התייר הגרמני הממוצע שמגיע לישראל, הולך לחוף הים. הוא מתיישב על מדרגות הטיילת החדשה ורואה גברים ונשים חטובים, חיים, משחקים בכדור רשת חופים. "שלום, יונַתָּן!" בחור אחד קורא לאחר. ואז הם חושבים לעצמם: היהודים האלה יודעים לחיות. הם מתמלאים בהערכה רבה כלפי הישראלים, וגם, בתחושה שכוח עליון בכל זאת מפעיל את העולם בכיוון המוסרי והנכון. הנה, אותם יהודים שאבותינו ניסו לחסל הקימו לעצמם מדינה, החיו את שפתם, פיתחו בה תרבות, תעשייה וחברה, שרירים ועור שחום; וחשפו תלתלי חזה לאור השמש. והנה, הם עדיין נלחמים, עד היום, למען הקיום של כל זה. ״שכל זה,״ הם מבקשים מאלוהים, שלא יגמר לעולם. ובתוכם, הם מרגישים בעודם מביטים בצעירים השזופים המשחקים בכדור רשת חופים, משהו מת. הם עוד נושאים בתוכם את האשכנזי המת.