כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג של יצחק שויגר

    0

    איך לא שילמתי אוברוואיט בטיסה

    1 תגובות   יום חמישי, 16/2/17, 17:28

    אני ממש שמחה לראות אותך.

     

    כל כך הרבה זמן שלא התראינו. בגלל זה באתי לקחת אותך משדה התעופה. איך הייתה הטיסה?

     

    בסדר, אני רק עייפה.

     

    את באמת נראית עייפה. אני לא מבינה למה, לא נחת כמה ימים בחו"ל כמו שצריך? את  יודעת איזה     חום בארץ, למה את לובשת מעיל? ומה זה הז'קט שעל היד ?

     

    תאמיני לי שאני יודעת שחם. ראיתי בעיתון שיהיה חם בארץ, אבל עברה עלי טיסה איומה. ואני מתה מעייפות.

     

    מה, לא ישנת בטיסה?

     

    לא בטיסה ולא בלילה שלפני הטיסה, אני כבר יומים לא יושנת.

     

    למה לא ישנת, המיטה במלון לא הייתה טובה?

     

    לא. זה המזוודה שלי שנהייתה קטנה.

     

    זאת המזוודה האדומה, החדשה, הענקית הזאת, שמתרחבת בשני הצדדים, הייתה קטנה? לא יכול להיות, הרי היא בגודל של קונטיינר.

     

    כן אבל כבר כשנסעתי איתה לחו"ל היא כבר הייתה מפוצצת. את יודעת אני צריכה את כל הבגדים שלי מול העינים. אז כשאני אורזת, אני לוקחת  את כל הארון. אני  מגיעה למלון,  מוציאה, שמה בארונות. בערב כשאני יוצאת ,אני מרגישה כמו בבית. מוציאה שמלה, מודדת. לא נראה לי, מחזירה. שמה מכנס, קצת לוחץ, מחזירה. שמה עליונית, מחליפה ארבע מכנסיים, מה שיותר מתאים ועושה לי חשק, עם זה נשארת. אני לא מסוגלת לבחור לפני הנסיעה, מה אלבש בעוד שבועיים. זה פשוט לא אנושי, איך אני יודעת מה יהיה מצב הרוח שלי? איך אפשר לדמיין אם ארגיש רזה או נפוחה? אם אשתזף בים או לא? איך תהיה התסרוקת? אילו שיקולים כבדי משקל, כשאני בוחרת את האווטפיט שלי לאותו יום,  לא ככה?

     

    בהחלט כן.

     

    ואחר כך קניתי גם מתנות''.

     

    למי את צריכה לקנות מתנות?

     

    למי לא. לעוזרת צריך, לא? לבת של אחותי שתהיה לה יום הולדת בעוד חודש, לא כדאי לקנות עכשיו ולגמור עם זה? לחתן שלי שאוהב שאני קונה לו סוודרים, שלא חשוב שהוא נוסע לחו"ל יותר ממני,  ולנכדים. בקיצור להרבה אנשים. וכל בגד תופס מקום.

     

    ואחרי זה לפני שאני הולכת לישון, אני מכניסה את כל הבגדים ואת כל המתנות בתוך המזוודה, חוץ מהבגדים שאני שמה על יד המיטה בשביל הנסיעה. כולל הכול. אז אני נשארת בלי בגדים כי גם את הפיג'מה אני אורזת. אני משאירה רק את השמלה והנעליים וגם את התחתונים והחזיה בשביל הנסיעה. השאר אני אורזת.

     

    ואז אני מנסה לסגור וזה לא הולך. אז אני עולה על המזוודה ורוקדת ערומה על המזוודה. מהמשקל שלי לאט לאט, הבגדים נלחצים והמזוודה מתכווצת ונסגרת. ואז הופ, אני מתכופפת, תופסת את הריץ רץ והופה זה נסגר. 

     

     זה נשמע ממש פנטסטי וסקסי  לרקוד ערומה על המזוודה.

     

    כן. את זה למדתי מבעלי המנוח, מנשה זיכרונו לברכה, שהיה יושב על המזוודה ערום, עד שהמזוודה הייתה נלחצת. אבל הוא היה לו וואחד תחת וכשהוא  היה יושב על מזוודה, זה היה כמו מדחס של אשפה. אבל אני קטנה, ולא כל כך משפיעה עליה. וחוץ מזה כמה זמן אני יכולה כבר לשבת על המזודה? אז אני רוקדת.

     

    ממש,ככה  עם מוזיקה?

     

    כן, מה רע. ככה רקדתי כמעט עד חמש בבוקר. ואז נפלתי הרוגה על המיטה.

     

    נו ונרדמת?

     

    מה פתאום. חשבתי על התשלום של האוברוואיט. את זה יש לי מבעלי המנוח מנשה זיכרונו לברכה. אני יכולה לפוצץ כסף על שמלות, על נעליים, על מסעדות, על בתי מלון, אבל כשזה מגיע לאוברוואיט אני נלחמת כמו לביאה משכונת התקווה עם סכין בין השיניים. עלי הם לא ירוויחו. אז כל הלילה אני מתווכחת איתם.

     

    במיטה? עם מי?

     

    לא בכאילו. אני צועקת על כולם על הסבלים, על אלה מהכרטיסים, על אלה מהצ'ק אין. ובבוקר אני הרוגה. אבל מה? אני כבר יודעת את כל הטעונים בעל פה ואני מוכנה למלחמה על התשלום, ועל המשקל.

     

    ואז אני קוראת לבחור מהמלון זה שסוחב מהמזוודות, לראות אם הוא יתעלף כשהוא יטעין את המזודה על העגלה שלו. לפעמים הוא מניף אותה בקלות, אז אני יודעת שזה לא כל כך נורא. אבל לפעמים הוא מחוויר ומזיע ומבקש שאני אעזור לו ואז אני יודעת שהלך עלי.

     

    וזה מה שקרה בטיסה הזאת?

     

    בדיוק.

     

    אז מה עשית?

     

    תראי. להיכנס למונית לשדה התעופה, לא הייתה בעיה. הבחור מהמלון ונהג הטקסי הרימו את המזודה ביחד כאילו לא שקלה כלום. בשדה כבר הייתה בעיה. אני עזרתי לנהג הטקסי ובכוחות משותפים הצלחנו להוציא את המזוודה ולהעמיס אותה על העגלה.

     

    כשבאתי לצ'ק אין,  תיכף ראיתי שאני בצרות. הטיסה מפוצצת  אנשים עומדים בתור עם  מאות מזוודות. וכולם כבר עצבניים ואין מצב שאני יכולה להיכנס עם המזוודה בלי לשלם. אז הלכתי לצד והתחלתי להוציא דברים מהמזוודה. קודם כל הוצאתי את מעיל הגשם שקניתי לדודה שלי ואת הפשמינה האדומה שקניתי בשנה שעברה.

     

    למה לקחת אותה, הרי עכשיו קיץ?

     

    כן אבל לפעמים בערב נעשה קריר, לא ?

     

    אז לובשים סוודר.

     

    אין לי סוודר בצבע של הפשמינה, וחוץ מזה לפעמים הסוודר יותר מחמם. וחוץ מזה הפשמינה האדומה מתאימה על כל בגד.

     

    נו טוב, תמשיכי.

     

    אחר כך הוצאתי את התפוחים והאפרסקים שלקחתי מארוחת הבוקר בשביל לאכול במטוס  וגם את הריבות וזה עוד לא היה מספיק. אז הוצאתי את הסבונים שאספתי ואת שק הכביסה המלוכלכת, שאני שמתי בו גם את הכביסה וגם שני זוגות נעליים. ואז זה נראה לי בסדר.

     

    והלכת לצ'ק אין?

     

    עוד לא. פתאום בא אלי איש מאוד נחמד ורצה לעזור לי. הוא ראה שאני לחוצה ויושבת מיואשת על הרצפה וכל הדברים שלי מפוזרים. אז הוא שאל אותי אם אני צריכה עזרה. האמת זה די החמיא לי. את יודעת שמאז שבעלי מנשה  זכונו לברכה מת, אף אחד לא הסתכל אל הכיוון שלי. ופתאום ההוא בא, וגם היה בגיל המתאים ועם חיוך נחמד ונראה כזה תרבותי.

     

    הי הלו, את בעניין מזוודות או זיונים?

     

    את צודקת קצת נסחפתי. אבל נראה היה לי שהוא נדלק עלי.

     

    העיקר, הוא הציע לי אולי לקנות עוד תיק, כזה שאפשר להכניס למטוס ואז להעביר את הכול ולעלות עם התיק לטיסה.

     

    זה די הגיוני.

     

    כן אבל אני לא אוהבת ללכת עם עוד טרולי כזה, כי כבר יש לי שני תיקים. התיק הרגיל ועוד תיק בשביל הסוודר לטיסה וגם שני ספרים. וזה גם כן די שוקל. אבל לא הייתה לי ברירה. כמובן שהיה לי קשה ללכת. הוא הציע לי עזרה, אבל פחדתי שאולי הוא עוד יברח עם הדברים. כי כבר כמה ידיים יש לי? אז לבשתי את המעיל של הדודה, שהוא יותר כבד, את המעיל שלי החזקתי ביד. שמתי את הפשמינה על הכתפיים ואת השק של הכביסה עם שני התיקים,  לקחתי ביד השנייה. והלכתי לחנות של התיקים, שהייתה לא רחוק.

     

    והמזוודה ?

     

    זה השארתי לו. אם הוא גבר, אז  שיסחוב.

     

    והוא סחב?

     

    כמו גדול.

     

    בחרתי תיק מהר, כזה שמתאים לי למזוודה האדומה. ואז התחלתי להעמיס עליו. אבל חשבתי שכדאי להעמיס עליו יותר,  כי אם יש כבר תיק אז למה שיהיה  חצי ריק? אז ביקשתי ממנו שיפתח את המזוודה והוא עשה את זה, והתחלתי לבחור מה להעביר. את מבינה את המצב? כל הרצפה של החנות מלאה חפצים שלי, חום איום ואני לבושה עם מעיל, כי לא היה לי שכל להוריד אותו.  אז אני עומדת על ארבע ומעבירה בגדים מהמזוודה לתיק וההוא המאניק מציץ לי ככה מלמעלה על הציצי. תיכף ראיתי שהוא נידלק עלי.  את מבינה את המצב. אני מעבירה בגדים, כל המזוודה שלי בלגן והוא מסתכל עלי במבט חמדני, טוב שלא התחיל לאונן. הקיצור אני גמרתי לארוז והוא הזמין אותי לקפה ואני מה להגיד לך, הייתי מפסוטה וגם צמאה והלכנו לקפה. תראי היה לי עוד זמן, כי באתי מוקדם לשדה.

     

    נו, ויצא לך רומן ?

     

    מה השתגעת? שאני אבגוד במנשה זיכרונו לברכה?

     

    דווקא היו לך הרבה רומנים בזמן שהיה חי.

     

    זה משהו אחר. גם לו היה. ואחר כך כבר לא היה איכפת לו כל כך. אבל עכשיו שהוא מת, אני צריכה לכבד את זכרו. מי יודע אולי הוא כמו רוח מסתובב סביבי, ואני לא רואה אותו ורק אחרי שאני אמות יבואו איתי חשבון וישלחו אותי לגיהינום.

     

    הקיצור, אתם יושבים בקפה.

     

    כן. ואז הוא שואל אותי "מאפוא את?"

     

    אני אומרת לו "מקיסריה." לא רציתי להגיד לו שאני בעצם  מאור עקיבא.

     

    אז הוא מחייך ואומר "איזה עולם קטן. אני מג'אסר אה זרקא."

     

    מה זה ?

     

    זה כפר ערבי מסריח צפונית לקיסריה על הים. פתאום נעשה לי חושך והתחלתי להזיע הוא הרגיש שמשהו לא בסדר איתי.  ופתאום הוא קם ואמר שהוא הולך לשירותים. אמרתי לו." אוקיי. אני צריכה ללכת לצ'ק אין,"  כי עוד מעט הייתי מאחרת את הטיסה . אז הוא חייך אלי ואמר, "אוקיי אוקיי, את תסתדרי יפה." ונעלם.

     

    נו, אז אין רומאן ועלית לטיסה, לא טוב?

     

    היית מתה. כמו שאני מתקרבת לצ'ק אין, מתנפלים אנשי הביטחון של אל על. מקיפים אותי מכל הצדדים. אני ממש בהלם. "מה קרה?" אני שואלת אותם "יש אירוע ביטחוני?"


    "את האירוע." הם עונים לי.

     

    הם אומרים לי בקול מפחיד כזה להניח את התיקים על הרצפה. אני מתה מחום ורוצה להוריד את המעיל. אז הם קופצים עלי וצועקים "לא להוריד את המעיל, להרים את הידים." אני ממש לא מבינה מה הם רוצים. פתאום הבנתי, שהם חושבים שאני מחבלת מתאבדת.  אני סוזאן ביטון הקטנה, מאור עקיבא,  נחשבת למחבלת מתאבדת. אם בעלי מנשה היה חי, הוא היה מפליק להם שתי סטירות.  אבל אני מה יכולתי לעשות. התחלתי לצחוק. "מה נראה לכם שאני מחבלת, כמו מה אני נראית לכם כמו אל קעידא?" אני אומרת להם. ואני צוחקת בקול רם ולא יכולה להפסיק. אני צוחקת איזה רבע שעה וחושבת שהם צוחקים איתי, אבל לא. הם לא צוחקים. "תלכי אחרי." אומר לי המבוגר שביניהם, בטח הבוס שלהם. מכניסים אותי לחדר והביאו בחורה שמזמזה לי את החזה והתחת. דווקא היה די נעים, ואחר כך היא אומרת "היא נקיה." ברוך השם נתנו לי להוריד את המעיל. ואז הם מתחילים לשאול אותי כל מיני שאלות. מי ארז ומי עזר לארוז. ואם שלחו איתי חבילה. את מכירה את כל השאלות האלה. ואני עונה להם בביטחון ובשקט "הכל היה אצלי, בהשגחה שלי." לא סיפרתי להם שרקדתי ערומה כל הלילה על המזוודה, בשביל לכווץ אותה.

    אבל בסוף הם שואלים, "מי זה היה הגבר הזה שעזר לך לארוז?"

    אני מתממת," אף גבר לא היה איתי."

    "ההוא מהחנות." הם אומרים.

     

    פה נשברתי והתחלתי לפחד. הוא בעצמו אמר לי שהוא ערבי ועוד מהכפר המגעיל הזה. מי יודע אולי הוא שם לי איזה משהו במזוודה. סיפרתי להם מי הוא והם כמעט פירקו לי את הצורה. עמדתי שם, עלובה ומיואשת. הם פתחו את המזוודה ובדקו את הכול. הפכו לי את הכול. את התחתונים המסריחים. את הגרבים המלוכלכות את החזיות את הקוסמטיקה  פתחו כל פקק ובדקו בשבע עינים. ואני עומדת ובוכה. במו ידי הבאתי על עצמי את זה. רק סמוך לסגירת הטיסה, הם נתנו לי לעשות צ'ק אין. ארזתי איך שארזתי. בלגן איום בתיק ובמזוודה, והגעתי לצ'ק אין. הפקידה הוציאה לי את כרטיס  העליה למטוס במהירות, כי הייתי אחרונה. היא אפילו לא בדקה את המשקל  של המזוודה. נתנה לי להכניס מה שרציתי. לא שילמתי שקל.  אבל שכחתי לתת לה את המעילים. אז נשארתי עם שניהם על הידיים, עם שני התיקים והתיק יד החדש. רצתי כמו משוגעת לכניסה של הנוסעים. אני לא יודעת מהיכן היה לי כח. עברתי את הביטחון ורצתי ישר למטוס. לא יכולתי כבר לקנות שום דבר בדיוטי פרי. דווקא רציתי  לקנות כמה בשמים בשביל מתנות, את יודעת, כאלו שיש עליהם מבצעים,  3 במחיר אחד.

     

    אני נכנסת למטוס. המעילים עלי. שני התיקים על הכתף. התיק החדש נגרר אחרי כמו מטאטא. ואני מזיעה כמו סוס. ונותנים לי לשבת על מקום חרא לבד על יד החלון ככה בסוף. המטוס לא היה מלא לגמרי. בשורות הארונות  היו כמה מקומות  ריקים.

     

    פתאום לא תאמיני, הערבי הזה בא. הוא מגיע אלי ומחייך אלי ואומר:

    "אני רואה שהסתדרת יופי. אני רואה שיש מקום על ידך, "הוא אומר, והוא נכנס לשורה והתיישב לידי מבלי לשאול אם אני מסכימה.

     

    נו אז התחיל רומן?         

     

    נראה לך? לפני שהוא התיישב, הוא הפנה אלי את הגב כדי להכניס את הגוף שלו,  אז הוצאתי מהתיק את האפרסקים שלקחתי בארוחת הבוקר, כדי לאכול בטיסה,  ושמתי לו על המושב. הוא כמובן לא הרגיש והתיישב עליהם. פתאום הוא מרגיש  שיש לו משהו נוזלי וקשה ורטוב בתחת. הוא הסתכל אלי במבט נבוך קצת הסמיק ואמר לי, " אני חושב שאני צריך ללכת לשירותים."

     

    את מבינה החזרתי לו באבי אימו. בפעם הראשונה שהוא נעלם והלך לשירותים, זה עלה לי בבדיקה ביטחונית. בפעם השניה, הוא אכל אותה.

     

    יותר הוא לא  חזר.

     

    ועכשיו אני פה. עם שני המעילים עם שני התיקים, עם המזוודה הענקית, עם התיק החדש, אחרי כמה שעות טיסה, אחרי לילה בלי שינה, אחרי בדיקה ביטחונית מדוקדקת, אחרי שחשבו שאני מחבלת מתאבדת, ובלי לשלם אובר וואיט אפילו שקל,  ואת שואלת אותי למה אני נראית עייפה ?

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/2/17 23:18:
      חבל שהלך לה מנשה זיכרו לברכה. כשנסעו יחד, הוא בטח לקח למזוודה החצי ריקה שלו את כל עודף הבגדגים שלה. חוץ מזה היא יכלה אז להרשות לעצמה בגידות נעימות שלא הזיקו לאף אחד. מנשה, אייך?

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      יצחקשויגר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין