמיך יעלה מהחיבור ביננו, הו כמה אני כמה למגעה של סי . סיגריה אהובה
לפחות שפעם אחת יכתבו עליי בעיתון, שפעם אחת אהיה מפורסם, לא עשיתי שום דבר מוטרף, אף פעם לא כתבתי ספר, אפילו לא על אלף אישים מפורסמים, אף פעם לא היו לי כוחות על , אף פעם לא הצלחתי להפוך ארטיק שוקולד לקרטיב לימון, אז אולי הפעם יכתבו עלי בעיתון. על הגבר שעלה אל הגג ושם מצא את מותו ממכת ברק.
ואולי אזחל לי, אחפה בגופי על המרזב והארובה ואהיה כהלל הזקן שאמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק. חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להיכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי
אלוקים חיים מפי שמעיה ואבטליון, אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת הייתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר, והיום אפל שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלוש אמות שלג. פירקוהו והרחיצוהו, וסיכוהו והושיבהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת
חביבי- הייתה אומרת חמותי , אל תשלה באשליות, אף אחד לא יצילך מפח יקוש, טול נפשך בכפך ועשה מעשה, ואכן זחלתי לי לאט לאט לעבר המעקה, וטרם ששלשלתי את גופי אל עבר הקצה , פגע בי הברק |