השבוע, בטיפול שעברתי - בכיתי. יללתי ויללתי והדמעות זלגו לי עד למרפקים. היה טוב. נרגעתי באופן גורף ומאז אני נחה...
מכבסת הזיכרונות משמרת את האובדן, מדרגת את האבל, מזכירה את שראוי להשכח. אין טעם לכאוב שוב ושוב את האין.
רציתי לכתוב לילד שתיכף יהיה חיל : (לא הילד שלי) וזה ציטוט ערוך של סרגיי: יקירי, רציתי להזכיר שיש בין אזרחי המדינה הזו אנשים, כמוני למשל, שאינם ראויים למאמצי ההגנה הכנים שלך. ולדעתי, יש לפחות איזה מיליון "גייס חמישי" , "משתמטים", " שמאלניים" , לכן, - תזכור - לא בשביל כולם שווה להתאמץ; לא כולם פה ראויים ל"הגנתך", ולמען האמת - לא כולם גם מעוניינים בה. .אם וכאשר ישלחו אותך לשטחים להילחם ב"אוייבי" נגיד באיזה מחסום, או באיזה אופן אחר, אני מקווה שתזכור אותנו, ותתאמץ קצת פחות. אולי תיתן לאיזו יולדת להגיע לבית החולים כמה דקות קודם, או תירה פגז אחד פחות, או סתם תיקח לך כמה ימי חופש אקסטרה.
|